מבי"ט חלק א סט

שמו כלל וכ"ש הכא שהזכיר שמו אברה' ומחפשי' ובודקים בעיר יהודי' הקרובה אל החלל ובעיירו' שסביבותיה שדרים בה יהודים אם נעלם שום אדם ששמו אברהם ואם לא ימצא אחר משיאין אשתו של זה ולא חיישינן לאברהם אחר מסוף העולם ומה"ר ישראל ז"ל התיר מטעם זה במשה בן יונתן כיון שלא הוחזקו שני משה בן יונתן כמו שכתוב בתחילת התשובה ומה שכתב הרמב"ם ז"ל ישראל שאמר מת יהודי עמנו וכו' אין אומר באמוד הדעת פלו' הוא וכו' עד שיעיד העד שהו' פלו' ויכיר שמו ושם עירו דמשמע שמו לחוד לא סגי היינו אם היה מזכי' שמו לחוד ולאו סימני' נמי ולא ידעי' כלל מאי זה עיר הוא ולהכי בעינ' שיכיר גם כן שם עירו אבל אי אנן ידעי' שם עירו כי הכא שנעלם אברהם זה מסביבות אשפארטה והעד הזכיר שמו הרי נודע בשמו ובשם עירו ולא בעי' סימנים וכמו שכתב הרב ז"ל אח' זה אבל אם אמר א' יצא עמנו מעיר פלו' ומת מחפשי' וכו' אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו הרי שהזכיר שם העיר ולא שמו אלא שאנחנו יודעים שמו של יוצא שנעלם והרי שמו ושם עירו והכי נמי כשהוא הזכיר שמו כי הכא ולא הזכיר שם עירו ואנו יודעים שם עירו על ידי שנעלם איש אחד משם ששמו כך הרי הוא ידוע בשמו ובשם עירו ואם כן הרב ז"ל שכתב ישר' שאמר מת איש יהודי וכו' כך וכך צורתו וכו' אין אומר באומד הדעת הוא פלוני וכו' איירי כשנעלמו ב' או ג' אנשים והעיד עד א' שמת יהודי אח' במקום פלו' כך וכך צורתו וכו' ואחד מאלו שנעלמו היו בו אותם הסימנים אין סומכין עליהם דשמא אחד מן האחרי' שנעלם היה זה שמת דסימני הגוף לאו סימנים נינהו ואף על גב דאלו שנעלמו לא היה בהם אחד מסמנים אלו לא סמכי' עלייהו כיון שנעלמו אחרי' ג"כ אבל אם לא נודע שנעלם אלא אדם א' פלו' במקומו' אלו ואמר עד א' מת איש יהודי עמנו וכו' כך וכך סימניו וכו' והיו סימנים אלו בזה שנעלם סומכין על עדותו להתיר את אשתו כיון שלא נודע שנעלם אלא הוא והרי נודע שמו ושם עירו אע"ג שהם לא הזכירו לא שמו ולא שם עירו וכן נוכל להעמיד דברי הרב ז"ל דאיירי נמי כשלא נעלם שום אדם שיהיו דואגים עליו שמת או שנהרג אלא שידוע שהלך איש אחד למרחקי' לסחורה או לאי זה דבר וחושבים עליו שהוא חי באותם המקומות אף על פי שבא אדם אחד משם ואמר מת איש יהודי עמנו באותו מקום כך וכך צורתו וכו' ואין אומר באומד שהוא פלו' שהלך לשם כיון שלא הזכיר שמו ושם עירו וכמו שהלך הוא הלכו אחרים דומים לו והוא עדיין חי לשם אבל כשיצא אדם אחד מביתו ללכת למקום אחד או לסבב בכפרים ונודע שלא הגיע לאותו המקום או לא חזר מסביבתו בכפרים לזמנים שהוא רגיל ונתכסה ונעלם מעין כל והיו דואגים עליו ואומר שנהרג ואחר כך העיד א' יהודי או גוי מל"ת שנהרג או שמת יהודי אחד שצורתו כך או ששמו כך במקום פלו' שהוא תוך התחום שיש בין אותו מקום למקום שהיה הולך הוא או באותם הכפרים שהיה מצוי לסבב בהם כי האי סמכינן אעדות זה והרי נודע בשמו או בסימניו או שנהרג ונודע שם עירו שנעלם ממנה כמו שכתבתי וכן מה שכת' הרב ז"ל למעלה בא א' ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלו' אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת ע"כ דמשמע דאשתו מותרת משום דאמרו כשתלך למקום פלוני אמור להם וכו' דאותו פלו' היה ידוע שהיה משם אבל אם לא אמרו אלא שמת יצחק בן מיכאל ולא נודע שם עירו אין מתירין את אשתו היינו כשנעלמו ב' או ג' ששמם כך או כשלא נודע שנעלם בשום מקום שום יהודי ששמו כך ולא היו דואגים עליו שמת ואעפ"י שמא' מהמקומות הלך למרחקים א' ששמו יצחק בן מיכאל אין סומכים על עדות זה לומר שזהו שמת שם כיון שלא הוזכ' ולא נודע שם עירו ואמרי' אולי הוא אחר שהלך ג"כ לשם והיה שמו כך אבל על יהודי אחד שיצא מכאן למקום קרוב ולא חזר לביתו ודואגים עליו שנהרג או מת כיון שלא בא למוע' שהיה רגיל לבוא והעיד עד אחד או גוי מל"ת שנהרג איש א' באותו מקום שנתעלם והזכירו שמו הוי כהזכרת שם עירו ג"כ כמו שכתבתי וכן מה שהביא הר"י קולון ז"ל בתשובת קפ"ה לשון רבי' ישעיה מטראני ז"ל מפ' האשה שלום שכתב באו עדים והעידו שמת יוסף בן שמעון מעיר פלוני מתירין את אשתו וכו' ואם יאמרו העדים יוסף בן שמעון מת ולא ידעו מאי זה עיר היה וכו' חוששין ליוסף בן שמעון אחר בעולם ואין מתירין אשתו של יוסף בן שמעון הידוע לנו עכ"ל איירי ג"כ כי האי גוונא שהלך למרחקי' ואולי משם הרחיק נדוד אבל כשעלה תוך גבול ידוע והעיד אחד ששם מת או נהרג יהודי אחד והזכיר שמו נאמר שזה שנעל' היה הכלל כי כשנעלם מעין כל איש אחד ידוע בהליכתו ממקום למקום אחר והעידו שמת או נהרג אחד ששמו כך או שסימניו כך או בתוך התחום שיש מאותו מקום למקום האחר או בכפרים והדרכים שהיה רגיל ללכת בהם שיש לסמוך על טעם זה להתיר דסברא מכרעת הכי אלא משום דצריך לדחוק קצת לשון הפוסקים ז"ל כפי מה שפי' ולא לימרו גברי רברבי דעיילנא פילא בקופה דמחט' איני צריך עתה לסמוך אהאי טעמא לחוד בעובדא דידן דכיון שהזכירה התוגרמה שמו וסימניו הרי תרוייהו איתנהו ביה ושריא אתתיה אפילו לפי פשט לישנא דהרמב"ם ז"ל דע"כ לא משמע מלישנא דכשתלך למקום פלו' אמור להם שמת יצחק בן מיכאל דאם לא אמרו לו אלא יצחק בן מיכאל לחוד דאין אשתו מותרת אלא כשלא הזכיר אלא השם ולא העיר אבל הזכיר השם וסימניו מתירין אשתו אעפ"י שנעלם אחר מזה השם וכן ע"כ לא קאמר אחר כך שאם אמר מת יהודי אחד כך וכך צורתו וכו' דאין אומ' באומד שהוא פלו' אלא מפני שלא הזכיר שמו אבל הזכיר שמו וסימניו מתירין אשתו והא דנקט בסיפ' יצא עמנו ממקום פלו' מת וכו' אשמועי' חידושא אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא סימן אבל היכא דהזכיר שם וסימן נראה דבר פשוט דסגי להתיר כיון שלא נעלם אחר כשמו וכסימניו. ואם היה נודע כי אברה' אחר היה הולך בחברת זה אברהם אדום הפנים אשתו ג"כ מותרת כיון שהעידה התורגמה ששני אנשים היו ואח' מהם אדום הפנים וכן יש טעם אחר מצורף לזה בנדון זה שיהיה ההיתר פשוט מבלי שום גמגו' למי שירצה להחמיר וכו' מה שאמרה התורגמה שהם מוכרים טופיש אם היא דבר ידוע באותו מקום שלא היה מי שילך למכור טופיש בכפרים שיהיה שמו אברהם אלא שני האנשי ששמם אברה' יהיו נשותיה' מותרות והרי יש לא' מהם ג' דברים להתיר אשתו ששמו אברהם ושהוא אדום הפנים ושהיה מוכר טופיש ויש בשני ג"כ ג' דברים ששמו אברה' ושהיה מוכר טופיש ושהיה הולך בחברת אדום הפנים ובהגהות דשייכי במרדכי פ' בתרא דיבמות כתוב מעשה בגוי א' שדנוהו למיתה ואמר מעולם לא פשעתי כי פעם אח' הרגתי יהודי בן ניקולא לאוריוק שהיה מוליך י' ליטרין ששלחה יהודי' לאחי' בניקלא והתירו אשתו ע"י ששאלו לה אם שלחה וכו' אע"פ שלא הזכיר שמו ע"כ ובנדון זה נמי בטעמא דהיה מוכר טופיש לבד הוה סגי להתיר אשתו כי האי עובד' אם היה נמצא מי שאומר שנתן טופיש לא' מאלו השני אנשים ששמם אברהם ושהיו מסבבי' באותם הכפרים ואעפ"י שלא ימצא אם היה ידוע שהם היו מוכרי' אות' ולא היה אברהם אח' מוכרם באותם המקומות הוי כהאי עובדא ובלאו הכי שרי נמי מכל הלין טעמי דאמרן ובס' א' שמו מתית כתוב היכא דאיכא סי' בגופו ויש גם סי' בכליו מצטרפין יחד והוי כמו סי' מובהק ומהרן מהיגר התיר כה"ג כמו שהביא הרי"ו בתשובה ק"נ נאם המבי"ט: קיד על דבר המוכר צמר בהקפה ביותר ממה שמוכרים במעות מיד נשאלתי אם יש במכר זה צד איסור והוא ידוע כי זו היא טרשא דרב נחמן דאמ' בפ' הרבית טרשא דידי שרו והיני כה"ג מדפריך עלה ממתני' דקתני ואם לגורן בי"ב אסור ומשני התם קץ ליה הכא לא קץ ליה וכדפי' רש"י ז"ל שהיה מוכר הסחורה בהמתנה ביותר מדמיה ולא היה מפרש להרמב"ם ז"ל פסק דלית הלכתא כוותיה כיון דפסיק תלמודא דלית הלכתא כרב פפא דמחמיר טפי אבל רבי' האיי ז"ל ורבי' תם ז"ל פסקו כוותיה מדלא קאמר גמרא נמי דלית הלכתא כטרשי נחמנאי וכן הרשב"א ז"ל כתב דטעמא דמילתא משום דדרך מקח וממכר הוא וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחים ומוכרים הקלו בו כמו שהביא בנמוקי יוסף ז"ל וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו פסק כרב נחמן ואנו נוהגים בארץ הזאת שלא למחות בטרשא זו משום דרוב משא ומתן הוא בכך והיינו נועלים דלת לפניהם ואפילו לדעת הרמב"ם נראה דבעינן שיהיה דבר קצוב וידוע שהוא שוה כך במעות מיד וכשהוא מעלה הסך הידוע כשמוכר בהקפה אסור וכמו שכתב פ"א וכן אם מכר לו מטלטלים עד זמן פלו' במאה יהיו שוים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעי' אסור וכו' שנראה דהוי דבר ידוע ששוה כך בשוק ובלאו הכי מותר וצמר זו אינו דבר ידוע וקצוב כדבר הנמכר בשוק שיודעים הכל שער שלו ואין הפרש והבדל במינו בין זה לזה מה שאין כן בצמר ובבגדים כי יש בהם כמה מינים ובמין א' לפעמים שק א' של צמר יותר טוב מחבירו אע"פ שהיא מינו ועל זה אנחנו סומכים גם כן שלא למחו' בטרשא זו אפילו לדעת הרב ז"ל: קטו נשאלת על בטאן א' שהוא של ב' שותפין או ג' היאך יתנהגו בו אם יחלוקו לזמנים או ישכירו אותו לאחרים ויקח כל א' חלקו בשכירו' או יהיה תחת יד שניהם שיעמדו הם או אחרים תחתיהם בו ויעשו מלאכת אחרים ויחלקו הריוח ביניהם ונראה דיש בזה דינא דגוד או איגוד דהלכת' דאמ' הכי ואע"פ שהדב' עומד לשכר כמו שסובר הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל ואפ"ה אם אין שום א' מהם רוצה למכור ולא לקנות אלא להיות שותפין שוכרין אותו וחולקין שכרו כיון שהוא מקום עשוי לשכר ואינו ראוי לחלוק שנה שנה אלא כגון חצר שאי איפשר שישתמשו שניהם כא' מפני היזק ראיה וראויה לשכון בה א' מהם אבל מה שאינו ראוי להשתמש בו לכל א' לבדו ונעשה לשכירות אינו מתחלק לזמנים אלא ישכירו אותו לאחרים ויחלקו הריוח ואע"פ שיכולים גם כן שניהם להשתמש בו ביחד או כל א' בפני עצמו בזמנו אפ"ה אין חולקין לזמן אלא בשכירות משום דהדבר ידוע שהבטאן אינו נעשה לאיש א' או לב' או ג' אלא לכמה בני אדם שעושים מלאכת הבגדים וכולם יכולים לתקן בגדיהן בבטאן אחד וכמו שפי' המפרשים ז"ל דעשאן לעצמו או עשאן לשכר דתני בבריית' לא שתהא כוונת האב מעלה ומורידה אלא אורחא דמילתא נקט דעשאן לשכר הוא שהן גדולי' וראוי' להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראויים לעצמו והכא נמי בנדון שלנו הדבר ידוע שבטאן א' אינו נעשה לצורך אדם אחד או שנים ולא נעשה אלא להשכירו וכ"ש אי שותפי' לא עשו בטאן זה אלא ירשוהו ואם כן פשיט' דהוא עשוי לשכר ושוכרין אותו וחולקין שכרו כיון שאין כופין זה את זה בטענ' גוד או איגו' והרי מרחץ כשהוא גדול דאמרי' דהשכר לאמצע אף על גב דאיפשר שירחצו הם גם כן בו כיון שאינו צריך כולו להם משכירין אותו כדאמ' ז"ל ואין חולקין אותו לזמן והכי נמי בטאן זה אע"פ שהם יכולים להשתמש בו כיון שאינו צריך לכולו עומד לשכר קרינ' ביה ושוכרין אותו לאמצע ולא לזמן כיון שהם אינם יכולים להשתמש בו תדיר כדאמר' וכן אין אחד מהם יכול לכוף