מבי"ט חלק א סד

עכשיו אלא שאתה מתחרט דכי ה"ג לא חשיבי חרטה דהא ליכא פיתחא כיון דאדעתא דהאי צערא נדר א"ל לא כלום לא היה לי באותה שעה לב של עכשיו וע"י כעסי לא ידעתי בצער זה ולפיכך אני מתחרט מעקר' ושריה רב הונא והרשב"א ז"ל בתשובת רנ"ה בדפוס הראשון כתב על מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבו' עבירה פלו' שכל דבר שאוסר על עצמו שלא מחמת עצמו של דבר הנודר אלא קנס בעלמא כי האי קיל משאר נדרים לפי שאין כוונה בנדר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי וראי' מהא של משה וצדקיהו ונדרי אלמנה וכו' שמכלל נדרים אלו נרא' שבכל נדרים שאינם מחמת עצמם אלא מחמת קנס חינם נדרים חזקים ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו וכו' ע"כ והא נדרי דנדון זה כן הוא שלא נזר מחמת עצמו אלא אם יכנס לבית הכנסת פלו' ואי הוה שאלה לנ"ש לא הוה בעי חרטה מעיקרא: ק קמתי להלל לשם האל הנכבד אשר הנחני בדרך אמת שלא באת תקלה על ידי בשטר קנין בית אחד שיצא בב"ד וחששתי שמא היה בו זיוף ושלחתי לירושלם תוב"ב ששם נכתב ונחתם והשיבו החכמי' יצ"ו כי חקרו בדבר ונתברר כי זה השטר לא נכתב בזמן קנין כי אם אחר ד' או ה' שנים מהזמן הכתוב בו וגם כי עדי השטר הכחישו עדותם בב"ד ואמרו כי מעולם לא חתמו בשטר זה ונשבעו על כך בפני ב"ד ושנים מהדיינים של הקיום אמרו כי לא חשבו שהיו מקיימים אותו בשטר כי נחלף להם באח' וגם כי הוא ידוע וברור באמתלאות מוכיחו' מתוך הענין שהיה שטר זה מזוייף והיינו דנין בו כדין מרומה שלא לדון עליו ולהניח הבית בחזקת בעליהן הראשונים עם כל זה נכתוב כפי הדין הטענות שיש לבטל אותו מכל וכל: הטענה הראשונה מצד כי לא נכתב אלא היום כמו שנה וחצי וכתוב בשטר בשנת הש"ב לפרט ואנו בשנת הש"ח וגם כי שטרות המאוחרי' כשרי' ושטר זה נתאח' זמן כתיבתו מזמן הקנין וכו' וכדאמ' בעלמא הני לא מיקרו שטרות מאוחרים כיון שנכתב זמן הקנין אע"ג דנתאחרה כתיבתן וחתימתן וכ"ש דבשטרי מקח וממכר אפילו שטרות המאוחרים פסולים כמימרא דרב המנונא פ' גט פשוט משום דאתי למיטרף שלא כדין כדאמרי התם והיינו כשאחרו אותו מתחילה שהיו בניסן וכתבו באייר אבל כשקנו מן המוכר ועבר זמן ולא נכתב השטר ואחר כך רצו לכתוב זמן הקנין ולא זכרו כותבין זמן המאוחר שעומדים בו עתה דליכ' למיח' מידי כדאמר רבא התם ואי לא ידעיתו כו' כתובו יומא דקניתו ביה ולא מיחזי כשקרא ואין צריכין לומר ונתאחרת חתימת ידינו עד יום פלו' וכמו שכת' הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג מהל' לוה אלא שרשב"ם ז"ל פי' להא דרבא בר שילא דוקא, בשטרי אקניית' דמתנה הוא דכתבי זמן הקנין אם זוכרים אבל לא בשטר הלואה ומקח דאית בהו אחריות פן יבוא לטרוף שלא כדין שאין השעבוד חל משעת קנין אלא משעת כתיבה דאז אית ליה קלא למילתיה וכן פי' ריב"א ג"כ וכמו שהביאו בהגהות פ' כ"ג ובנמקי יוסף ג"כ כתב גבי הא דרבא דשטרי אקנייתא היינו שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למיטר' לקוחו' אבל שטרי הלואה לא יכתוב אם יש בהם מאותו זמן שנעשה ההלואה אלא מזמן שהוא עומד בשעת כתיבה כיון דעדים החתומים בשטר אינהו נינהו דמפקי לי' לקלא א"כ מה שלקחו קודם השטר לא משתעבד למלוה ואם היה כותב זמן המוקדם הוה ליה דין מוקדם ופסול דטריף שלא כדין דלא הוה להו ללקוחות למידע כיון שלא היה נכתב עדיין ע"כ והיינו כשאין קנין אבל בקנין סבירא ליה דלאחר זמן מרובה כשר לכותבו מיום שקנו ממנו דסתם קנין לכתיבה עומד וקול יש בדבר וכו' כמו שכתבו שם אבל לפי' רשב"ם וריב"א אפי' בקנין ליכא קלא אלא משעת כתיבה וכדאין הם לסמוך עליהם בשעת הדחק דאיכא כמה אמתלאות דהא מזויף דאפי' היו עדים נאמנים יש לחוש לאיזה דבר כשעבר זמן הרבה עד זמן הכתיבה וכמו שהיה בתקנות טוליטולה שאם יעברו שלשים יום על השטר קודם שיכתוב אותו סופר בית דין שלא יכתב יותר ולא ידונו בו ב"ד דמשמ' שהיו נשמרי' פן ישכחו אופן השטר או יכתבו מה שלא היה כ"ש בנדון זה שאין העדים בחזקת כשרים שיש לחוש לכמה דברים אף על פי שלא יתברר שהם פסולים יפסלו השטר ונסמוך על הני רברבי עוד יש לדקדק במה שכתבו מירושלם תוב"ב שנשבעו שמעולם לא חתמו באותו השטר ואם כן מה נפשך הוא פסול אם שבועת' אמיתית הרי לא. חתמו ומזוייף הוא ואם חתמו הרי הם עבריינים שנשבעו לשקר והם פסולים אלא שאיפשר לומר שחתימתם היא אמיתית כיון שנתקיימה בב"ד ומהיום הוא שנפסלו כשנשבעו לשקר נעשו רשעים אבל בזמן החתימה הוו כשרים: קא מי שהתנה עם אשתו בשעת נישואין שלא ישא אשה אחרת עליה ונדר בנזרות שמשון ב"מ ב"ד על זה יראה דאם היא נתנה לו רשות לישא שיכול לישא כי אעפ"י שלא אמר בפי' שהיה נודר נזירות שלא ישא כי אם לרצונה אלא בסתם נדר הרי הוא כמו שפי' שלא ישא כי אם לרצונה וכשתרצה היא יכול לישא דאע"ג דנזירות שמשון ליתיה בשאלה הכא אי הוה שבועה או חרם לא הוה בעי התרה אם היא היתה נותנת לו רשות דמסתמא לא נשבע אלא אם היא לא תתרצה וכשאמר לדעת פלוני והיה דעתו שהוא יוכל להתיר לו אינו צריך התרת חכם כיון שנתן לו רשות האיש שנשבע לדעתו וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובת מ"ח בס"א ובסוף ספר אחרון וכיון שאם היתה שבועה לא היה צריך התרה גם כן בנזירות שמשון דליתיה בשאלה מותר כיון שהיא נותנת לו רשות שלא נדר אלא שלא ישא אלא מרצונה ואם ישא שלא מרצונה שיהיה נזיר שמשון ואפילו בסתם כדאמ' פשיטא שלא נדר אלא שלא מרצונה ומעשים בכל יום במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו שכשהיא נותנת לו רשות אינו נשאל לחכם שיתיר לו דמשמע דמעיקרא בשעת הנדר או השבועה לא היתה הכוונה אלא שלא ישא שלא לדעתה וכתב הר"ן ז"ל בתשובה על חרם ר"ג שלא לישא ב' נשי' שאיפש' לדון שאפי' התר אינו צריך שכיון שחרם זה לתקנת האשה עשה והיא אומרת אי איפשי בתקנ' חכמי' כגון זו שומעים לה עכ"ל נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני: שאלה קב כתובה שכתוב בתנאיה שאם יגרש אותה תקח כתובתה משלם ואם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח מאתים פרחים לבד ע"כ ונתאלמנה אחר כך והיה לה בת ממנו מהו אם תקח כל כתובתה משלם או מאתים פרחים לבד וכתב החכם ה"ר יוסף יצ"ו דבת הרי היא בכלל בנים וגוב' כל כתובת' מההיא דפ' מי שמת ההוא דאמ' נכסאי לבנאי וה"ל ברא וברת' מיקרי אינשי לברא בני וכו' ופשיטנא ליה מדכתיב ובני פלוא אליאב ומשום דהויא בת במקום בן לא הויא בכלל בני אבל אי לא הוה לה אלא ברתא אי הוה אמר לבנאי היתה זוכה הבת במתנה והביא ראיה ממתני' דס"פ השולח גבי אילונית נשאת לאחר והיו לה בנים כו' דברת נמי מוציאה מידי אילונית וכן מפ' יש בכור גבי בכור לנחלה דתנן מי שלא היו לו בנים כו' מי שהיו לו בנים כו' דהתם ודאי בת יחידה בכלל היו לו בני' ולא היו לו בנים היא וכתב וכן בכמה דוכתי בגמרא ואעג"ב דפרק יש נוחלין תנן והבנים את האב ואמרי' בגמר' ואי בעי' אימ' והתנחלתם אותם לבניכם וכו' ולא בנותיכם י"ל דהתם שאני דגלי קרא דגבי נחלה יש חילוק בין בן לבת כדכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברת' את נחלתו לבתו וכו' והא דתנן פ"ב הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' נולד לו בת אינו נזיר התם שאני דמן הסתם אינו נודר אלא על בן זכר ולא על נקבה דהכל עצבים בה ובמרדכי כתב פ' המפקיד דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו הם דבעל כאשתו ועוד דאפילו הוה מסתפקא לן אי הוה בת בכלל בנים אי לא לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה משום דכל תנאי או תקנה להוציא מכח דין תורה יד בעל התנאי או התקנה על התחתונה וכמו שכתב הרא"ש כלל נ"ה סימן ח' וכלל ס"ח סימן א' ובהגהות מרדכי דקידושין והכא כיון דמדינא היא גובה כל כתובתה משלם התנאי שבא לגרע כחה על התחתונה כ"ש שבת בכלל בנים: שאלה קג נשאלה לרב הגדול כמה"ר יעקב בירב ז"ל ולא הספיק להשלימ' עד שנתבקש בישיבה של מעלה ליל שבת ר"ח אייר שנת אש"ה והשלמתיה אני מביט ראובן מנה שליח את שמעון שלא בעדים שישכי' את ביתו לשנה אחת ולא ליותר ושמעון מודה לדבר ראובן והשליח עבר על דבר משלחו. והשכיר הבית ללוי לשלש שנים ולא הודיע שמעון ללוי שהוא שלוחו של ראובן וראובן בעל הבית אומר שהוא אינו רוצה בשכירות השלש שנים רק בשנה אחת כי שלוחו עבר על דעתו שלא נתן לו רשות להשכירו רק לשנה אחת כמו שמודה גם השליח ולוי טוען שהוא אינו מכיר את ראובן המשלח ואינו יודע אלא את שמעון ושיש לו עדים ששמעון השכירו לו לשלש שני' הודיענו רבינו גאוננו גאון תפארת ישראל הדין עם מי אם צריך ראובן להביא עדים שלא הרשהו להשכיר אלא לשנה לא יותר או אם נאמן בדיבורו כיון שהשליח מודה ואעפ"י שיהיה נאמן בלא עדים אם היה צריך להודיעו שהוא שליח פלו' אם לא נאם הלוחך עפר רגליך צמא למי באר מי הישועה מקור מים חיים דיתיב בטולא דאתכלייא: תשובה הדין עם בעל הבית המשלח דקי"ל דהמשכיר בית או שדה גוף הקרקע לבעלים והפירות לשוכר ואם הקדיש גוף הבית המשכי' הרי היא מוקדשת ואע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו גוף הבית לא יצא מרשות המשכי' וכן כתו' במרדכי וז"ל תני' השכיר בית לחבירו הקדישו משכיר הדר בו מעל וקשיא בסוף נדרים ובפ' אעפ"י אמרי' אלא מעתה שדה זו לכשאפדנה תקדש מי לא קדושה ומשום דבידו לפדותה משמע דאי אמר תקדש קודם שיפדנה לא מצי מקדיש וכ"ש משכיר שאין בידו לסלק השוכר אינו יכול להקדיש עד שיכלו שני השכירות ויש לומר דודאי הגוף של המשכי' ושל לוה והפירות של השוכר או של מלוה השתא חלק שניהם מעורבים יחד המשכיר יכול להקדיש הגוף והשוכר את הדירה ואסור לשניהם והא דקאמר כששאפדנה משום דאז קדושה שלימה עיין פ' הספינה עכ"ל משמע בהדי' שהמשכיר בית או שדה שגוף הקרקע בחזקתו וכיון שהוא בחזקתו הוא נאמן בכל מה שיטעון והמוציא מחבירו עליו הראיה וכן כתב הרא"ש במציעא פ' המקבל וז"ל ההוא שטרא דהוה כתי' ביה שני' סתמ' ומשכנתי' דסור' הואיל ולא פי' השני' מלוה אומ' שלשה ולוה או' שתים קדם המלוה ואכל הפירות של שנת שלישית ואמר רב יהודה קרקע בחזקת בעליה עומדת ורב כהנא אמר פרות בחזקת אוכליהן הן והלכתא כותיה דרב כהנא והא קי"ל כרב נחמן דאמר לעיל פ' השואל קרקע בחזקת בעליהן עומדת ואפילו בא בסוף החדש כלה למשכיר ומשני התם לאו מילתא דעבידא לאגלויי הכא מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ואטרוחי בדינא בכדי לא מטרחינן ויראה דהא דקי"ל דקרקע בחזקת בעלים עומדת ואין אנו מניחים הפירות ביד המלוה אלא מפני חשש טורח ב"ד אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים ויראה לב"ד שלא יוכל המלוה לבאר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה ללוה עכ"ל גם מכאן משמע בהדיא שהקרקע בחזקת המשכיר עומדת. ובנדון שלפנינו לא שייך אטרוחי בדינא שכל מה שאפשר לבאר כבר נתברר שכשעשאו שליח בעל הבית לא היה אלא בינו ובינו כמו שכתבתם בשאלה והשליח בעצמו מודה שעבר על דברי בעל הבית וכיון שבעל הבית טוען