מבי"ט חלק א נט

פ"ז הנותן מעות לחברו ליקח מהם פירות למחצי' שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ואם נודע בראיה ברור' שלקח ומכר הרי זה מוצי' ממנו השב' ב"כ וכ"ש שעשאו שליח לקנות לו וא' שלא קנה שאם נודע בראיה ברור' שיוצי' ממנו ב"כ שכל המעות הם ברשות בעלי' וכמו שכת' הרי"ף ז"ל פ' הגוזל וכמו שהביאו שם בשם הרא"ש ז"ל וא"כ דבר פשוט הוא שאם שמעון קנה סחורה במעות שהוצי' מן הסחורה שנותן לו שכר מה שהרויח באותן המעות בכל סחורה שקנה בהם שהריוח הוא לראובן שהרי ברשותו הם ובאחריותו אם יפסדו ואם טוען שמעון שהמעו' שנתן לי ראובן פרע אותם למי שהיה חייב או הוציא אותם ולא קנה בהם שום סחורה אין לראובן עליו אלא תרעומת אבל חייב לישבע שלא קנה מהם שום סחורה כי מה שכתב הרמב"ם פ"א אין לו עליו אלא תרעומ' שנראה שאינו חייב שבועה זהו כשהו' ידוע שלא לקח כמו שכת' הנותן מעות ליקח בהם חטי' וכו' ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכן אם יטעון שמעון שהסחורה שקנה לא כוון לקנותה אלא לעצמו ומשוי נפשיה גזלן לאו כל כמיניה שהרי במה ששנינו ליקח בהם חטי' ולקח בהם שעורי' לא חשיב גזלן מה שהוא משנה דהא קתני אם הותירו לאמצע וחשיב ליה שלוחו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ומה שכתוב שם בהג"ה על ראובן שנתן מעותיו לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטען שקנה לעצמו ולכך שנה ודן הריב"ם ז"ל שכל הריוח לשליח וישבע שלכך נתכוון וכו' והיינו כששנה אבל אם ל"ש כי הכא שלא יחד לו סחורה ידוע' לא מהימן לומ' שקנא' לעצמו ואפי' בשבועה ואפי' קנא' לעצמו ברשות בעל המעות היא כיון שלא שנה משום דמי שמוכר לו הסחורה לא כוון לאקנויי אלא לבעל המעות וכמו שהביא בטור ח"מ סימן קפ"ד בשם הרמ"ה ז"ל ולא עדיף מזקפו עליו במלוה דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מכירה דהמקח של המשלח וא"כ בנדון זה חייב שמעון לפרוע לראובן כל מה שהרויח במעותיו כי המעות הם ברשות הבעלים כיון שקבלם להיות שלוחו ולהטיל מלאי לכיסו ואע"פ שיאמר שלעצמו קנה הוי כזקפו עליו במלוה ולדעת הרב ז"ל הוי למשלח כדאמ' וכתב רבינו ירוח' נתיב כ"ח חלק א' ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוק' כששי' דקנינהו בשינוי דאם ל"ש לא הוי קנאה וכו' ובנדון זה ל"ש שלא אמר לו בסחורה פלו' ועל מה שהתנה עם אחיו של שמעון שיקנה סחורה במאה פרחי' ויתן לו עשרה פרחים ריוח אם לא הרויח בהם עשרה פרחים פשיט' שהוא רבית אבל, אם הרויח בסחורה שקנה באותה הק' פרחי' עשרה פרחים או יותר אין כאן שום טענ' רבי' כיון שאחיו של זה שמעון הוא שותפו ומעות השותפו' בידו והיה יכול ראובן לכופו בדין שיפרע לו מה שקבל אחיו ושותפו ממנו ועל זה נתפשרו שיקנה סחורה באותה הק' פרחים שהיה חייב לפרוע לו עתה ויתן לו ריוח עשרה הרי הוא כאלו נתן לו עתה הק' פרחים כדי שיקנה לו סחורה וקנאה שכל הריוח הוא שלו כיון שנעשה שלוחו וכמו שכתבנו למעלה ואם הרויח עשרה פרחים או יותר יתן לו עשרה פרחים ריוח מעותיו כי הוא נעשה לו שליח לישא וליתן בהם ולהרויח בעדו ושלוחו של אדם כמותו והמותר הוא שלו ואם לא הרויח בהם אלא פחות מעשרה לא יתן לו אלא מה שהרויח ובשבועה אם מקודם פטר ראובן את שמעון משבועה יטילו עליו ב"ד חרם אם הרויח במעות ראובן בכלל מעותיו שיתן לו ריוח כפי ערך מעות ראובן ואפילו שלא יטילו עליו חרם הוא חייב מעצמו לתת לראובן מה שהרויח במעותיו ואם אינו נותן הם גזל בידו: שאלה צא ראובן יש לו בית בצד פתח מבוי סתו' בדלתי' ובריח והדל' קטן מליכנ' בו סוס ופרד ובא שמעון אחד מבני המבוי ופרץ הפתח והרחיבו להכניס סוסו דרך שם וראובן מוחה בידו לומ' שאינו חפץ בפתח גדול מצד היזק. אכסניא בני החיל כ"ז שימצאו מקום להכניס סוסיהם שמה חונים ובפרט בזמנים חולפים חנו בביתו של ראובן ועתה חושש פן יחזור הדבר לסורו ושמעון טוען כי צר לו המקו' ורוצה להכנס בחבילתו ובמשאו עמו על בהמתו: תשובה נר' דטענ' שמעון טענ' וכדתני' בתוספת' דמייתי הרי"ף ז"ל פ"ק דבתר' עלה דמתני' דכופין אותו לבנו' בית שער וכו' מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנ' בחבילתי עד פתחי ע"כ וכתבו המפרשי' ז"ל דהא אם באו הם לעשות דלת שיכול לעכב על ידם מפני טעם זה וא"כ אין בטענת ראובן ממש כי לא חשו חכמים אלא לדבר המצוי וצריך לכל בני המבוי ולא למאורעות אחרות בלתי מצויות שהרי דבר ידוע שכשיהיה המבוי סתום בדלתים ובריחי' יהיו בטוחי' יותר כל בני המבוי מגנבי' ושודדי לילה ואפ"ה אין אח' מבני המבוי יכול לבטל טעם החבילה מפני טעם הגנבי' אם לא בהסכמת כולם שיראו הגנבי' מצוי' וה"נ ל"ש ולא אלי' טעמא דבני החיל מן הגנבי' ואידי ואידי בטל מקמיה טעמ' דרבנן דאין כופין לעשות דלת מטעמא דחבילה דהוי טורח לכל בני מבוי בכל יום וטעמי דגנבי ובני חיל לא תדירי ויכלו נמי לאוקומי נטורי לגנבי ופיוסי בדמי לבני חילא דלא לישרו גבייהו: וכיון דמעיקרא כי אתו בהני טעמי או חד מיניהו לתקוני פתחא מצי חד מיניהו לעכב כדמשמע פשיט' דתוס' דקתני אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת דלאו בשופטני עסיקי דדחקי מבוא' דלא לעיילו בחבילה להדי פתחייהו אלא משום הני טעמי או חדא מיניהו או אחריתי בעו למיעבד דלת' ואפ"ה מצי לעכב חד מינייהו בטעמ' דחבילה כדאמ' וה"נ אי מעיקרא עבדו דלת ולא עביד חד מינייהו ולבת' הכי חזא דדחיק טובא דלא מצי לעייולי בטוניה לפתחיה מצי מעכב ומבטל לה משום דטעמא דחבילה תדירה והויא רווחא לכולהו בני מבוא' וטעמ' דבני החיל קלישא כדאמ' ולהכי לא שייכא בה חזקה דמסתברא דכל היכא דאיכא חזקה במילתא דאיכא רווחא למאן דמחזיק ופסידא למאן דאחזיקי ברשותיה אבל הכא לכולהו איכא פסידא דחבילה ולא חשיב טעמא דפסידא דבני חילא לגבי פסידא דחבילה כדאמ' ומ"ה לא מחי אחזקה דקאמר איהו אינהו נמי כדחזו דאית להו פסידא דדחקי טוב' בטל לה ולא מהני' להו חזקה ובר מדין האי טענתא דחבילה טענה אלימתי היא ולא מחיל בה איניש דתשמושי דבני מבוי סתום ולא מחלי בה אינשי דמבוי וכמו שכתוב במישרים נתיב ל"א חלק ו' מבוי שאינו מפולש ואח' מבני מבוי רוצה להעמיד במבוי בהמה או זבל או תנור וכיריים בני מבוי מעכבים עליו אפי' החזיק בכך שלש שנים וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה כמו שכתב א' חצר השותפין וא' מבוי שאינו מפולש כו' וא"כ בנ"ד נמי אפי' החזיקו בני המבוי שעשו דלת במבוי סתם יכול כל א' מהם לערער ולבטלה מטעמא דחבילה וכל שכן מפתח צר לפתח רחב דליכא טעמא דגנבי ולא דבני חילא דאי אתו ולא סגי להו פתחא זוטא כדהו' מעיקרא עבדי לה רב' דמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ועבד מלך מלך ובמה שכתבתי נתבטלו רוב דברי החכם שהביא בנדון זה מתני' דכל המשנה ידו על התחתונ' דבכל מילי מתנייא סתמא ואפי' היכא דלא ברי היזק' והאריך בזה לומר דלאו כל כמיניה לשנותו בטענת חבילה כיון שהיה סתום בדלת צר ונמוך והרי כתבתי דברשות עביד דטעמא דחבילה לאו מילת' זוטרתי היא כדאמ' ואין כאן שינוי: וכן במ"ש דמבוי שאינו מפולש דינו כחצר לדעת הרמב"ם ז"ל והרב אלברצלוני ז"ל היינו למה שאינו מפורש בזה ובזה אבל בענין דלת בהדיא תנן כופין אותו לבנו' בית שער ודלת לחצ' וגבי מבוי תנא אין כופין וכדאמ' לעיל וכיון שאין כופין במבוי אפי' עשאו' לא הוי כדינא דחצר לענין דלא מצי למיעבד מפתח קטן פתח גדול דהא אפילו בחצר נמי לא חייב בפתח החצר אלא בפתח בתי החצר וכדתנן התם וא"כ מה ראיה מביא מפתח בית החצר לפתח המבוי אין ראיה זו אלא וא"ו דכתיב' אאופת' בלי כוונ': ונתבאר כי אין בטענה ראובן ממש וקובעי' מסמרו' בהאי דלת והנראה לי כתבתי: נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: שאלה צב החכם ה"ר אלעזר ן' יוחי יצ"ו בטברי' תוב"ב לעשות רצונך חפצתי להשי' על מה ששאלת ממני על ראובן שנשבע וגם קבל חרם מפי עצמו וגם נדר בנזירות שמשון בן מנוח ולא הזכיר בעל דלילה ושאר דברי' שלא להתפלל בב"ה אם יש היתר לנדרו שנדר בנזירו' שמשון הנז' והאיש הנודר הוא בעל תורה זהו לשונך בשאל' זאת: תשובה אשיב קודם על מה שלא שאלת כי זה שנשבע וקבל חרם ונדר כולם חלין זה על זה דאף על גב דאין שבועה חלה על שבועה והחרם היא השבועה כדתני' בילמדנו על פלגש בגבעה דכתיב כי השבועה גדולה היתה לאשר לא יעלה וכו' וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן שבועת שאול ויהושע לא היו אלא גזירה ונידוי אפ"ה נראה דחלין זה על זה דאיכא דיני טובא דנהגי במי שעוב' על החרם ולא נהגי במי שעובר על השבועה בישיבת תוך ארבע אמותיו וכן הנזירות חל על הכל שאסר עצמו ביין כו' ואם כן נ"מ כשיתחרט זה על השבועה ועל החרם יכולין להתיר לו בבת אחת ואינו צריך להתיר זה אחר זה כמי שנשבע על דבר אחד וחזר ונשבע עליה דאין שבועה שניה חלה אלא אחר התרת הראשונה ואחר יתירו השניה. ועל ענין השאלה עצמה אם יש היתר לנודר בנזירות שמשון הרי אמרו בפי' סוף מס' מכות דליתי' בשאלה משום דבא על ידי מלאך וכו' ואם לא היה חל מפני שלא הזכיר בעל דליל' לא היה צריך התרה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פרק שלישי דהלכות נזיר נראה שאם אמר כשמשון בן מנוח סגי דדוקא כשאמר הריני נזיר כשמשון הוא דאם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון הוא דאינו נזיר כמו שכתב הרב ז"ל שם אבל אם אמר כשמשון בן מנוח אינו יכול לומר לא נתכוונתי וכמו שכתב הרב ז"ל האומר הריני כשמשון בן מנוח אינו יכול לומ' כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר כנזירות שמשון ואף על פי שאיפשר שנעשו מעשי' אלו לאיש אחר עכ"ל כלומר שאינו יכול לומר לאחר נתכוונתי ומשמעות לשון הרב ז"ל הוא שאמר כשמשון בן מנוח או כבעל דליל' או כמי שעק' דלתו' עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו מדקאמר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכו' ולא כתב כשמשון בן מנוח בעל דלילה וסוגית הגמרא עלה דמתני' פ"ק דנזיר מתפרשת שפיר לדעת הרב ז"ל דאמרינן התם למה ליה למיתני כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא קמ"ל כבן מנוח ואי תנ' כבן מנוח ה"א איכא דמיתקרי הכי קמ"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו משמע דבשמשון לחודיה או כבן מנוח לחוד מצינן למימר שמשון אחרינא או איכא דמיתקרי הכי בן מנוח אבל כשמשון בן מנוח לא אמרי' הכי ולא עבי' גמרא צריכותא דכבעל דלילה אלא לבן מנוח לחודיה או לשמשון לחודיה לפירוש הרב ז"ל ורש"י ז"ל לא פירש כן וגם התוספות כתבו דלא סגי עד שיאמר ג' כדמוכח בגמרא ואפילו לדבריהם היינו שיכול לומר כשלא אמר שלשתן לאחר נתכוונתי אבל כשנתכוון לשמשון עצמו סגי אפי' בחד כמו שכתב הרב ז"ל וא"כ בנדון זה הנזירות חל כיון שנתכוון לשמשון בן מנוח ואין לו