מבי"ט חלק א ס

התרה ואינו יכול להתפלל באותו ב"ה אם לא יהיה נזיר שמשון אלא שאם הנזירות שקבל היה בלשון שבועה יש להקל כמו שכתוב בתשובה ק"א: ולענין מעבר ב"ה שהוא מקור' כא' עם ב"ה נראה דאינו חשוב כב"ה ויכול להתפלל שם דהא תנן בנדרי' פרק הנודר מן הירק הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפני' דאינו מקום הגפת הדלת אבל האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור ולא עדיף בית שער או מעבר ב"ה מעובי מפתן דמותר וכתבו התוס' ומכאן לאותן שנשבעין לעמוד בבית אחד דמן האגף ולפנים מותרין מן האגף ולחוץ אסורין ע"כ וה"ה נמי לנשבע שלא יכנס לבית זה או שלא להתפלל בב"ה זה דלא משמע אלא תוך ב"ה דהיינו מן האגף ולפנים כדאמר' ומן האגף ולחוץ דהיינו מפתן ומעבר מותר ועל מה ששאל' אם יכולין בני הקהל להתפלל עמו כל עוד שלא קבל התרה על החרם ועל השבועה נראה לי דהקהל וב"ד כופין אותו שלא יתפלל שם מפני השבועה והחרם שעובר עליהם בהתפללו שם אבל אם אינם יכולין לכופו אינם נאסרי' הם להתפלל עמו אלא מצד החרם שעבר עליו יהיו מרוחקים ממנו ד' אמות תוך ב"ה אעפ"י שהוא מתפלל עמהם כי הוא לא נשבע ולא קבל חרם שלא להתפלל עמהם אלא שלא להתפלל בב"ה דמשמע אפי' להתפלל ביחיד בב"ה וא"כ אין הקהל מכשילים אותו כשמתפללין עמו לשנאמר שהם אסורי' להתפלל עמו כיון שבלא צירופן הוא אסור להתפלל שם אפי' ביחי' כדאמר' וא"כ לא חל עליהם שום איסור אלא שלא יצרפו אותו למנין עשרה כיון שיש לו דין מוחרם נאם משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו תחילת ענין זה סי' לג עיין שם: צג החכם ה"ר אלעזר יצ"ו ראיתי מה שכתבת על ענין הקנס שחייבתיך לפייס את בעל דינך בדברים או במעות שזה הקנס לא נהגו עכשיו בזמנינו הנה כל הפוסקי' הביאו ענין מנהג ולא הביאוהו אלא להורות לנו שינהגו בו בכל הזמנים וראינו הפוסקים האחרונים הלכה למעשה שהיו נוהגים גם הם כמנהג הראשונים הרשב"א ז"ל בתשובת תתקמ"ח הורה שינהגו כפי מה שכתבו הרי"ף ז"ל והגאונים והרא"ש ז"ל כלל ק"א ג"כ הורה בכך הלכה למעשה גבי חצי נזק שהו' קנס שישומו ב"ד הנזק הנה כי בכל המקומות ובכל הזמנים היו מורים הלכה למעשה כמנהג ב' הישיבות שינהגו כך הדיינים שבדור כי היה נזק גדול אם לא יעשו תקנה בזה וכמו שהביא בחשן משפט סי' א' בשם רב שרירא גאון ז"ל וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו נזק גדול משום שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב וכו' ע"כ ולא אכשור דרי דילן אלא אדרבה צריך לקיים אותה תקנה בדורות אלו יותר מהדורו' הראשונים כדי שלא ירים כל אחד ידו על חבירו כנהוג ומה שכתבת שבשום ב"ד לא נהגו עתה זה המנהג אין לא ראינו ראיה כי אדרבה יש יותר סבה לנהוג כזה עתה מן הדורו' שעברו כמו שכתבתי אלא שעל הרוב כשבאים לפני ב"ד החובלים זה בזה משימים שלום ביניהם עד שמוחלין זה לזה ומתפייסים ולפי דעת הרמב"ם ז"ל ממון הקצוב בקנסות אלו אינו אלא במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו כו' אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו כמו שכתב שם ספ"ג ודברי חבלות אלו אינן מצויות אלא בין המבוזים וכיון שאין דבר קצוב להם ב"ד מצוים להם שייפיסו זה את זה בכדי וכשיארע לזמן רחוק חבלה במכובדין על הרוב המכובד מוחל ומתפייס ולפי כבוד עשרו בז בעיניו לקבל דמי בשתו ומוחל ומתפייס אבל אם הוא רוצה שיקוב דינו את ההר אין רשות ביד הדיין לדחותו בדברים אלא לנהוג כמנהג ב' ישיבות והחכמים האחרונים ז"ל. ומה שכתבת כי זו ההכאה בסגיר' היד אינו מה שכתב הרב ז"ל כי הוא כתב קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה אחת כי כן נראה משמעות לשון הרב ז"ל אבל נראה לי שאינו שולל הרב ז"ל הכאה בסגיר' היד כי מה לי כך ומה לי כך הכל הוא הכא' בקבוץ אצבעותיו אלא לאפוקי ידו פשוטה ואדרבה נראה יותר חמור הכאה בסגירת יד ממה שאוג' אצבעותיו כמו אוגד אגודה כי לא לענין בשת בלבד נאמר זה אלא ממון קצוב הוא דמי צער וריפוי ובשת ושב' כמו שכתב הרב ז"ל וא"כ סגיר' היד היינו בכלל קבוץ אצבעותיו לדמים אלו כל שכן לפי מה שפי' המפרשים בטעם קצוב י"ג סלעים שהם כנגד י"ג פרקים שבאצבעות ודבר זה כולל בין בסגיר' יד בין באגיד' אצבעו' וכן הביא בנמוקי יוסף בשם הרא"ה ז"ל הוא שהספו מאחורי ידו לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק הגודל ע"כ משמע דבכל גוונא שהכהו בפרקי אצבעותיו הוי חינוקרת ולענין מה שכתבת כי בזמן הזה לא נהגינן מדכתב הרב ז"ל או יעלה לא"י וכו' לא כוונת יפה כי מה שכתב או יעלה עמו לדין לא"י היינו בזמן שהיו סמוכין בא"י כמו שהוא דרכו לכתוב כל הדינים שנוהגים בכל הזמנים וכמו שאמרו פ"ק ואי אמר אזמנו' לדינא בהדאי לא"י מזמנינן ליה כו' הרי כל הפוסקים הביאו ענין מנהג זה ולא הזכירו ענין עליה לא"י כיון שבזמן הזה ליכא סמוכין והרי הרי"ף ז"ל פ' החובל כתב מנהג ב' ישיבות וכו' מנדין אותו עד דמפייס ליה לבעל דיניה כו' ולא הזכיר העליה לא"י שאינה נוהג' בזמן הזה וכן הביאו לשונו המפרשים ז"ל וכן כתב רב שרירא ועשו תקנה לנדות את החובל עד שיפייס הנחבל וכו' וכמו שכתוב למעלה ובנמוקי יוסף פ"ק דב"ק כתב ואי אמר אזמנינהו ואמר לב"ד שיקבעו לו זמן למזיק שילך לדון לו עמו לא"י דאיכא סמוכין מקביעי' ומיהו האידנא דליכא סמוכין לא מקבעינן ליה ומ"מ תקנו רבנן בתראי לשמותי' למאן דמזיק היזק דלא מגבי בבבל עד שיפייס את חבירו וכו' ע"כ הרי לך בהדיא שאין דבר זה תלוי בזמן הסמיכה ואלו חפשת ויגעת היית מוצא והיית מכוין את השמועה ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ימה של טבריה שאתה חונה בה. נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: צד בא לפנינו פעמים ושלש כה"ר יהודה אבולפיא ואמר שיש לו ב' בתים בשותפות עם כ"ר אלחנן נ"ע ושנהרסו והיה רוצה לחלוק כדי לדעת חלקו לבנות' ועל זה שלחנו לה"ר משה אל בוטירי שהוא אפוטרופוס היתום שיבוא ויחלוק עם כה"ר יהודה הנזכר ואמר שלא היה רוצה לחלוק ונדרשנו לטענת כ"ר יהודה בראותנו שיש לו דין השותף חולק שלא לדעת חבירו בפני ג' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה בהלכות שותפין וכדמשמע פ' אלו מציאות בההיא עובדא דאיסור ורב ספרא והרי"ף ז"ל פ' בית כור כתב דהני תרי אחי או שותפי דאזל חד מיניהו כו' דפלגיהו ביניהו ופי' בנמקי יוסף בין קרקע בין מטלטלי וכו' וכן כתב בפ' אלו מציאות וכן בח"מ סי' קע"ה כתב הרא"ש ז"ל דאין חילוק בין מקרקעי בין מטלטלין ובתשובה שכ"ה כתב הר"מ ריקנטי ז"ל שיכול שותף לחלוק עם היתומים על כרחם ומשמע דמי שבא לחלוק עם היתומים קרקע שיש לו בשותפות אביהם דמוקמינן אפוטרופוס ליתומים וחולקין בפני ב"ד כאיד' ב"ד ואפוטרופוס ובלאו אפוטרופוס נראה דאינו חולק אפילו בפני ב"ד אע"פ שב"ד אביהן של יתומים אפ"ה מוקמי' אפוטרופוס להא מלתא עד שיחלוק עם כ"ר יהודה בפני ב"ד ועל זה הלכנו אנחנו ב"ד ח"מ לראות הבתים ואמר רבי יהודה כי הוא רוצה הבית הקטנה יותר שהיא אצל ביתו האחרת וראינו כי יש לו דין בזה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות שכנים דשותף אחד יכול לומר תנו חלקי סמוך לשדה שלי ועל זה אמרנו לו שיחזיק לחלקו באותה הבית שאצל ביתו ויבנה לעצמו וראה ג"כ האפטרופוס שמנינו לחלוק שהבית האחרת היא יותר רחבה מזאת הבית ובררה ליתום ברשות ב"ד ופייסנו את כ"ר יהודה שיותר על היתרון שיש בבית שבררנו ליתום מהבית שאצל ביתו ונתרצה: צה ראובן קנה בתים משמעון וזקף עליו במלוה בשטר דמי הבתים ונתן ב' ערבים קבלנים לפרוע לזמנים שקבעו ביניהם ואחד מן הערבים פרע קצת דמי הבתים ועל תשלום הדמים משכן בית אחד מהבתים שקנה ראובן שנתברר שקנאם בשביל הערב הנזכר ואחר כך מת הערב הנזכר ואלמנתו באה לגבות כתובתה מהבית שמשכן בעלה בעד תשלום החוב הנזכר יודיענו רבינו מהו הדין: תשובה נראה לי דראובן שמכר לשמעון שדה וזקף דמיו במלוה אפילו שלא בשטר דטרף ממשעבדי וראיה מהא דאמר רב פ' חזקת המוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים ששעבד ומכר המוכר אחר שמכר שדה זה שקבל עליו אחריות וטעמא משום דעדים מפקי ליה לקלא וידעו הלקוחות שלקחו אח"כ שמכר זה קרקע זה באחריות ואינהו הוא דאפסידו אנפשיהו כדאמר' התם ואסיקנא מלוה אזביניה קא רמית כי קא יזיף בצינעא קא יזיף כי היכי דלא ליתזלו נכסי עליה זבינ' מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק לה קלא משמע מהכא דבמלוה על פה דוקא הוא דלא טריף ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף וכו' אבל בזבינ' דבפרהסיא קלא אית ליה וטריף ומשמע דכי היכי דכשקנה שלא בשטר ופרע דמי השדה ויצאה מתחת ידו שטרפוה בעלי חובות של מוכר שטורף הוא בעדים שמכר לו באחריות הכי נמי כשמכר וידעו העדים שלא פרעו לו הדמים קלא אית ליה וטריף ממשעבדי דהא לא אפיק תלמודא דלא טריף על פה אלא במלוה אבל בזביניה בכל גוונא דאית בה חיו' דמי' מצד המכר על פה טריף ממשעבדי כדמשמע פשט' דסתמ' דגמר' וא"כ בנדון דידן נראה דטריף ממשעבדי דמי הבתים שלא פרע כיון שעדי המכר ידעו שעל תנאי זה נמכרה הבית שלא לפרוע עתה אלא לאחר זמן ומשום דכת' שטר על דמי המכר וזקפן במלוה נראה דלא גרע דכיון שמתחלה על מנת כך היתה המכירה לא מיקרי זקיפה ואפילו היינו אומרי' דהוי זקיפה כיון שכת' שטר על הדמים אם נכת' ביום המכר עצמו נראה דטריף נמי מהבתים שקנאה באותו היו' עצמו דכיון דכת' בכתובה דאיקני לא חל שעבו' הכתובה בבתים אלו אלא בשעת הקנין ובההיא שעתא גופא חייל נמי שעבוד דמי הבית כיון דבבת אחת היה המכר וחיוב הדמים דמכר ע"מ שיפרעו לו לזמן קצוב ואפילו שלא נכתב שטר החו' אלא אחר שנכתב שטר המכר כיון דביום אחד היו שניהם שנטל קנין המוכר על המכר והקונה על הדמים אפי' זה אחר זה ביום אחד חייל שעבודא אבתים כדאמר' והוי כשני שטרות היוצאים על שדה א' ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שוד' דדייני כדאי' פ' חזקת וכתב הרי"ף ז"ל פ' הכותב ופרק מי שהיה נשוי דבשטרי הודאות והלואות אפילו שמואל מודה לרב דיחלוקו והכא דהוה קנין במכר ובחוב כיון דכולהו ביום א' חולקין דחד יומא באתרא דלא כתבי שעות כשעה חדא באתרא דכתבי שעות כמו שכת' הרי"ף שם ואפילו היה נודע שקודם נעשה קנין המכר ואחר כך חיוב החוב בקנין הא קנין המכר לא נעשה אלא על תנאי חיוב המעות ומשע' שנעשה קנין המכר נתחייב במעות והוי כאלו הוו תרוייהו בבת אחת והעולה מזה שאם שטר החוב היה ביום המכר עצמו חל השעבוד על הבתים וחולקין בהן כתובת האלמנה והחוב כדין לוה ולוה וקנה וכו' ועוד אני אומר שאפילו עתה שנכתב שטר משכנתא על תשלום החוב והאלמנה קדמה בשעבוד' יכול לגבות תשלום החוב מהערב השני כיון שעדין שטר החוב הראשון קיים בידו שהשטר שנכת' על הבית במשכנתא לא בטל את הראשון דהא אמרי' התם דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ושעבודא דקדמא קאים והכא נמי הא אוסיף בהאי שטרא שעבוד