מבי"ט חלק א נד

יכול לסייע אותך בדין ביותר מזה שהייתי כותב ולכן אין ראוי לכ"ת לתפוס עלי בזה שכתבתי על קונדרס ואם יראה לך לתפוס עלי במה שכתבתי הנני מוכן באהבה וחבה להשיב ולהכיר האמת ויש כאן מקום תוכחה על מה שכתבת בשם ה יב"ש ז"ל מה שלא עלה על דעתו וראוי לנו להיות זהירים בענין חמור כזה והאל ית' יישירנו בדרך אמת נאם הצעיר אחיך לאהבה ועמיתך בתורה ובמצות נאמן אהבתך משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני: פ יבמה בת כ"ב שנה נפלה לפני יבם בן ז' שנים והמתינה לו עוד שבע שנים אחרות לשיגדיל אח"כ בקשו ממנו קרובי היבמה שיחלוץ כמנהג אז בקש אבי היבם להניס את בנו למדינת הים כדי לעגן היבמה וליטול ממנה ממון רב באו קרובי היבמה וצעקו לב"ד העיר ודברו לאבי היבם דברי פיוס שלא יצא וילך ויעגן אותה יותר ממה שנתעגנה היבם הוא נער משיב מה שיעשה אביו עשוי ואביו משיב שרוצה לעגנה אם לא יתנו לו ת"ק דוקאדו' אז הלכו קרובי היבמה לערכאות וצוו עליו שלא יוציא הנער והוא רצה לבטל ולא עלה בידו אלא שצוו שיעמדו בדין תורה לפני הדין אז אמר שהיה רוצה שייבם בנו ולא יחלוץ וקרוביה יבמה טוענים שמעולם לא נהגו באותה המדינה ליבם אלא לחלוץ ועוד שהיבם נער ובער לא יודע בין ימינו לשמאלו ועוד במה יפרנסנה בכיוצא בזה כופין לחלוץ או לא: תשובה הדברים עתיקים אי מצות יבום קודמת למצות חליצה כמשנה ראשונה אי מצו' חליצה קודמ' כמשנה אחרונה ורי"ף והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים פסקו כמשנה ראשונה וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בס' א' י"ב ולדידהו פשיטא דלא כפינן בכי האי גוונ' דנדון דידן שנותנת אמתלאה לדברי' דהא דנותנין לו עצה ההוגנ' לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה היינו דרך עצה בעלמא בלא בקשה כ"ש כפיה והא דהוו מטעין ליה ליבם שאינו הגון כדי שיחלוץ כהנהו עובדי דסוף פרק מצות חליצה נראה דלאו בילד וזקנה או איפכא מיירי אלא בשאינו הגון לה יותר מילד או זקן כגון אדם רע מעללים או כיוצא בזה אבל בילד וזקנה לא מטעי' ליה אלא שנותנין לו עצה ההוגנ' ואפילו למשנה אחרונה דהא מתנית' דקתני משיאין לו עצה ההוגנת ובריתא דמפרש מאי עצה ההוגנת שאם היה הוא ילד וכו' סתמי נינהו ואתו לכ"ע בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה והנהו עובדי נמי דאטעו ליה ליבם לחלוץ לאו משום דסברי כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אלא אפילו למשנה ראשונה אטעי להו משום דהוה יבם שאינו הגון לה כלל טפי מילד לזקנה כדפי' וא"כ בנדון זה אם אין אמתלאה אחרת אלא שהוא ילד והיא זקנה אף למשנה אחרונה אין כופין והרי הרא"ש ז"ל שהוא מבעלי סברא זו שמצות חליצה קודמת וכתב שאם יכולין להטעו' מטעי' ואם לאו כופין כשהיבם הוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה הנה שצרף בער ואין לו לפרנס' למה שהוא נער ומ"ש הרא"ש ז"ל בסוף התשו' ולפי פסק שלנו אף בלא אמתלאה לא שיכפו בלא אמתלא' אלא שלפי הפסק שמצו' חליצ' קודמת אף בלי שום אתמלאה יאמרו לו שמצוה לחלוץ כי מה שאמרו מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת היינו למצוה שיאמר לו המצוה היא שתייבם או המצוה היא שתחלוץ לא שיכפוהו על אחד מהן וכמו שכתב הריב"ש ז"ל ספר ב' תשובת כ"ג ובנדון זה שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה לבעלי סברא זו כופין אלא שהרי"ף והרמב"ם וכל האחרונים פסקו כמשנה ראשונה דמצו' יבום קודמת וכמו שכת' הריב"ש שם ולדידהו אין אמתלאו' אלו מועילות לכוף אלא כל שבבעל כופין הכי נמי ביבם וכל שאין כופין בבעל (ביבם (נמי לא וכן אף על גב שיהיה ידוע שאינו מכוין לשם מצוה לרי"ף ז"ל דפסק מצות יבום קודמת מייבם דהלכתא כחכמים דפליגי אאבא שאול ואמרי יבמה יבוא עליה מכל מקום ואפילו לשם נוי ודבר אחר כדמייתי הרי"ף ז"ל פרק החולץ ולא מצאתי דרך שיוכלו לכוף יבם זה לחלוץ כי אם מצד המנהג אם הוא מנהג קבוע על פי גדולים באותה מדינה דבמקום שהלכה רופפת בנדון זה שהוא מחלוקת בין הראשונים הלך אחר המנהג וכמו שהאריך הר"י קולון ז"ל בשורש ק"ב וראיתי מה שכתב החכם ה"ר יהודה חן יצ"ו וראיותיו שהביא לכוף ליבם זה ולא רציתי לדקדק אחר ראיותיו כי סמך ועשה צניף להן ענין המנהג שנוהגין באותה מדינה לחלוץ והנר' לי כתבתי וחתמתי: נאם משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: פא ראיתי מה שכתב החכם ה"ר יחיאל יצ"ו על משכון שלקחו ק"ק אשכנזים על מס בנו שהיתה של אהרן אשכנזי ושהוא נאמן לומר שהיא שלו דאין אדם עושה קינוניא על ההקדש לפי מסקנת התוספות ואפילו לר' אליעזר שחולק שם וחושש לקינוניא ה"מ במקדיש עצמו אבל אחר לא וכו' ואני אומר דלכ"ע אדם עושה קינוניא על ההקדש להיפטר משבועה דהא אסיקנא התם דכ"ג בפ' שום היתומי' דכ"ע אדם עושה קינוניא על ההקדש ובשאלה דהקדש קמיפלגי וכו' כדאיתא התם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ומה שכתב ה"מ במקדיש עצמו אבל באחר לא הא במתני' חייש' לקינוניא דאיש המקדיש ואשתו שלא הקדישה דאם היא לא תרצה לחזור להנשא לו ליכא קינוני' ודמתני' גופא קתני אף הערב לאשה בכתובת' וכו' ידירנה הנאה שמא יעשו קינוני' על נכסים של זה ויחזור את אשתו דמשמע דשניהם עושים קינוניא כתב עוד דאל"כ לכל עד נימא משקר וקינוניא ולא היא דאחזוקי סהדי בשקר' לא מחזקי' כדאמר התם לעיל מהאי מתני' ובכמה דוכתי' ובהני הוא דחיישי' משום דבדרך קינוניא וערמה ולא גזל ממש יכולים להוציא ממון ולא חיישי' הכי בעדים דהוה גזל גמור ועדות שקר ואעיקר' דדינ' פירכא דליכא הכא הקדש במסים וארנוניו' דהוו ממון הדיוט כתב עוד וגם ר' אהרן הוא עד אח' מה לו לשקר ותמיה לי שהרי נוגע בעדותו שמעיד שהמשכון הוא שלו ואדם קרוב אצל עצמו כתב עוד ואפילו מגו איכא מיגו שהמשכון הוא של האלמנה כו' ומה מיגו הוא זה שאם יאמר שהוא של האלמנה ויחזירו לה מה ירויח הוא בהאי טענתא ולא מיקרי טענת מיגו אלא היכא דהיא טענה טובה ומועילה לו לתביעתו יותר מן הטענה שטוען כטענ' פרעתי במיגו דלהד"מ ואם כוונת טענת מיגו הוא לומר שאם אנחנו חוששים שהוא משקר ואינה שלו אלא שרוצה להוציאה מיד המחזיקים בה היה לו טענה אחרת טובה לומר שהיתה של האלמנה זה אינו דא"כ הרי הוא בא בתורת עדות ולא תובע ובעד' לא חיישי' לשקרי וליכא בהו מיגו עוד כתב דאפילו לרבי אליעזר דחושש לקינוניא או ידיר הנאה גם פה ידירו הנאה מהמשכון ואם הכוונה היא שר' אהרן ידיר הנאה אם הוא אומר שהוא שלו לא ירצה להדיר הנאה ממנו ואם הוא מדיר הנאה ומזכהו לחברו שהוא הנתבע א"כ הרי הם זוכים בו בתביעתם ואיפשר שהכוונה היא שידיר הנאה בנו מן המשכון אלא שלהיותו חוץ מן המדינה חשבתי כי לא אמר אלא על רבי אהרן ומה שכתב שגם הוא נאמן לומר שהוא מ"ר אהרן שמה נגיעה יש בזה כי המשפט לאלהים היא אם יתחייב בנו בדין יפרע בכל מקום שהוא אני אומר דלא מהימן להכי דאם היא של בנו הרי הם מוחזקים בו והמע"ה ואהני להו תפיסותם לטעון איזו טענה שלא היו נאמני' בה אם לא היו מוחזקי' דבבצי' מהכי הוי נוגע בעדות השוכ' שדה מחברו ויצא עליה עורר דאינו מעיד השוכר על השדה אם נתן כבר השכירות למשכיר כיון שאם תצא השדה לעורר חייב ליתן כל שכר השנים שישב בה וכמו שכתב הרב ז"ל פט"ו מהלכות עדות והרי זה יכול לחזור ולגבות כל שכר השדה מן המחזי' ששכרה לו וכדמשמע התם פ' חזקת דכ"ג ואפ"ה הוי נוגע בעדות וכדכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תו איכא למידק והא אי פרעי ליה להאי מערער גבי ליה ממחזי' איכ' למימ' אעפ"כ נוגעין בעדותן הן מפני שקשה להחזיר גזל הנאכל ואינם רוצים להתעצם עמו בדין ע"כ וה"נ תפיסתן מהני' להו שאינם רוצים להתעצם עמו בדין ואשכחן נמי דבלאו הנאת ממון נמי מיקרו נוגעין בעדות כי ההי' דאמרי התם דמ"ג המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעי' לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ואסיקנא התם לקמן לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר לא קימא לי דלהוי לוה רשע ולא ישלם וכו' לכך נוגע בעדותו הוא כדאיתא התם. ולענין הדין אם חייב בנו לפרוע במס נראה דאינו חייב כיון שלא דר פה י"ב חדש או לא קנה בית דירה כדאמ' פ"ק דבתרא וכמו שכתבו המפרשי' שם וכתוב בתשובות הריב"ש ובנמקי יוסף דאפילו ירד להשתקע אינו כאנשי העיר למסים דדילמא לא מיתדר ליה ואע"ג דהביא המרדכי משם רבי' ברוך שכתב בס' החכמה דאם ירד להשתקע הוי כקונה בית דירה הרי כתב המרדכי התם פ"ק דבתרא ומיהו וכו' דמשמע דדוחה דבריו ואפילו לדעת רבי' ברוך הרי הוכחה מן הפתקין שהביא מירושלם תוב"ב שהיה דעתו ללכת לירושלם ולא להשתקע פה ואפילו שהיה ספק הם צריכין לברר שדעתו להשתקע דהמע"ה כ"ש לדעת הריב"ש ונמקי יוסף והמרדכי שאפי' ירד להשתקע אינו חייב תוך י"ב חדש כדפי' נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו והמנהג ג"כ במדינה הוא שאינו פורע אלא מי שידוע שבא להשתקע ולא מי שהוא עומד ללכת למקום אחר: שאלה פב יורינו מורינו ראובן שהלוה את הגוי מעות ברבית ומשכן הגוי בידו כך וכך בגדים ויהי מימים ויבאו שמעון ולוי אל ראובן ויאמרו לו אם מצאנו חן בעיניך ותגדל חסדיך עמנו להחיות את רוחנו תן לנו מקצת מהבגדים ממשכון הגוי שבידך ונמכרה בחנות מעט מעט ונחזור ונקח הנשארות בידך מהמשכון וכמו כן נמכרם ונתן לך מעותיך שיש לך על הגוי הקרן והריבית משלם ואם ישאר שום מעות בידנו אחר שתקבל אתה מעותיך נשא ונתן בהם להרויח שום דבר בהם ולהביא טרף לביתנו עד שיבוא הגוי ויטלם מידנו ויהי באומרם אליו יום ויום וייטב בעיניו הדבר ויתן להם שאלתם ויתן בידם מקצת מהבגדים שהיה בידו משכון מהגוי ויתחילו שמעון ולוי למכור מהבגדים אשר נתן ראובן בידם ומכרו מהם כמו חמשים זהובים וילך ראובן אצלם ויאמ' להם תנו החמשים סולט' אשר מכרתם מהבגדים כאשר התניתי עמכם שכל מה שתמכרו מהבגדים ראשון ראשון תתנוהו מיד בידי ויאמרו לו שמעון ולוי אנא אדוננו אתה החילות להראות עמנו חסדיך להחיות את רוחנו ונתת בידנו נכסיך ועתה תיקר נא נפשינו בעיניך ועזוב בידנו המעות האלה אשר מכרנו מבגדיך איזה זמן כדי שנתעסק בו בחנות ונזק לא יקרב באוהליך על הדבר הזה כי ת"ל יש לאל ידיך מעות שתתעסק ממקום אחר מבלעדי המעות האלה וכל זמן שתרצה לקחת אותם מידינו תכף ומיד נחזירם אליך כחפצך וישמע ראובן לקולם גם בפעם ההיא ויעזוב המעות ההם בידם ויהי אחרי כן בא הגוי הלוה אל ראובן בעל חובו ויחל פניו שיחליף לו משכון הבגדים אשר משכן בידו והוא יתן לו משכון אחר תמורתו וראובן הודה לדברי הגוי ויתן לו משכון הבגדים אשר היה ממושכן בידו ולקח ממנו משכון אחר תמורתו והמשכון ההוא האחרון נמצ' מזוייף מתוכו ולא היה ש"פ ועתה ראובן תובע לשמעון ולוי ואומר להם החזרו לי נכסי שנתתי בידכם הבגדים או המעות אם מכרתם אותם ושמעון ולוי טוענים ואומרים לו מה לך ולבגדים שנתת בידנו או למעותם אין לך בהם כלום שכבר נסתלקת מהם כיון שנתת והחלפת משכון הראשון שהיה בידך ולקחת משכון אחר תמורתו ולא היה לך להחליף משכונך הראשון ואת'