מבי"ט חלק א נא

בהם אלא שיחדם לאחריי' כתובת' ולכך בעי' כתב לדעט הרב ז"ל אבל בסבלונו' שנתן לה והיא משתמש בהן לא בעי' כתיבה כלל דהא זכתה בהן והן תחת ידה ואיך יתפי' לה צררי תחתיהן והרי לדעת רש"י ז"ל אפילו נאבדו אותן המטלטלין שיחד לה ואינה בעין כלל לא חיישי' לצררי דכיון דאבוד הני לא אתפשה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובת' ונפרע' מן הקרקעו' בלא שבועה ואפי' לדעת הרי"ף והר"מ ז"ל שכתבו דבעי' אחרי' תחתיה כדמשמע לישנא דליתניהו בעיניהו דמשמע דאיתנהו מיהת אבל לא בעיניהו כ"ש הסבלונות שהם עצמם בעין דלא בעי שבועה והרמב"ם ז"ל עצמו בסוף הלכות מכיר' כת' בעל שמכ' מטלטלין של נצ"ב או מטלטלין שנתן לה משלו אעפ"י שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחו' ע"כ משמע דבמה שנתן לה אינו צריך כתיבה ונראה לי דהני סבלונו' עדיפי מהמטלטלין שיח' לה דאין לה בהם אלא אחריו' כתובת' והני סבלונו' היא משתמש' בהן והוו כשלה דהא בענין אי חיישי' לסבלונו' משמע דהם מתנ' אי חיישי' להו כקידושין א"כ הוו כמעו' קידושי' דאיפסק' הלכתא דהוו מתנה ואפי' לא חיישי' להו לסבלונו' כמו אתרא דמסבלי והדר מקדשי נהי דתימא כיון דלא הוו קידושין לא הוו מתנה אבל עדיפי טפי מהני מטלטלין דיחד לה כיון שהיא משתמש' ומתקשט' בהן בכל יום ופשיט' דאינו יכול למוכר' דאע"ג דהני סבלונות אינם תנאי קודם הנישואין כאותה שכתב הרשב"א ז"ל שאינו יכול למוכ' מפני שהתנ' עליה' וגם אינם דבר קצוב כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ויש מקומו' שנהגו שיתן האיש מעוי לפי הנדוני' דבר קצוב שתתקשט בו הכלה וכו' אפ"ה כיון שהוא מנהג קבוע במקו' זה לחתן שיתן סבלונו' לכל' הן רב הן מע' לפי נדונית' פשיט' דמ' שנתן כב' ונתרצי' בם הכל' דאינו יכול למוכר' דמה שהו' מנהג קבוע הוי כהתכ ממש ומה שנתן בלי קצב' הוי אח"כ כדב' קצו' דהדב' ידוע דהסבלונו' אלו הם לפי הנדוני' אם הנדוני' היא מאה פרחי' במשל שול' הסבלונו' שוה עשר' או חמש' עשר ואם שדכו סתם יכולה היא לעכב שלא תנשא עד שיתן לה סבלונו' כפי נדונית' לפי ראות ב"ד מה שיראה לב"ד הוי דבר קצוב וא"כ נראה ודאי דאין הבעל יכול למכור מה שנתן לכלתו בתורת סבלונות כדאמ' ואף הא דמשמע מתשובת הרשב"א ז"ל דוק' התנ' היינו כשהתנה שיעשה לה קודם הנישואין ולא עשאם אלא אח' כך דמצי למימר דמחלה כשנשאת ואפ"ה השיב הרשב"א ז"ל דכיון דבתנאי זה נשאת כיון שעשאן לה אחר כך זכתה אבל עשאן קודם הנישואין כמנהג פשיטא דאינו יכול למוכרם כדאמ' והריב"ש ז"ל תשובת קט"ו ספר ב' הוצרך להביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות זכיה דסבלונות שאינם של מאכל אינם מתנ' מדקאמר אינם אלא דרך נוי ולא אמר שלא שלחם אלא ע"מ לכונסה משמע דאפילו כנסה לא נתקיימה המתנה גמורה וכו' ומעולם לא פקפק אדם בדבר זה לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב אפילו בגרושה וכו' משמע דאף על גב דאינם מתנה גמורה אפ"ה הוו כשלה כמו נכסי צ"ב דהם בידם וברשותה ואין יכול למוכר' כדאמר' מה שהביא מהר"י קולון ז"ל שורש י"א תשובת הרי"ף ז"ל שהביא ה"ר מנחם מרקנטי ז"ל כי כלי זהב ובדולח אדם מקנה אות' על דעת שתתקשט בהם אשתו ואם הוצרך יתפרנס מהם וכו' הרי סיים אותה תשובה ואמ' אלא א"כ התנו עמו בשעת הקידושין וכו' דמשמע דאם התנו עמו בשעת הקידושין שיתנם אין ב"ח גובה מהם ואין יכול למוכר' והיכ' דהמנהג קבוע שיתנו סבלונו' קודם הנישואין הוה ליה כאלו התנה כדפי' לעיל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג על מנהגו' אלו דהנוש' סתם כותב ונותן כמנהג המדינ' ואפילו כשלא היה תנאי ומנהג בדבר אלא שקנאם מדעתו אחר הנישואין דכתב באותה תשובה דיכל למוכר' להתפרנס מהם היינו שיהיו כעין נ"מ שינתנו המעות לריוח ויאכל הריוח ולא שיתפרנס מהקרן וכמו שכתב מהר"י קולון ז"ל ואם כן נראה דאפילו באותן המעות לא היתה צריכה שבועה אם נתאלמנ' כיון שאין לבעל בו כי אם ריוח כנ"מ שלה כ"ש אם היו התכשיטין ממש בעין וכ"ש אם הם תכשיטין של סבלונות שהם כתנאי כיון שהוא מנהג קבוע דאינו יכול למוכרם דפשיטא דלא בעי' שבועה עליהם ועל מה שכתבתי גם כן שכל מה שנתן לה אביה ואמה והוא בעין שחייב לחזור לה השיב לי החכם הנז' דאינו כך דמעיקר' כיון שלא נכתבו בכתובה אדעתא שלא לתובעם עוד נתנום ולכך לא יחזירו לה אפילו הם בעין אמרתי לו דלא גרעי הני מתנות מנכסי מלוג דהם שלה וגובה אותם לבד הכתובה ומצאתי כן בתשובות הריב"ש ז"ל ספר ב' באותה תשובה דלעיל דכתב וזה קיצור לשונו אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטי' או מעות בשעת נישואין כמו שנהגו הקרובים בודאי הם שלה דהא למתנה גמורה נתכוונו דקי"ל קנתה והבעל אוכל פירות וא"כ אין שמין לה ואפילו באלמנה ע"כ וכ"ש מה שנתנו לה אביה ואמה. והר"ד ז"ל בפי' תקוני הכתובה שתקנו באלגזאיר כתב ולענין התכשיטין שנתנו לה קרובותיה בעת הנישואין או אח"כ והן בעין יחזירם הבעל ליורש' וכן כתוב למעלה בגרושה וכתב שכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל בענין מורדת ושכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ' אעפ"י בשם רבי' יהוסף ן' מאגש ז"ל ובשם רבי' הא"י ורי"ף ז"ל וכן כתב הר"ש בנו בתשובה: עד יורנו אלופינו בראובן שהיה לו סחורה ידועה ונתנה ליד שליח שיוליכנה וקצב לו שכר למוכרה במקום ששוה יותר ושיבקש לו פה מי שיתן לו קצת דמי הסחורה כדי שיפרע ממה שיקח מן הסחורה שימכור לשם וכן עשה השליח שלקח פה סך מעות משמעון ונתנם לראובן בשטר ועדים והלך למכור הסחורה ולהביא מן הדמים של שמעון סחורה אחרת בתורת עסקא בין שמעון ובינו ומכרה ולקח דמי שמעון וקנה סחורה אחרת להביאה פה וכתב בפנקסו שהמעו' של שמעון נתנם באותה סחורה ויש גם כן עדים על זה בין כך ובין כך קודם שיבוא נפטר השליח ויצאו עליו ב"ח ורוצים לטרוף סחורה זאת יודיענו רבינו כי מציון חכמתו תצא תורה ודבר ה' ממורינו: תשובה עיקר שאלה זו הוא דבר פשוט בגמרא שאין כתובה וב"ח גובין מעסק' זו כדאמ' פ' המקבל רבא אמר להכי קרו ליה עסקא לאיעסוקי ולא למישתי ביה שכרא אמר רב אידי בר אבין ואם מת עושה מטלטלין אצל בניו רבא אמר להכי קרו לה עסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו דכיון דאין בידו להוציאן סמך בעל המעות עלייהו וכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כרבא בתרויהו הילכך אי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עסקא נינהו שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפילו מיתמי ואי איכא עליה דמיתנא כתובה אשה או ש"ח וכו' שקיל להו מריהו לחודיה דלא קני ליה מיתנא אלא לאיעסוקי בהו בלחוד וכי מת הדר עסקא למריה וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות שלוחין ושותפין דאין ב"ח ולא אשה נוטלין כלום אלא מחלק הריוח של מת ואם כן אם יש עדים שסחורה זו נקנית מן הדמים של שמעון אין כתובת אשה ולא ב"ח גובין ממנה וכן אם נמצא כתוב בפנקסו שהמעות של שמעון נתנם באותה סחורה נראה דמהני כמו עדים דלא בעי' עדים אלא היכא שאין חייב מודה שאינו בפנינו או מת אבל היכא דחייב מודה כי הכא לא דליכא למימר דטענינן ליתמי שאחר כך נתן הדמים לשמעון ונשארה לו הסחורה דמילתא דלא שכיחא היא ולא טענינן להו ליתמי כמו שכת' הרא"ש ז"ל כלל פ"ו בתשובותיו בתשובה המתחלת תנן בפ' חזקת הבתים וכו' וכן לא שייך לטעון לפנחיא בעלמא כדמייתי התם וכן יש ללמוד מפנקסו של אדם כמו שהאריך בכל זה שם הרא"ש ז"ל והכא נמי סמכינן אפנקסו אפי' היכא דליכא עדים בדבר כ"ש הכא שנראה שיש עליו שטר ראיה שלקח משמעון סך המעות ונתבם לראובן ונתחייב בתנאי הנז' שיהיו בתורת עסקא בחזרה שאין יכול לומר פרעתי המעות כל זמן ששטר זה יוצא מתחת שמעון או באי כחו ואפילו כתב יד השליח נמי מהני כיון דהוי תוך זמנו כמו שכתב הרב ז"ל פי"א מהלכות מלוה ולוה דאפילו מלוה על פה אם מת הלוה תוך זמן נגבית מן היורשין כיון שלא הגיע זמן הכתוב בכתב ידו חזקה אין אדם פורע וכו' ובנדון זה ג"כ שאמר שיוליכנה וימכרוה ויביא סחור' אחרת ולא הספיק להביא עד שמת מיקרי תוך זמן כדמשמע מדברי הרב ז"ל פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין שכתב במי שנותן מעות לחברו שיוליך למקום פלוני וכו' שזה כמי שקבע זמן הוא והוי כקובע זמן אפנקסי' שאלו המעות נתנם באותה סחורה ואין לבעל חוב זכות בהם כדא' דבלאו הכי כתב הרא"ש ז"ל דסמכינן אפנקסו כדמשמע התם ואם הסחורה הראשונה לא יצא ממנה כדי המעות כפי מה שנמצא כתוב בפנקסו הסך שמכר' אם האמינו ראובן לשליח שימכור הסחורה חייב ראובן להשלי' הדמים לשמעון כיון שקבלם הוא ע"מ שיפרעם השליח מהסחורה שנתן בידו וכיון שלא הגיעו דמי הסחורה לסך המעו' חייב ראובן לפרוע לשמעון מה שחסר מן הסחורה לדמים הנז': ואם מת ראובן ג"כ לא גרע ממלוה על פה תוך זמנו דאמרינן לעיל דגובה מן היורשי' דהכא נמי הוי תוך זמנו שאמ' לשליח שיפרע לו מאות' הסחורה וכיון שלא הגיע הסחורה ולא ידעו בכמה נמכרה אלא אחר מיתת ראובן לא נתחייב עדין בחייו לפרוע לשמעון והוי כתוך זמן כדאמ' ומצאתי בתשובה לה"ר שמעון ב"ר צמח ז"ל בשם בעל התרומות שאם היה חייב בכתב ידו ומת תוך זמן או הודה בחלייו שהו' חייב עדין או נמצא כתו' בפנקסו שהוא חייב לו או נידוהו ומת בנידויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהן וכו' גובין מהם ע"כ נראה שמה שכתו' בפנקסו הוי כחייב מודה או כמת בנידויו דגובין מן היורשין אפילו לאחר זמנו מה שאינו כן בכתב ידו שהוא חייב לו דדוקא תוך זמנו גובה ונראה דטעמא הוי דכשהוא חייב בכתב ידו שביד המלוה ופרע לו אין בידו לקבוע או למחוק כתיבת ידו שביד המלוה ואינו חושש כיון שנאמן לומר פרעתי אבל במה שכתוב תחת ידו בפנקסו אם כבר פרע היה מוחק או מעביר עליו הקולמוס או כותב כנגדו שפרע וכיון דלא עשה כך גובין מן היורשי' אפילו לאחר זמנו אם כן בנדון זה שמצא כתוב בפנקסו שסחורה פלוני היא לפלוני שקנאה במעותיו אין טוענין ליורשין שפרע ונשארה לו הסחורה אפילו היה אחר זמנו כ"ש שהוא תוך זמן וכדאמ' לעיל והנרא' בעיני כתבתי מש' ב"ר יוס' זלה"ה מטראני יצ"ו: שאלה עה ילמדנו רבי' ראובן שנשא רחל על לאה והתנה עמה שתאכל ממה שמבשלים בבית לאה ועכשיו טוענת שמלבד זה יתן לה מזונות בפני עצמה: תשובה אין דבר זה צריך לפנים כי כיון שהתנ' עמה ג"כ שלא תדור אלא בחצר לאה נראה כי כוונת המאכל הוא שתאכל ממה שמבשלים בבית הראשונה כדי שלא יצטרך לעשות ב' הוצאות ועוד שהתנאי בפני עצמו ג"כ מורה שעל כל מאכלה התנו ולא שתזכ' לב' שלחנות דלית לה תרי כרסי וכדאמ' בגמרא על כי ה"ג ותו לא מידי נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה: עו על הגט שמסר ברוך בן יעקב לר' י"ט נעמן שיוליכנו לאשתו ראינו מה שכתבו משם מבארות שהוצרכו להביאו בערכאו' ותבעו ממנו עשר' אלפי' עוט' ונכתב עליו בתורת חוב ונאסר בבית הסוה' עד שאמר שעשה כל מה שיצוו לו אך בזאת שיכנסו ערבים לפוטרה