מבי"ט חלק א נ

שיתבאר פ' י"ח וכו' ע"כ הרי דנדוניא כשאינה בעין נגבית בלי שבועה כדין החוב דתוך זמנו לא חיישי' לצררי וגובין אותו אפילו מיתומים קטנים כמבואר בהלכות מלוה ולוה דאלו הנדוניא היא בעין לא בעי לדמו' לחוב שהרי היא חוזר' בעין כמות שהיא אלא שמצאתי לו אחר כך בפי"ח על דין הנכסים עצמם שהם נדונית' נוטל' אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהם דין לעולם אלא א"כ הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים כתובתה אע"פ שהיא נכסי צ"ב ואם היה בהן מותר הוא ליורשי הבעל ע"כ כתב דברי רבי' הוא כשאותם נכסים שהיא הכניס' לו הן בעין קיימין וכב' נתבאר פי"ו שאם יחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימין שגובה אותן בלא שבועה שיורשיה יורשין הנדוניא וזהו שכתב ואם היה בהן מותר הוא חוזר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוני' או נפחתה ובאה לגבות מן היורשי' צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמא שאין אדם מוריש שבועה לבניו כנז' פי"ו מהלכות מלוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם עכ"ל וקשה טובא דהא כתב לעיל דדין הנדוני' כדין החוב ומשמע ואפילו אינה בעין דאי איתנהו בעין אפילו הרמב"ן ז"ל מודה כדאמ' לעיל ואחר כך כתב בפי' ודין הנדוני' בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין וכו' כדאמר לעיל וא"כ היכי כתב הכא איפכא ועוד דהכא בלשון אח' זה קשה נמי מדידיה לדידיה דכתב דאם נאבד' או נפחתה צריכה לישבע ומסיק לישניה דלא עדיף מחוב בעלמא שאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ והרי מה שאנו מדמין נדוני' לחוב אינו אלא לחוב שהוא תוך זמנו דליכא חששא דצררי וליכא שבועה אפילו מיתומים קטנים וכן נדוניא הויא גו זימניה כחוב וכדאמ' לעיל וא"כ היכי כתב דלא עדיף מחוב בעלמא וכו' ולכן נראה דאי איפשר אלא שנפל טעות בספרים ושפיר דמי למיסמי חדא מקמי תרתי או תלתא ולא תרתי או תלתא מקמי חדא ועוד לעיל פי"ז כתב הרב ז"ל על מי שמת והניח אשה וב"ח ואין בהן דין קדימה דהאשה נדחית מפני ב"ח ואם היו כתובין בכתובתה נכסי צ"ב וטענה שאבדו או שלקחם הבעל הרי היא בנכסי צאן ברזל שלה כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקח' אותן ולא נתנה ולא מחלה וחולקת עם בעלי חובות ע"כ ושבועה זו היא משום דנפרעה מנכסים משועבדים לשאר הב"ח ואפ"ה נראה דלכל מילי נדוני' וב"ח שוין וכתב הרב בעל מ"מ אבל נדונית' הרי היא כחוב בעלמא וכו' ורש"י ז"ל פי' דנדוני' שוה לכתובה וכי היכי דכתובת אשה נדחית מפני ב"ח ה"נ נדוני' כיון שצרפה עם הכתובה הויא כדין כתובה ונראה דלפי זה מהאי טעמא נמי לא תגבה נדוני' אלא בשבוע' כיון שצרפתה עם הכתובה הויא כדין כתובה וכמו שכתב הר"י קולון ז"ל לסברת רש"י ז"ל תשובת צ"א אבל לדעת הרב ז"ל נר' דאפילו צרפ' לא גרע כח נדוני' מחוב כדא' ואפילו אינם בעין ואיפשר דאפילו למאן דאית ליה חששת צררי בנדוניא נמי דהיינו במה שאבד או נפסד מנצ"ב דאיכא למיחש כיון דהוו בעין והשתא בלו מתפיס לה צררי תחתיהן אבל למעות שהכניסה בנדונית' דאינון בעין דמיד מוציא אותו לא מתפי' לה צררי כיון דלא מטא זימניה ולהוצאת צרכיו ניתנו והוי חוב גביה ועם כל זה לכל מה שאינו בעין מנדונית' דנראה דלא צריכה שבועה מכל מה שהבאתי למעלם כיון שלא נתפרש בפירוש ברוב הפוסקים לא נדון בו הלכה למעשה וגם כי נמצא להרא"ש ז"ל כלל פ"ד דבזמן הזה דכתובות שלנו גדולות לא נחוש לצררי כיון שלא נתפשט זה בבתי דינין לא נעשה מעשה וכמו שכתב ג"כ בתרומת הדשן תשובת ש"ל וא"כ מה שאנו דנין עתה למעשה הוא שכל מה שיש בעין מנדוניתא יחזור לה וגם מה שיש ממה שנתנו לה אביה ואמה שהם כנכסי מלוג ולתשלום נדוניתא שהם שלש מאות פרחים חייב לחזור לה הסבלונות שהרי הם כמטלטלי שייחדם לנדוניתא למה שאינו בעין והם המעות שנתן לה בנדוניתא ואם יש בידו מנכסי בנו אחר שיקח לעצמו שיווי הסבלונות אם ישבע שדרך הלואה נתנם לו יפרע ג"כ מה שחייב על הצמידי' וכל החובות שהם על שם בנו הם בחזקתו ומהם יפרע אם יהיה מותר על מה שיקח הוא אחר השבועה הנז' וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שאל' תתקצ"ו על אב ובן שהיו דרים בבית אחת ואוכלין על שלחן אחד והבן נשוי והיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ונפטרו האב והבן יורשי האב או' שהכל של אב ואלמנת הבן טוענת שהכל שלה והשיב שהדין עם האלמנה ואפילו אין לבעלה נכסים ידועים כלל ואע"פ שאלו היה הנז' קיים עליו להביא ראיה כדגרסי' פרק חזקת הא אמרינן הת' ומודה אבא שאם מת על האחין להביא ראיה וכ"ש אם היו לו נכסים ידועים אע"פ שהיו סך מועט ועכשיו מצאו סך גדול שהברכה אין לה שיעור והיינו דאמר רב חסא אבל חלוקין בעיסתן אימו' מעיסתן קמץ עכ"ל והיינו נ"ד וא"כ כל שטרות שיוצאין על שמו או אפי' חובות על פה שאומרים הלווים שהוא נתן להם ולא היו חייבים הם בחזקתו דעל האחים או על האב להביא ראיה וכ"ש דהוא עצמו היה נאמן שהיו לו נכסים ידועי' והם השבעים פרחים של הנדוניא שהיה נושא ונותן בהם או במה שנשאר לו מהם וה' יאיר עינינו במאור תורתו ויוציא לאור דינינו אמן ואם היא מוחזקת בנכסי בעלה בכדי כתובתה ומתה יורשיה יורשים נדונית' כמו שכת' במרדכי בפ' כל הנשבעים דאם האלמנה מוחזקת מנכסי הבעל ומתה אמרי' דאדם מוריש שבועה לבנו וכן הרא"ש ז"ל כלל פ"ו וכן הביא מהרי"ו תשובת צ"ח וקע"ה ומרדכי פ' מי שמת ובמרדכי פ' הכות' מייתי פלוגת' דרבוות' על אלמנ' שנתנ' מתנה קודם שנשבע' הצעי' משה בר' יוסף זלה"ה מטראני: מצאתי כתוב בפי' הר' יעקב מישאטי ז"ל על הלכות הרב פ' י"ח על מה שכתב ואם מתה האלמנה בלא שבוע' יורשיה יורשים כתובתה אעפ"י שהם נכסי צ"ב וכו' כתב מפני שדינה בנדוניתא כדין ב"ח וזה שאמר בפ' י"ז שהיא נשבעה כשאבדו נכסי' והיא טוענת שלקחו הבעל לפי' נשבעת שלא לקחה אותן ולא נתנ' ולא מחלה עכ"ל וכבר כתבתי למעלה ענין שבועה זו ומה שתבע כר' יוסף שהוציא בפטירת בנו ה"ד פרחים ובכלתו ז' או ח' נראה דמה שאמר שהוציא בקבורתה יותר מהראוי להוצי' ישבע עליו וינכ' כל מה שהוצי' בקבורת' ממה שחייב לאביה דאע"ג דכת' הר"מ ז"ל פי"ח מתה האלמנה יורשי הבעל חייבים בקבורתה ואם נשבעה יורשיה וכו' משמע דבשלא נשבעה יורשי הבעל חייבי' בקבורתה הכא שאני דאעג"ב דלא נשבעה הרי יורשיה יורשי' כל מה שנמצ' בעין מנכסי צ"ב ונ"מ ועוד דחיישי' דתפ' צררי והורישה כמו שכתב הראב"ד ז"ל והכריעו דבריו בטור א"ה סי' פ"ט והר"ן ז"ל ריש פ' אלמנה ניזונת. ולענין מה שהוציא בקבורת בנו אעפ"י שהיו יורשיה גובין כל כתובתה נדוני' ועיק' ותוספ' לא היה יכול לגבו' ממנה כלו' על מה שהוצי' בקבור' דאין האש' חייבת לשלם קבורת בעלה אם אין לה מותר על כתובתה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל נ' וכמו שהבי' הרשב"א ז"ל בתשובה מן התוספ' וכ"ש הכא דאין יורשיה גובין אלא מה שהוא בעין כדאמר' ואפילו היה טוען שמכר מנכסיה נצ"ב או נ"מ מהסבלונות ומהדמים קבר את בעלה חייב לפדותם או לפרוע דמיהן שאין האשה חייבת בקבור' בעלה כדאמ' כיון שאין לה סך כתובתה וכדאמ' פ' אלמנה ביבמו' ההיא אתתא דעיילה ליה לגבר' איצטל' דמילת' בכתובה שכיב מרע שקלוה יתמי פרסו' אמיתנ' אמ' רב' קנייה מיתנ' דתכריכי המת אסורים כהקדש דגמרי שם שם מעגלה ערופ' בפ' נגמר הדין בסנהדרין ומסיק דכיון דאלו מגניב ברשות יתמי קיימי עד שתגבם אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע ליה לשעבוד ויהבי דמי כמו שכתבו המפרשי' ז"ל וכמו שכתב במישרי' נתיב כ"ג חלק י"א דקנאו המת ומשלמי' אותו היתומי' ע"כ וא"כ הכא נמי כיון שלא היה כח ביד היורשי' למכור שום דבר מנכסי' ואפי' מהסבלונו' כדאמ' לעיל חייבי' לפרוע לה דמי הסבלונות כנז'. כאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו עא בדיק לן מר במאי דכתבו התוספ' סוף פ' הפועלי' על ההיא דרב נחמן בר' יצחק מתני' נמי דיק' דקתני כל שאיפשר לקיימו בסופו וכו' וא"ת מאי קמ"ל כו' ואיכא למימ' כו' אבל קשה דהוה ליה למיתני כל שאי איפשר לו לקיי' תנאו בטל כי אינך דרישא ונר' לומ' דרב נחמן הוה ידע כו' עכ"ל ולפו' פשטא דמילתא נראה דבמאי דפי' התוס' אכתי קשה דהוה ליה למתני כי אינך דרישא ולא הוה צריך למידק איפשר אין לא איפש' לא ולהכי נר' דהכי פי' דאי הוה קאי אריש' דכל המתנה וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו כו' לא הוה קשה דליתני תנאו בטל כי אינך דריש' דכיון דבריש' תני בתרויהו תנאו בטל הוי סיומ' דהני תרי בבי דריש' דתנאו קיים כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה והתנה עליו מתחלתו ואי הוה תני תנאו בטל היינו רישא ולא הוי סיומ' ומשום דקתני כל ולא קתני ואי איפשר לקיימו וכו' אמרי' דלא הוי סיומ' דרישא אלא מילתא באנפיה נפשיה ור"ל דלא הוי סיומ' דריש' לחוד אלא מדתני כל אתא למילתא באפי נפש' נמי וה"ק כל שאיפשר לקיימו בסופו והתנו עליו מתחלתו כלו' שאיפשר לקיימו בין מצד התורה שלא מנעתו בין מצד הנמנע שאינו נמנע אז הוי תנאו קיים ואי לא לא וא"כ במה שא"א לקיימו מצד התורה הוי סיומ' דריש' ובמה שא"א לקיימו מצד הנמנע דדייקי' נמי אי איפשר לא הוי מילת' באפי נפשה לאשמוע' כ"ר יהד' בן תימ' מדקתני כל ולא קתני ואם כדפי' כך נ"ל נאם הצעי' משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: עב על מה שכתבתי למעלה שבסבלונו' שהם בעין אינה צריכה שבוע' כיון שאין יכול למוכרם יש ראיה לדעת כל האחרוני' דבנצ"ב ממכרו בטל כמו שכת' הריב"ש ס"ג תשוב' כ"ב גם בסבלונות יהיה ממכרו בטל ואם כן נראה דהם שוים שכמו שבנ"מ שהם בעין אינה צריכה שבועה כמו כן באלו ולכ"ע בקרקעות של נכסי צ"ב וקרקע שהכניס לה שום משלו או קרקע שייח' לה בכתובתה דהיינו הני ג' שדות דפרק חזקת ממכרו בטל מיד ואפילו קנה מידה אחר כך משמיע דקרקע שייחד לה וקרקע שהכניס לה שוים וכי היכי דיחד לה לא בעי' שבוע' כדא' פ' אע"פ הכי נמי בקרקע שהכני' לה שום משלו וכן במטלטלי' של נכסי צאן ברזל ומה שנתן לה שאין ממכרו ממכר לדע' כל האחרוני' אפי' לדע' הרמב"ם ז"ל ממכרו ממכ' וכמו שכת' בהלכו' אישו' ובסוף הלכו' מכיר' אם הם בעין כמו שבנצ"ב לא בעי' שבוע' ה"ה נמי במה שנתן לה וכת' ריא"ז ונר' בעיני שלפי מה שאנו מתני' שאם תמו' האשה וכו' תחזור נדונית' כו' אין רשות לאשה ולא לבעל למכו' הנכסי' שהכניס' לו וכן בקרקע ששעבד לה כו' וכן יורשי אביה יכולי' לעכב כו' פן תמות היא בלא בני' ויצטרכו היורשים לגבו' מהם כו' כמו שהביא בהג"ת הרי"ף ד' ג' פרק מציאת האשה: עג על מה שכתבתי שהסבלונו' שהן בעין אין האלמנה צריכ' שבוע עליה' כמו ייחד לה מטלטלין דאמ' ריש אעפ"י והלכת' בלא שבוע' השיב לי החכ' ה"ר אברה' שלם יצ"ו דהיינו כשאות' הסבלונות כתובים בכתובה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ו וכן אם כתב לה מטלטלי' הן עצמן קיימין נוטלת אות' בלא שבוע' כו' אבל הני סבלונו' אינ' אלא לכבוד לתפאר' ואני אומ' דהאי כתב אינו אלא לשלא תצטרך להבי' ראיה אם יכחיש הוא ויאמ' דלא יחדם והרי כל המפרשי' שלא כתבו אלא ייחד סתם ובהכי סגי ועו' דהני מטלטלין דיח' ל' אינ' מטלטלי' שה' תחת יד' והוא משתמש'