מבי"ט חלק א מט

לצררי וטעמא משום דהוי' כשאר חוב דעלמא דגו זימניה לא חיישי' לצררי ואפי' מיתומים קטנים וכתוב' מנה מאתים שאני דאע"ג דהוי גוי זימניה בעי' שבוע' אי משום דהוי' תנאי ב"ד ומתפיס לה כמו שכתבו התוספ' אי משום שדרכן היה להניח כתובתה על השולחן כמו שכתב הר"ן ז"ל וא"כ כל מה שאינו בעין מנצ"ב לא צריכה שבועה דהוי כחוב גו זימניה וכמו שיתבאר יותר ואם יש נכסים לבעל משלמים כל מה שהיו שוים בתחילה אפילו לפום מנהגא אלא שפוחתין מה שנהגו להרבות בפני העם משום כבוד וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג מהלכות אישות ועל צמידי הזהב של נצ"ב שמשכן הבעל אם יש נכסי' לבעל יפרעו מה שלקחו עליהן ויחזרו הצמידים לאב הבת כי לא היתה צריכה שבועה עליהן מטעמא דאמרן. ועוד דאע"ג דלסברת הרמב"ם ז"ל פי ב"ב במטלטלי של נכסי צ"ב אף על פי שאינו רשאי למכור אם מכר ממכרו קיים אפ"ה כל שלא מכר אפילו משכן הוי כאלו הוא בעין ואפי' מכרם נמי חייב לעשות לה אחרי' תחתיהם כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובת תתקל"ו כמה שנתן לה הוא כ"ש בנצ"ב ולא היתה צריכא שבועה דליכא חששא דצררי כיון שעומד לחזו' בעין וכ"ש למאן דסבר דאין ממכרו קיי' בנכסי צאן ברזל דפשיט' דלא חיישינן לצררי כיון שיכולה האשה להוציאו בעין אלא שפורעין לו מה שנתן עליו משום תקנת השוק: ועל שבעים הפרחים שנתן לבתו בכלל הנדוניא ונכנסו ליד חתנו הוי כמטלטלי דנכסי צאן ברזל דלא חיישינן לצררי אפילו אינם בעין והכא נמי כיון דאחריותן עליו בשאר נכסי צ"ב ולא ניתנו ליגבות בחיי הבעל הוו כחוב גו זימניה דלא חיישינן לצררי אפילו מיתומים קטנים כדאמרן ואם יש נכסים לבעל יפרעום מנכסיו כדאמ' ועל הסבלונו' ששלח לה קודם הנישואין שטען כ"ר אהוב שהם מתנה לבתו ורבי יוסף השיב שהכל היה שלו והלוה אותם לבנו עד שתבא כלתו לביתו ושהוא היה מלוה אותם לה בביתו כשהיתה צריכה להתנושט בהם ושאח"כ הוא מכרם ועשה מה שרצה מהם נראה דלאו כל כמיניה לומר דלא נתנם אלא דרך הלואה אפילו היו שלו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמ' ומקנ' לו באמירה בלא קנין ואע"ג דלא אמרינן הכי אלא בבנו גדול ותנאי אחריני טוב' הא בדברים הנקנין באמירה כמה אתה נותן לבנך וכו' לא קפדינן אלא אנישואין ראשונים וקדשו מיד והיינו לקנות באמירה לחודא אבל כשנתן ממש בלאו הכי גמר ומקני בלי שום תנאי מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרוב' לו כ"ש דהוי בנישואין ראשוני' נמי א"נ לא מהימן לומר שפי' לבנו דדרך הלוא' נתנם לו כיון שידע ששלחם לה בלי שום תנאי ומדעתו ומרצונו נשתלחו הסבלונות הנז' מביתו כמו שהוא דרך לשלוח הסבלונות בפרהסיא בנישואי' ראשונים ואפילו היה אמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו בלי שום תנאי שלחם כמו שהוא דרך ומנהג העולם לא היה לו דין ותביעה אלא עם בנו שיפרע לו מה שהיו שוים או יקנה לה אחרים תחתיהם לא עם כלתו שהרי באו ליד' בלי שום תנאי כמנהג ובידיעתו ואפילו היה מודה בעלה שעל תנאי כן נתנם לו אביו לא היה יכול להוציא מידה כדין מה שלוקח האיש לאשתו אלא שמצד אחר היה איפשר לומר דמהימן משו' דאיכ' מגו שהם בידו וליכא עדי ראיה והיה יכול לטעון שאינם אצלו או שהחזירם ולכך יהא נאמן בשבועה לומר דרך הלואה נתתים לו אבל אפי' נאמר דהוא אמת שעל תנאי כך נתנם לאו כל כמיני' להחזיק בהם כיון שנתנ' לשולחן סבלונו' לכלתו ולא היה יכול הוא למוכר' בלי רשות' דהוא כייחד לה מטלטלין לכתובה דאינה צריכה לישבע עליהן שבועת אלמנה ואינו יכול למוכרם בלי רשותה ואם כן התנאי היה שיחזיר' לו כשיעשה לה אחרים תחתיהם או שיתן לו מה שהיו שוין שאינו זוכה משום מגו אלא היכא דהטענה שטוען עתה הוא זוכה בה אלא דלא הוה מהימנינן לה בההיא טענה שהיא אמיתית אלא משום מגו דהוה מצי למימר טענה אחרת טובה הימנה אבל כי האי טענה דטעין השתא אפילו מהימנינן ליה בה משום מגו אינו זוכה בה, כי הכא לא זכי בה נמי משום מגו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל כלל ק"ו על ראובן שכתב כל נכסיו לשמעון ונמצאו ביד לוי קצת מטלטלים של ראובן וטוען שנתנם לו מחיים והשיב שאם יש עדים לשמעון שבשעת המתנה היו אותם המטלטלים של ראובן מוציאין אותם מיד לוי לשמעון שאפילו יהיה אמת כמו שטוען שנתנם לו ראובן לא היתה כלום המתנה כיון שנתן קודם כל נכסיו לשמעון ולא זכי בהאי טענה במגו דהחזרתים והכא נמי בנדון דידן לא זכי משום מגו אלא דאם יש לו מנכסי בנו היה יכול לעכב לעצמו שיווי הסבלונו' הנז' אפילו אם יהי' לבנו יורש אחר בלתו כי אין לו דין עם כלתו כי אם עם בנו וכמו שכת' הרא"ש ז"ל בשאלותיו כלל ל"ו דאם השאיל לחברו טבע' לקד' בו את האשה הוי קידושין טובי' וכו' ויקנהו מן האשה ויחזירהו לו או יחזיר דמיו דחזר' דמיו הויא חזרה אפי' לרבנן דרשב"ג גבי אצטלי' וכו' אלמא קנה אותו האשה כדין מעות קידושין דהוו מתנה והכא נמי קנת' להו האשה כדין סבלונות דהוו כמייחד מטלטלין לכתובתה שאינו יכול למוכרם בלי רשותה כנכסי צ"ב וכ"מ והריב"ש ז"ל בס' שני סימן קט"ו הוצרך להביא ראיה שאין הסבלונו' מתנה ממש ושמין אותם וכבר כתב הרשב"א ז"ל שאלת תתקל"ו על מי שהתנ' בשעת השידוכין לתת לכלת' מלבושין ותכשיטין ונתנם קודם הנישואי' שאין יכול למכרם אחר כך ואם מכרם כופין אותו לעשות לה אחרים כמותם ואעג"ב דהכא לא התנה בפי' כיון שהוא דרך לשלוח סבלונו' הוה ליה כהתנה דבלאו הכי לא היו נגמרי' הנישואין דמי שנותן לבתו בנדונית ר"נ או ש' פרחי' ומקצתם במעו' שהוא נשא ונותן בהם הוא דבר ידוע ומנהג פשוט ששולח החתן סבלונות שווי מ' או חמשים פרחי' או יותר אם יש לו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פר"ג מהלכות אישות מנהגות רבות יש בנדוניא וכו' ויש מקומו' שנהגו שיתן האיש מעו' לפי הנדוני' דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהם וכו' הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו' ע"כ וכדתנן במתני' פרק מציא' האשה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ופסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג דלא פליג את"ק וכמו שכתב הר"ן ז"ל ונראה דאפילו מי ששדך סתם ויש ביניהם קנסו' אם אין החתן משלים מה שהי' מנהג המדינה אע"פ שלא פירשו יכולה האשה או אביה לעכב ואינה חייבת משום קנס כל שהוא אינו משום מה שהוא מנהג המדינה כפי ראות הדייני' כ"ש הכא בנדון זה שכבר נתן מה שהוא מנהג שאין יכול למכור מה שנתן לה כמי שהתנה עמה דכתב הרשב"א ז"ל שאין יכול למכור כדאמ' לעיל וכ"ש הכא דכתב לה מקודם בכתובה ל' פרחים וצרפם עם הכתובה כמו שהוא דרך במוקדם ולאו כל כמיניה לומר שלא ייחד שום דבר על הל' פרחי' כי דרך המוקדם הוא לתתו קודם הנישואין והיה שלשים פרחים מאלו הסבלונות תחת המוקדם כמו שהוא דרך לתת המוקדם קודם הנישואין והם הסבלונות וכמו שכתב הרב ז"ל ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדוניתה להתנאות בו ע"כ וא"כ שווי ל' פרחים מאלו הוו ממש כנכסי צ"ב ולא היה הבעל יכול למוכרם ואין האב יכול להחזיק בהם על מה שחייב לו בנו כנז' ואם מכרם חייב לפרוע וביבמות פרק אלמנה לכ"ג תניא כוותיה דרב יהודה דאם רצה למכור לא ימכור ואפי' במה שהכניס הוא לה משלו וכמו שהביא בטור סימן פ"א דברי הרא"ש ז"ל דמה שהחתן פוסק לה אין יכול למכור ע"כ דבבעל כופי' הוא דסבר הר"מ ז"ל דממכרו ממכר דיעבד אבל אביו לכ"ע אין ממכרו ממכר וכיון שאינו יכול למכור לא היתה היא צריכה שבועה עליהם אם היו בעין וכיון שמודה הוא שהוא מכרם ולקח המעות חייב לפרוע כנז' ולא שייך הכא בתשובה שהביא הר"י קולון ז"ל שורש עשירי שאדם יכול למכור כלי זהב ובדולח שקנה לאשתו דהתם קנה לה מרצונו בלי חיוב תנאי ומנהג מה שאין כן בנדון זה כנז'. ומה שנתן לבתו במתנה אם הוא בעין יחזור לו דהוו כנכסי מלוג וכן המעות שנתן לה אמחי' אם קנה שום דבר והו' בעין הוו נ"מ וכמו שכתב הריב"ש ז"ל סימן קט"ו וכל מה שיחסר אם יש נכסי' לבנו בעל האשה יפרע לה דליכא למיחש לצררי כדאמר לעיל ורבי' ירוחם נמי כתב במישרים נתיב כ"ג חלק י"ח וז"ל תנאי כתובה ככתובה פרש"י ותוספת וכו' מ"מ להני שמזכיר כאן דתנאי כתובה ככתוב' אין דין הנדוניא כדין הכתובה כאשר אכתוב וכו' ונפקא מינה למוכרת ומוחלת כו' ולשבועה כו' מכרה ומוחל' מכר ומחל התוס' כמו העיקר מורדת ועובר' על דת אבדה תוס' כמו עיקר פוגמ' נשבעת אף על התוס' אפילו בשני שטרות ותובעת כתובתה בב"ד אבדה מזונות לא שנא תבעה תוספת אין לה מזונות וכו' ולשבח אין גובה כתובה משבח שהשביחו יתמי וכן תוספת לשבועה כשם שאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה כך תוס' ואם נשבע' בסתם על הכתובה התוס' בכלל ע"כ משמע בהדיא דוקא תוס' אבל לא נדוני' והר"ן ז"ל נמי ריש פ' אעפ"י כתב דהראיו' שהבי' הרמב"ן ז"ל לומר דכל דיני כתובה דמנה ומאתים על נכסי צ"ב אין מספיק וכו' אלא לומר שהנדוני' הוא בכלל לשון הכתובה לפי' מוכרת ומוחלת הפסידה הכל שמחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין אם הקלו בכתובה בנדוני' איפשר דלא מקילינן ולפיכך איפשר כו' ע"כ ונרא' דלשבוע' אם נשבעה סתם על הכתובה יהיה התוספ' וגם הנדוניא בכלל למאי דכתב הר"ן ז"ל שזה מחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין שאין נפרעה כתובתה אלא בשבועה תוספת נמי הוא דאין נפרע אלא בשבועה אבל לא נדוני' כדפרש"י טעמא לעיל דהוי' נדוניא כחוב גו זימניה והרב בעל מ"מ ג"כ כתב ריש פ' י"ו וז"ל והנראה לי מדברי רבי' ז"ל שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שבאר רבינו בפי' שהוא ככתובה אבל כל מה שסתם דין הנדוני' כדין חוב בעלמא וכו' עד ודע שאין דעת רבי' מוסכ' בזה מכל המפרשי' ז"ל כי יש מי שנחלק ואמר שנכסי צ"ב בכלל כתובה בכל מקום ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשיו ובאי כחו אבל כשהן בעין יש חילוק כמוזכר בהרבה מקומות וזה דעת הרמב"ן ז"ל בראש אעפ"י בכתובות וז"ל הלכך כל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צ"ב מיהו בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו כשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שפי' שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צ"ב עכ"ל וכו' והרשב"א ז"ל הטיל פשרה דודאי הנדוניא בכלל כתוב' ולשונ' היא וכו' שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדני' בכלל העיקר דהת' שאנו קולי כתובה משום דמדידיה היא ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא עכ"ל משמע מהכא דמדעת הרמב"ם ז"ל אין הנדוני' בכלל כתובה במה שסתם אלא בחוב וכיון דב"ח גובה תוך זמנו אפילו מיתומי' קטנים דלא חיישינן לצררי ה"נ בנדוני' לא חיישי' דצררי אתפסה כיון דהוי גו זימניה ואפילו למה דליתיה בעין מנכסי צ"ב דאי איתיה בעין אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל לא בעי שבועה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עצמו וכן להכרעת הרשב"א ז"ל נמי נראה דלא בעי' שבועה לנכסי צ"ב אפילו אינם בעין כיון שאין הלשון גורם דאי בעי' שבועה היינו מאי דכתב הרמב"ן ז"ל דאי איתנהו בעין לא בעי שבועה וליתנהו בעין בעי שבועה ומה שהוא מצד הלשון כמו אם נשבעה סתם על כתובתה אמרי' בנדוניתא בכלל וכדאמ' לעיל לדעת הר"ן ז"ל דסבר כמו הרשב"א ז"ל וכמו שכתב בעל מ"מ בפרק עצמו בדין מתה האלמנה קודם אין יורשי' יורשין כלום כו' כתב ודין הנדוניא בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין כמו