מבי"ט חלק א מ

למצוה דרבנן אינו אלא לענין שחלה עליו שבועת ביטוי כמי שנשבע לעבור ע"ד סופרים הן בביטולו הן בקיומו ומשכח' לה חיוב קרבן בשוגג כשנשבע לעשו' ולא עשה כגון שנשבע לאכול דבר איסור מדרבנן ושגג ובמה שנשבע שלא לאכול אותו איסור ולא אכלו שנעלמה ממנו שבועה היאך היתה והוא זוכר החפץ שנשבע עליו וכמו שמבוא' ס"פ ג' דהלכו' שבועות ובמזיד נמי חל עליו שבועת ביטוי דאע"ג דלא לקי בשלא עשה מעשה לאו דשבועת שקר מיהא עבר דהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ואפ"ה הוא נענש על שבועתו אע"ג דלא נמנע מלקיימ' אלא שלא לעבו' על דבר סופרים כדאמרי' ערל הזאה ואיזמו העמידו דבריהם במקנם כרתי ואע"ג דממנעי מלמול ולעשות פסח שלא לעבור על דברי חכמים אפ"ה חייבים כרת אי לא מקיימי לה למצוה בתר הכי דאי לא הוזה עליו בשבת משום שבות ונמנע מלעשות פסח ראשון אם לא עשה השני חייב כרת כמו אם היה יכול להזות (ויבש) ולא בא להזות עד שעבר זמן הקרבן שחייב כרת אם לא עשה פסח שני ואלו הנדחי' לפסח שני אעפ"י שהזידו בשני ולא עשו פסח אינם חייבים שכבר נפטרו בפסח ראשון מן הכרת כדמייתי הרמב"ם פ"ה דהלכות קרבן פסח משמע מכל זה דמקום דהעמידו חז"ל דבריהם במקום תורה אינו פטור מהעונש כיון שפשע שהבי' עצמו לידי איסור דברי סופרי' כי הכא דנשבע לאכול דבר איסור דרבנן ועמד בפניו לשיעבור על דבר תורה בשב ואל תעשה ואפ"ה לא מיפטר מעונש תורה כדאמ'. גם הרשב"א ז"ל שכתב ששבועת ביטוי חלה על כל דברי סופרים בין בקיומם בין בבטולם לא שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיי' שבועתו דהא העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אלא לענין שחל עליו שבועת ביטוי בין בקיום בין בביטול דברי סופרים בין במזיד בין בשוגג כדאמרי' והכי דייק לישניה דקאמ' שבוע' ביטוי חלה עליו ולא קאמר וחייב לקיים דברי חכמים או לבטלם בידים מכח שבועתו ואם כן היינו מה שכת' הר"ן ז"ל בפשיטות דאם לענין חיוב קרבן שבועה נתכוון השואל אם חלה שבועה בכולל לעבור על המצוה אינו ענין לנדון שלפנינו דהא אע"ג דחייב קרבן ליכא בית בזמן הזה ולא יכתו' על פנקסו לכשיבנה ב"ה שיקריב קרבן שמינ' ואם לענין שיהא חייב לעבור על האסור הא ליתא ולא אמרה אדם מעולם וכו' שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אעפ"י שהוא נענש על מה שעובר מן התורה ואם כן נאגדו ונתאחדו שלשה הרבנים האלה וננעלה דלת בפני מי שירצה לחקור על דבריהם וגם במה שכל אחד הביא ראי' מיוחדת להוראתו אין שום פתח להכנס בדבריהם כי כל א' השיב כפי הנשאל לו כי להרא"ש ז"ל שאלו על מי שנשבע לבטל מצוה דרבנן ולכן הביא ראיה מיין קידוש והבדלה דהוי דרבנן ואע"ג דסיים וכן נמי עבירה דרבנן לא הביא ראיה שלא שאלו לו על זה אבל הרשב"א ז"ל ששאלו לו על מי שנשבע לעבור על דברי סופרים הן בקיומו הן בביטולו הוצרך להביא ראיה מחצי שיעור לר"ל והאריכות בתת טעם למה הביא זאת הראיה ולא הביא זאת הוא דבר נותר גם תיקון הסוגיא לדעת הר"ן ז"ל אינו צריך כי הסוגי' מתוקנת לדעתו בפשיטות כדעת שאר הרבני' גם לא ראיתי תועלת דין ולא פלפו' בהאריך בראיות השואל ולכן קצרתי בהן ונתבאר דאליבא דכ"ע שבועת ביטוי חלה אדברי סופרים דהא אפילו אחצי שיעור דאסיר מן התורה חיילא שבועת ביטוי כיון דלא אסיר בלאו ועשה לאו מושבע מהר סיני חשבינן ליה כ"ש מה שאינו מן התורה כלל ואין כאן כף מאזנים מעויין אלא מוכרע בהכרעה א' לכולן. עוד כתב החכם נ"ר על מה שכתב הרשב"א ז"ל כי איפשר שהרמב"ם ז"ל סובר שאיסור תענית בשבת מדאוריתא שלא זכה להבין דברי הרשב"א ז"ל שהניח הדבר באיפשרות והביא ג' טעמים להכריח בסברת הרמב"ם ז"ל שאיסור עינוי בשבת וי"ט הוי דאורייתא וז"ל נראה שזאת היא דעתו בוודאי שהרי כתב נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה נר' שבא לשלול איסורי סופרים בוודאי ואם כן מה שכתב בפ"א שהנשבע להתענות בשבתות וי"ט דלק' משום שבועת שוא נר' בהכרח שהטעם הוא משום דס"ל דלהתענות בשבתות וי"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח גם כן ממה שלא זכר הרב בכאן ר"ח וחולו של מועד כי לפי האמת גם הם אסורים בתענית אלא שהם אסורים מדברי סופרים ומינה דשבתו' וי"ט אסורים מן התורה לדעתו והכי אית' בריתא בהדיא במגלת תענית ומייתי לה בר"ה פ"ק ובתעניו', פ"ב גם הרי"ף ז"ל הביא' שם כו' ע"כ קיצור דבריו בזה המקום ונראה לי שעדיין הדבר תלוי ועומד באיפשרות כי מה שכתב הרב ז"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול איסורי סופרים כמו שכתב אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכת' הרב ז"ל דנשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משו' שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום שבועת שוא בין בטל או לא בטל אבל נשבע לבטל איסור דברי סופרים אם בטל חייב משום שבועת שוא ואם לא בטל חייב משום שבועת ביטוי ואם כן מה שכתב פ"א דאם נשבע להתענות בשבת וי"ט לוקה משום שבועת שוא מיירי בבטל והיינו דאיצטריך הכא בפ"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה כסוכה ותפילין וכו' דמשום דהתם לא איירי אלא בבטל נקט הכא דבלא בטל נמי לוקה משום שבועת שוא והיינו במצות דאוריתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם בטל חייב אשבועת שוא אבל לא בטל חייב משום שבועת ביטוי ומשום הכי לא אדכר כלל הכא אסור ענוי דשבת כדאייתי לה לעיל פ"א וכדאמרן כללא דמלת' דבאיסורי תורה בין בטל או לא בטל לוקה משום שבועת שוא ולהכי נקט הכא וכיוצא בהן מאיסורו תורה אבל בדברי סופרים דוקא אם בטל הוא דלוקה משום שבועת שוא אבל לא בטל אינו חייב אלא משום שבוע' ביטוי לחודה ואם כן עלה בידינו שאין ראי' מדיו' זה והו' מבוא' למי שיטי' העיו בו גם ממה שלא כת' ר"ח וח"ה אין ראי' דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזין כל שכן דכת' וכן כל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה כלל דבר"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגלת תענית הוא דקרי לכל הני דברי תורה והוו נמי ימים טובים מן התורה לדרכו ואם כן עדיין הדב' באיפשרו' ביד הרשב"א ז"ל אם עינוי שבת וי"ט להרמב"ם ז"ל הויא דאורייתא או דרבנן ואדרבה יש יותר צד לומר שהוא מדרבנן כמו שהוכחתי מדבריו אבל כיון שהרשב"א ז"ל הניחו באפשרות לא אגביה לבי ולא ארום עיני לומר שבודאי הוא דרבנן אלא שיש פנים לומר ולישב כל דברי הרב ז"ל אפילו הוי דרבנן אבל שנאמר כי מה שכת' הרשב"א ז"ל שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זו לא כתבה ולא אמרה אדם מעולם. ובמה שדק הרשב"א ז"ל ברבית דרבנן דאינו עובר עליו הלוה, מדאמרינן התם דרב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי איסורא לאינשי ולא קאמר גברא רבה הוא ולא עביד איסורא כתב החכם השלם יצ"ו כי כפי השכל אין לו טעם כלל אחר בקשת המחילה וכשהרגיש דוחק במה שכתב חזר לתת טעם אחר דיש חלוק בין אבק רבית דעלמא להאי דרב עיליש דהכא ליכא רבית בפועל לעולם דכשלוקח חצי הריוה אינו רבית מצד מה שלוקח אלא מצד מה שהיה מפסיד החצי אם היא הפסד ואם היו מתנים שלא יפסי' כי אם שליש מותר היה לו לקחת חצי הריוח לבד וגם כשהיה מפסיד רב עיליש חצי ההפסד אינו רבית אלא מצד שלא היה לוקח בריוח אלא חצי אבל אם היה לוקח בריוח ב' שלישים לא היה רבית שיפרע חצי ההפסד ואם כן אין שם רבית בפועל לעולם אבל בכל רבית דרבנן דיש רבית בפועל שנותן יותר מהראוי שניהם עוברים מדרבנן וכתב שהוא פלפול יפה ואמתי אין בו חסרון אלא שלא כתבוהו הראשונים ע"כ כוונת דבריו ואני רואה שהוא פלפול יפה אלא שלא כתבוהו הראשונים ז"ל מחמת שיש בו תוספת המביא לידי חסרון כי אם החילוק אמתי נוסיף לומ' שגם המלוה אינו עושה איסור בלקיח' חצי הריוח כיון שאינו רבית מצד מה שלוקח אלא מצד שאינו מפסיד ב' שלישים אלא חצי שאם היה מפסיד ב' שלישים בהפסד היה מותר לו ליקח חצי הריוח וכן אם לא היה מפסיד אלא חצי היה מותר אם לא היה לוקח בריוח אלא שליש לבד וכיון דל מלוה מיהא ודאי אסיר ילא חיישינן להא דיוק' הכי נמי בלו' לא חיישינן ונהדר למאי דכתב הרשב"א ז"ל דבכל אבק רבית ליכא איסור ללוה אלא למלוה או כמו שכתב הרא"ש ז"ל דברבית כי האי אין אסור ללוה מדלא יהיב ליה טפי לא קרינא ביה לא תשיך דהא פלגא בפלגא פלגי ואין דברי חכם יצ"ו בכלל זה שכתב הרא"ש ז"ל וכדפי' יצא לנו מכלל הנכתב שאין בשטר נדון שלפנינו הכרח שיהיה מכריח לאיסור רבית קצוצה וודאי גם שבועת ביטוי חלה עליו אי הוי דרבנן אלא שהעמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ואי תפס מלוה לא מפקינן מיניה וה' יאיר עינינו במאור תורתו נאם הצעיר מצעירי הצאן משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: נב שוב מצאתי תשובת שאלה להרשב"א ז"ל בנשבע לבטל איסור דרבנן מכוונת למה שכתבת כי אע"פ שחל עליו שבוע' אפ"ה אסור לבטל בידים איסור דרבנן אלא יעבור על השבועה בשב ואל תעשה וז"ל שם שאלת פ'. עוד שאלת מי שנשבע לעבו' איסורי דרבנן כגון לאכול חמץ בשעה שישית וכיוצא בזה מותר לאכול הואיל ואינם אלא דרבנן וכי אמרינן אין שבועה חלה על שבועה ה"מ באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן לא או דילמא אסור דאיסורא דאוריית' קרי' ביה דהא איכא לאו דלא תסור: תשובה באמת מי שנשבע לקיים מצוה דרבנן ולא קיים כגון שאמר שלא אשתה סתם יינם ושתה או שאמ' שלא אוכל חצי זית של נבלה ואכל למ"ד חצי שיעור לאו דאורייתא אי נמי בנשבע לאכול איסורא דרבנן ולא אכל חייב קרבן שבועה דלא אמרו אין שבועה חלה על שבועה אלא בנשבע לקיים מצוה דאורייתא ממש דתנן בפרק שבועות שתים בתרא שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות וכו' עד אלמא לא אמרו לקיי' את המצוה ולא קיים או לבטל את המצוה ולא בטל פטור במצוה דרבנן אלא במצוה דאורייתא ממש אלא מיהו בנשבע לבטל מצוה דרבנן מסתבר' דאסור לו לבטל ויבטל הוא ומצוה דרבנן לא תתבטל דאטו מי שנשבע לשתות יין נסך מי אמרי' ליה שתה והערל ובכל כי הני אמרינן שב ואל תעשה וכל מי שעושה כן מיסרין אותו בשוטים לפי שהוציא שם שמים לבטלה וכמו שאמר האומר שבועה שלא אישן ג' ימים לוקה לאלתר כלומר לוקה לאלתר על שנשבע שבועה שאי איפשר לקיימ' וישן כל זמן שירצה ומיהו לצאת ידי כל ספק ראוי הוא לישאל על שבועתו ע"כ לשונו הנה בפי' שלא אמר שחל שבועת ביטוי על מצות דרבנן לבטל אותה בידי' אלא לענין קרבן דהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה כדברי הר"ן זלה"ה ממש ונסתלקו בזה יותר משליש דבריו אשר כתב בענין זה ואין ראוי להאריך עוד בזה נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני: שאלה נג ילמדנו רבינו ראובן נפלה לו ירושה מקרובו ונתן חצי הירושה לשמעון וכתב לו שטר מתנה וכתוב בה הנני נותן לך החצי מכל מה שאקבל מכל העזבון שהניח אברהם דודי שנפטר במקום פלוני והמתנה היתה כדין וכשורה אגב ארבע אמות קרקע גלויה ומפורסמת אחר זמן הוציא שמעון שטר המתנ' ונמצ' כתוב בה הנני נותן לך החצי מכל מה שיש לאברהם דודי ונמצא זיוף זה מבואר לכל ושאלו ב"ד לשמעון מקבל המתנ' מה זה הזיוף והשי' ונשבע שאינו יודע מי זייפו אלא שנתעכב השטר