מבי"ט חלק א לט

שבסוף קבלם וכמו שהוכיח ממה שאמרו אין מקבלי' מהם והוא מוכרח אבל ברבית העתיד ליקח אף הוא ז"ל מודה שאין שום מחילה מועלת בו לשיוכל לקבלו לכתחלה אבל אם קבלו מועילה המחילה שלפני הקבלה כמו שאמרנו ונסתלקו מכאן דברי השגו' כיון שאפילו לפי הר"מ ז"ל אפי' מחל לו אסור לקבלו אם לא קבלו אבל הר"א ז"ל אפילו לפי' זה משיג עליו כיון שאם אחר כך קבלו אינו חייב להחזיר אם כן מלוי רביות יעשו כן להתיר להם את הרבית שכבר לקחו ע"כ לשונו ופי' דברי הרב בעל מגיד משנה ז"ל ולפי זה הרא"ש ז"ל אינו חולק על הרמב"ם ז"ל אלא בשביל שסתם הרמב"ם ז"ל כשאמר בסוף דבריו מכלל שהמחילה מועלת שהיה נראה שמעילה היא אפילו קודם קבלת הרבית לשיוכל לקבלו לכתחל' לזה כתב הרא"ש ז"ל שאינו כך שבשע' לקיחת תרבית אפילו אם אמר שנותנו לו במתנה אסור לו לקבלו וכך צריכין אנו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל וכמו שפי' וכן נראה מדברי הר"י ז"ל בעל הטורים שהבי' דבר אביו ז"ל ודבריו עצמו של הרא"ש ז"ל בפסקיו וגם כן נראים שהוא כמפרש דברי הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח ואם כן יד כולם שוה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל כי לא חלקו הרא"ש ז"ל ובעל מ"מ בביאור דברי הרמב"ם ז"ל וכלם נתכונו לדעת אח' כנז' ולא היתה שגגה ביניהם ח"ו ועלה בידינו קיום הצד הראשון שמה שנתן וגמר בדעתו לשום מתנה אפילו לא היה מלוה לא הוי אגר נטר ורבית מן התורה ואפילו לפי' הגאוני' ז"ל שאינו מועיל מחילה ונתינה היינו כשהיה קודם בתור' רבית כדאמרינן לעיל אבל אי מעיקרא נתנם לו בתור' מתנה לא הויא רבית דאורייתא וכדאמ' ודברי הריב"ש ז"ל באותה תשובה שכתב אבל ברבית שאפילו כשנותנו לו במתנה אסרתו תורה מה יועיל תנאי וכל שיתנה ויאמר כל היום כלו וכו' דמשמע שאפילו כשנתנו לו במתנה מעיקר' אסרתו תורה ולא יועיל תנאו היינו כשלא גמר לתת המתנה אלא על תנאי שילוה לו כדדייק לישניה דקאמר כל שקצץ קוד' ואמ' שבשביל מנה שהוא מקבל עתה יתן לו עשר לשנה אבל אי גמר ויהיב ליה מתנה בלאו הכי לא אסור מדאורייתא וכדאמ' ואפי' היתה מתנה על סמך שילוה לו שאמרו דאסיר' מדאורייתא היינו שאסור ללוה ולמלוה לקבלו מן התורה אבל אם כבר קבלו נראה דאינו חייב לחזור לסברת הרב ז"ל כיון שכבר מחל ונתן לו מעיקרא דהאי דלא אהני ליה היינו שלא יוכל לתתו אבל נתנו מועיל לסברתו כמו ברבית גמור שקבלו כבר דאם מחלו מחול ודי בזה בצד הראשון: הצד השני שלא נתחייב הלוה לפרוע מתנה אלא על כל שבוע שתעבור אחר זמן ההלואה דחה גם אותו החכם מתשו' הרשב"א ז"ל ודבריו מכווני' לדברי הרשב"א ז"ל לאיסור מדרבנן אבל לאיסור מדאוריית' בנדון זה אם הוא בתורת מתנה גמורה אין ראיה גם מלשון הרמב"ם ז"ל כי הוא לא דבר אלא כשאח"כ אמר לו דור בחצרי או נתן לו מעות דרך אגר נטר שעדיין צריכין אנו לבאר אם נתחייב לתת בתורת רבית כך וכך לכל שבוע שתעבור אחר זמן ההלואה אם יהיה רבית גמור לפי' הרמב"ם בזה הלשון שכתב הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמ' לא תתן לו בנשך ע"כ דמשמע דמשום דלא קצץ בשעת הלואה הוא דלא הוי אלא אבק רבית אבל קצת משעת הלואה כך וכך לכל שבוע שתעבור, אחר זמן ההלואה הוי רבית קצוצה ואי אזלינן בתר טעמא דקרא דכתיב לא תתן לו בנשך משמע דכי היכי דבעינן דלא להוי נתינה קודם לקציצה הכי נמי בעי' דלא להוי קציצה קודם זמן הנתינה כדכתיב לא תתן לו בנשך קציצה ונתינה בקציצה כחדא וא"כ נפרש לשון הרב ז"ל שכתב לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר כו' שר"ל שלא קצץ בשעת הלואה שיפרע משעת הלואה אבל קצץ אחר זמן הלואה או אפילו בזמן הלואה לפרוע אחר זמן הראשו' של הלואה איפשר דלא הוי אלא אבק רבית לכ"ע וכעת צריך לי עיון אמנם מהדיוק הב' בדברי הרמב"ם ז"ל שרצה להכריח החכם השלם איסור תורה בטופס שטר זה כבר הרגי' בזכות שכלו חולש' הדיוק וחזר בו מלהאריך בו יותר גם מהצד השלישי אם היה אמת שלא התנו וקצצו בין המלוה ללוה אלא שרצה המלוה להלות ללוה בלי שום ריוח בשעת ההלואה אמר לו הלוה אני אתן לך כך וכך והמלוה לא חשש על זה ולא הלוה לו על כך אפילו נתן לו כשפרע מה שאמר לו קודם וקבלו המלוה נראה מילתא דפשיטא דלא הוי רבית קצוצה דהא קרא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך והרי לא נתן לו בנשך אלא שלוה מעצמו רצה לתת לו מתנה ואע"ג דלא הוה יהיב ליה אי לא הוה מלוה ליה נראה דלא אסיר אלא מדרבנן דמן התורה, נראה דבעינן תרתי דלא הוה מוזיף ליה אי לא הוה יהיב ליה ולוה לא הוה יהיב לי' אי לא הוה מזיוף ליה אבל אי בצד חד מינייהו נראה דלא הוי אלא דרבנן אלא שאי איפשר לומר בנוסח שטר זה שלא התנה עמו המלוה כמו שהוכיח החכם יצ"ו מלשון השטר בכמה מקומות וא"כ מהצד הראשון נראה שאינו אסור אלא מדרבנן כשגמר לתת מתנה בלאו הלואה וגם מהצד השני לסברת הרמב"ם ז"ל ורבותיו אמרי' דכי היכי דבעינן דלא להוי נתינה קודם לקציצה ה"נ בעינן דלא להוי קציצה קודם הנתינ' בקציצה כדמספקי' לעיל הוי נמי דרבנן ואפילו שלא בתורת מתנה כ"ש דאיכא תרוייהו מתנה ולא בשעת נתינה וכדאמרן וכל זה איננו שוה אלא לאפקועי איסורא דאורייתא אבל איסור דרבנן אכתי רביע' עילויה כארי' ולכן אני נוטה בפי' טופס שטר זה של ה"ר יעקב דאוריליי' ז"ל מכל מה שנתפרש כפי הנראה מפשטו וכפי מה שנראה שהבין בו המעתיק שכתב והתיר ללות ברבית מתוך שטר זו ואני אומר כי מה שהתיר הרב ז"ל מתוך שטר זה הוא מי שלוה מעו' מפלוני ונתחייב לפרוע לו תוך כך ימים מהיום שיתבענו שיפרע לו ואם לא יפרע תוך אותם הימים נתחייב לתת לו במתנה על כל שבוע ושבוע שעבר מיום ההלואה עד יום הפרעון כך וכך מעות והוא מחויב לפרוע לו אח"כ הכל תוך כך ימים מיום שיחזור שיתבענו ואם לאו שיתן לו במתנה כך וכך על כל שבוע שעבר מסוף זמן פרעון הראשון עד סוף זמן פרעון השני וכן יוכל לעשות עד אין סוף וזהו מה שכתוב בטופס השטר והנני מחויב לפורעם לו תוך ט"ו ימים להזמנתו וכו' וכ"ז שאעכבם ולא אפרעם תוך הזמן הנז' עלי לתת לו במתנה על כל שבוע שעכבתי' מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון כך פשי' וכו' ומה שכתו' שאעכב' ולא שעכבתים מפני שמדבר עתה בזמן תחלת ההלואה וחזר ואמר והכל אני מחויב להביא בידו וכו' תוך ט"ו יום להזמנתי להתחייב עוד על הקרן ועל המתנה לפורעם ט"ו יום כנז' למעלה ואם יעבור ולא יפרע יחזור לתת מתנה מסוף זמן הפרעון אם התנה כך ועל זה כתוב בטופס עוד וכל זמן ששטר זה בידו איני נאמן לטעון כו' אלא יהא נאמן עלי בלא שבועה שאני חייב לו כל המבואר באגרת לומר כי בין בקרן בין במתנ' בכל זמן בין זמן ראשון או שני או שלישי אם התנו על הכל האמינו ובזה יתיישבו כמה לשונות התמוהין ויתרין בטופס שטר זה תחלה מה שכתוב תוך ט"ו יום להזמנתו ולא אמר תוך כמה ימים מיום ההלואה אם היה נותן המתנה בעד כל שבוע אחר הט"ו ימים אבל אם נותן המתנה על כל שבוע שעברה מיום ההלואה הוצרך לומר ט"ו יום מיום ההזמנה כדי שלא יהיו ימים קצובים הואיל ועליהם נותן המתנה ויתיישב ג"כ לשון הכתוב בשטר מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון מה שאי אפש' להתייש' אם נותן המתנה על כל שבוע אחר הט"ו יום וגם מה שחזר לומר והכל אני מחויב להביא בידו וכו' תוך ט"ו ימים לאחריותו היה ניתר אם לא היינו מפרשי' כך ואם כן הענין בעצמו אמתי והלשון מסודר ומיושב הענין אמתי דהא ליכא אגר נטר כלל דאלו פרע ליה בזימניה לא יהיב ליה מידי וכמו שהתיר בהדיא הריטב"א ז"ל על מי שאמר אם לא אפרעך לזמן פלוני אתן לך כך וכך קנס ונתגלה טעם דברי הרב רבי יעקב מאוריליי' ז"ל אשר היו זה כמה ימים ושנים כנפל טמון ומה גם עתה אשר לא יאמינו כי יסופר שהם דבריו ובקוצר השגת היד נתתי טעם לשבח בדבריו המסותרות ומאושרות אבל שטר הנדון שלפנינו עדיין עמד טעם איסורו בו וריחו נמר על אשר נתחייב לפרוע קנס בכל חדש שיעבור אח' ב' חדשים ואפילו הכי איפשר קרוב הוא דלא הוי איסורא דאורייתא כיון דהוי דרך קנס מעיקרא ושלא בשעת נתינה וכדאמרן לעיל ואין ראיה מהיות כ"ט פרחי' סימן כז"ב לענין הדין שיהא אסור מדאורייתא ואין אנו צריכין לטעם הארוך אשר כתב החכ' יצ"ו לשי' חילוק בין ההג"ה לטופס שטר נדון שלפנינו ועלה בידינו שאין הכרח לאיסור שטר זה מדאורייתא: ולענין שבועה שנשבע לפרוע הקרן והרבית והוצרך החכם יצ"ו לתת טעם למה לא נאמר כאן דינא דכולל דמגו דחיילא שבועה אקרן חיילא נמי ארבית ואפילו הוה רבית קצוצה נראה לי דלא שייך הכי דינא דכולל כלל וכלל דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דבר אסור עם דבר המותר אבל כשכולל דבר אסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי' כולל דכי היכי דבדבר האסור לא חיילא שבועת ביטוי הכי נמי בדבר מצוה לא חיילא כדאיתא התם ומצוה דהכא היתה מצות פריעת בעל חוב דאמר' בכמה דוכתי דהויא מצוה דאורייתא ופרש"י ז"ל פרק הכותב דנפקא לן מדכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק דאי משו' הין הא בכלל איפה אלא כדאמ' שיקיי' דבריו בהין ולאו ומכאן שמצוה עליו לפרוע חובו ולאמת את דבריו וה"ר דוראן ז"ל כלל אותה בכלל רמ"ח מצות ואמר שעשה המפורש בה הוא והאיש אשר אתה נושה בו יוצי' אליך העבו' החוצה דמשמע דמצוה עליו לפרוע חובו והשוו אותה פ' הכותב למצות דאורייתא סוכה ולולב כדאיתא התם וכי היכי דאם נשבע בסוכת החג או ליטול לולב בחג ולאכול דבר האסור לא הוי' דינא דכולל דהא לא שייכא שבועה ביטוי לא באיסור ולא במצוה כדאמ' התם מדכתב להרע או להטי' ה"נ אם נשבע לפרוע קרן דהוי מצוה כדאמ' ורבית דהוי איסורא לא קרינ' ביה דינא דכולל ותמהתי על תשובת הר"ן ז"ל דנר' דחשיב להא דינא דכולל ואיפשר לומר דהתם היא דחשב ליה דינא דכולל דפריעת קרן דהתם לא הוי מצוה כיון שנר' מלשון השואל שהיה הכל ביחד קרן ורבית ואיכא מאן דאמר דלא יגבה לא קרן ולא רבית ואפילו לרבנן דאמרי גובה את הקרן לא חשיב ליה מצוה אלא רשות כיון שהיה הכל ביחד אבל כשהקרן בפני עצמו אליב' דכ"ע גביה ליה הוי נמי מצוה ונראה דאם נשבע לאכול שנה אחת מצה ועבר ליל פסח ולא אכלה חיי' משום שבועת ביטוי דהא כלל רשות במצוה ובשטרי חובות שיש בהם שבועה לפרוע לזמן פלו' נראה דלא חיילא עליה שבועת ביטוי דהא כ"ז שיפרע עביד מצוה נמי כנשבע לתת צדקה לעני אלא א"כ יש בו אי זה תנאי של רשות בפריעת החוב דאז הוי דינא דכולל: ונשאר עלי לבאר בעלמא אי חיילא שבועת ביטוי אמצוה או אאיסור דרבנן אליבא דכ"ע או לאו וראיתי שאלות תשובו' שונות זו מזו שהביא החכם יצ"ו בשם הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ואמ' שהר"ן ז"ל כתב בפי' ובפשיטו' שלא כדבריהם ז"ל ואני אומר שלא חלק עליהן הר"ן ז"ל לא בפי' ולא מכללא אלא אדרבא כלם מכוונים ומיושרים לדעת א' שהרא"ש ז"ל כתב ששבועה חל על כל מצוה דרבנן ואסור לעשותה וכן נמי עבירה דרבנן ר"ל כי בין נשבע לבטל מצוה דרבנן בין נשבע לעשות איסור דרבנן חל עליו שבועת ביטוי אלא דבביטול מצוה דרבנן אסור לעשו' המצוה כדי שלא יעבור על השבועה בקום עשה ובשבוע' עשית איסור דרבנן העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אם כן השואת איסור דרבנן