מבי"ט חלק א לה

המחילה אינה מועילה לו שהוא לא מחל אלא מה שהיה חייב לו וזה השטר היה כתוב על שם האפוטרופסי' שיגבו ממנו הששת אלפים הנז' וכמו שהם היו נאמני' בשטר שבידם כן הוא נאמן בשבועה שלא אמר' לו האפוטרופסי' ולא צוו לו ששטר זה פרוע כי שבועה שלא פקדנו אבא לאו דוקא אבא אלא אפילו יורשים מיורשים כמבואר בחושן משפט ואפי' מאן דפליג ואמ' דיורשי' מיורשי' דהיינו אח שמת לא יגבו אחים חלקו דלא מצי משתבע לא פקדנו אבא דשמא להם לא צוה ולו צוה הכא שאני דאלו האפוטרופסי' אינם באי' מכח המת שזה השטר חוב היה אחר מיתת האב ומצי שפיר זה לטעון ולומר לא פקדני אפוטרופו' ששטר זה פרוע ויתומים נמי לאו דוקא דהא כתוב שם על שם הראב"ד דאפטרופא שמנהו אבי יתומים וגובה חובותיו צריך לישבע שלא פקדני אבי יתומי' וכו' וא"כ יורש ומי שבא לידו ש"ח מן האפטרופו' מצי שפיר לישבע כ"ש שלא יתחייב שבועה כיון שהאפטרופוס הא' אמר שלא פרע לו אלא האלף ות"ת חתיכות שהנשאר היה צריך לפרוע מן הריוח והוא דבר ידוע לכל שלא היה ריוח אלא הפסד ופנקס האפוטרופוס שנפטר לא נמצא כתוב כי אם אלו האלף ות"ת עוד שהוא טוען לעולם שפרע בדמי הבגד והנה נתבאר שלא פרע מהם אלא הא' ות"ת חתיכות ואע"ג דאין אדם חייב לברר ביה שפרע כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל מההיא עובדא דרבא דשומשמי אפ"ה אם אמר בסחורה פלו' פרעתי שסכומה כך וכך ואח"כ נודע שלא היתה כך וחזר וטען בדבר אחר פרעתיך אינו נאמן דקיצות' מדכר דכירי אינשי כדא' רבא התם בההיא עובדא וא"כ כיון שכב' טען שפרע באות' סחורה אינו נאמן לחזור ולטעון שפרע בדבר אחר ולא לומר כי מהבאט"ן פרע כיון שהדבר ידוע מאותו השטר שבידו שבזמן שהיה לו הריוח היה הבטאן לש"ט הנז' והוא חוזר מטענ' לטענ' ולכן נראה לי שאין בטענותיו ממש עד שיברר בפי' שפרע כל השטר ואין לדיין אלא מה שעיניו רואו' בטענו' הבעלי דינים אם מחזרי' בטענו' שקרניות או לאו ומה שהשיגה מיעוט דעתי חתמתי נאם משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני: מט עת לעשו' לה' כל ירא חטא מעדת אמוני להוכיח במישו' לאפסי ארץ ולהכו' בשבט פיו ובמרץ לקמים ופורצים גדר על משכנות הרועים עדר צאן ה' צבאות בית ישראל. אוכל ואיתיאל יפתח בדורו כשמואל הוא הרב המופל' ויקרא שמו יועץ פלא ותהי המשר' על שכמו בדברי טוב לכל עמו יהי אלהיו עמו ויגיה אורו כמה"ר יעקב בירב אשר רבץ תורה בישראל ולימד דעת את עם אריאל ולהורות נתן בלבו. הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים מזן אל זן מפיקים בפסקיו ותשובותיו חקי האלהים ותורותיו וקם לחלוק עליו ולבזות יקר מליו חכם אח' אשר שם במצרים אותיותיו בשדה צוען ספרותיו והיתה אדמת מצרים לחגא: כי ברוחו הקשה הגה הדבר אשר שגה ואכלה פגה בכלי הפוכ' עוג' ולא עליו אור נגה סתומ' חלונ' של בלגה ויען כי הוא חשב שהשיג על דברי רב השב ולפי גדר האמיתות אשר אין בה פחיתות לקונה אותה לצמיתות לסוף דעתו לא ירד ומהבנת דבריו נפרד. כי קדמו עיני אשמורות לשיח באמרות והמה אמרות טהורות והיו למאורות. לכן שמח לבי וינח מרגזי ומעצבי בהראות לעמים ישרים ותמימים כי אין בדבריו מוקש ולא נפתל ועקש. רק זה החכם. מצד איבה קדומה היה לו עם הרב שמה לא דקדק במה שהורה: כי השנאה מקלקלת השורה ומעתה אתחיל לדבר ומילין לחבר ואומר כי הוא פשוט בדברי הרב שרצה להתיר זאת הנערה עם אלו העדים השנים ממה נפשך או הם מזימין הראשונים או מכחישים אותם אם הם מזימים אותם אין כאן עדו' קידושי' כלל והרי היא מותרת גמורה ואם הם מכחישים אותם הוי ספק בקידושין וכל ספק בקידושין הוי דרבנן וכל ספק אח' שיולד על זה הוי ספקא בדרבנן ותהיה מותרת לכולי עלמ' ולזה כתב הרב שעם עד אחד שהיה בנדון שלנו שלא הגיע' לשנות בוגרת ולא יצתה עדיין מרשות אביה תהיה מותר' כי בקידושין דרבנן עד אחד ונשים נאמנות ואפילו אם נאמר שהיתה בוגר' בשני' איכא ספקא אחרינא אי אית לה סימנין או לא דאי לית, לה סימנין לא נפקא מרשות אביה ואפילו שבדקו' ומצאו לה סימנין איכא ספק' אחרינ' אליבא דהרשב"א והרב ר' דוראן נ"ל אי הוי להו מקודם ו' חדשי' או לא דאי אין עדות שששה חדשים קודם היו לה אפילו תהיה בת ט"ו שנים הוו ספק קידושין ואי פשטה ידה וקבלה קדישין מאחר צריכה גט משניהם ובנדון דידן דהוו קידושין מדרבנן אי אמרינן דהוי עדות מוכחשת אפילו תהיה הנערה בת שנים וסימנים כיון שלא ידע שששה חדשים קודם היו לה אליבא דהרשב"א והר"ד ז"ל הויא ספקא דרבנן ולקולא והנה שנולד לנו היתר מתוך היתר שלא כדבריו גם יש ספק אח' מענין ההסכמ' דמספקא ליה להר"ד ז"ל אי הוי דעתייהו לאפקועי קידושין והנה שיש ג' ספקות מלבד ספק הקידושין כי גם אם היו קידושי ודאי דאורייתא מצד כל אלו הספקות וגם מלשון הקידושין שאינו דיבור שהאשה מתקדש' בו כדלקמן הויא הך נערה מותרת גמורה כ"ש שעיקר הקידושין הן בספק ובכל אלו הספקות וגם בחדא מינייהו הויא מותרת לגמרי וזה החכם החולק לא הבין דברי הרב והשיג עליו שהוציא היתר מתוך איסור ולא נתברר אצלו כי היה דורך הרב יצ"ו על הקדמתו הראשונה שהיה עדות מוכחשת דאמר ונפקא מינ' שכל ספק אחר שיהיה בקדושין אזלינן לקולא מפני שאין איסור תרי ותרי אלא מדרבנן והחכם המשיג שבח ראשי' מאמרו וחלק עליו אחר כך בלא טעם ובלא ריח ולזה השבתי על אחרון ראשון והנני חוזר לראשית אמריו אשר איפשר שהבין דבריו אלה שחלק עליו ברצון נפשו להראות איך אין בהשגותיו ממש גם כי הוא מגזים בהם כתב על דברי הרב וז"ל כתב ואני אומר דאותה עדות לו הונח שהיא אמיתית לאו עדות היא כלל לא להכחיש ולא להזים מכמה אנפי חדא שכתוב בה כדאתא קדמנא ר' פלוני והעי' שביו' ה' שעבר היה מכבד הבית שער וכו' ולא זכר אי זה ה' היה עכ"ל והאריך כמה שיטות בזה התימא הגדול ואמר כי הרב לא שת לבו לזה ואני אומר שהאמת לא שת לבו ולא חש לזה כיון ששלחו לו ב' העדויות כתובים וחתומים מב"ד פשיטא שעל אותו יום העידו הב' עדים השניים וב"ד זריזים הם דלאו דייני דפרסאי נינהו והם חקרו על אותו יום ועל אותה שעה וגם אם היה ב"ד אחר שקבלו העדים השניים פשיטא שעל אותו יום ועל אותה שעה העידו דאי לאו הכי לא משכחת הכחשה ביניהם וכוונת ב"ד היה להכחיש הראשונים ואם כן פשיטא שמה שכתבו ביום ה' היה שחקרו הם את העדים והעידו מה שהעידו על אותו יום ה' ואם אנו חוששי' לזה יותר היה ראוי לחוש שכתוב בעדות הא' בשעה שיצאו מב"ה ואם כן נאמר שהוא כשיצאו מתפלת המנחה שאין מפורש בשטר אם היה שעת יציאת שחרית או ערבית ומה שהעידו הב' לא היה כי אם על זמן תפלת שחרית ונמצא שאינם מכחישי' אלו את אלו כיון שנתקבל העדות בב"ד פשיט' שחקרו וידעו מפי העדי' כי באותה היום ובאותה העת שהעידו הראשוני' היו מכחישים אותם השניים וכך נר' בפי' מנוסח העדויות אלא שזה החכם רוצה לחלוק ואינו ידוע במה עוד כתב כי העד הב' מן השניים לא העיד בפי' אלא שאמר ואני כמוהו ולא מקבלינן ליה אלא בברכת ה' והביא ראיות מספרי' ומכללם ספר מישרים ולא פי' דמדאורייתא מקבלינן ליה ומעלה הוא דעבו' רבנן בדיני נפשות ובדיני ממונות אלא שהסתיר הדבר כי חשב שלא היה לנו גמ' ומישרים כי במישרים כתב וז"ל מ"מ היכא דלא איפשר לחזור ולקבל עדותו כגון שהלך לו אינו מפסי' תובע בזה כי תקנת חז"ל למעליותא בעלמא עכ"ל הרי שאין הענין כל כך חמור כמו שחשב דמדאורייתא עדותו עדות אבל בנדון דידן פשיטא שהעי' עדות שלמה כמו הא' שאין כתוב בעדות וכן העיד אברהם אלשארקי ואמר ואני כמוהו אלא כתוב וכן העיד שביום ה' היה הוא מכבד הבית שער בחבר' אברהם ן' עזרא ושעברו הדברים כמו שאמר הוא ואלו הם דברי הדיינים שלא רצו לחזור ולהאריך לומר כל מה שהעי' ואמרו שהעיד כל מה שהעי' אבל פשיט' שהעד בפי' העיד כל מה שהעי' הא' וכך נר' בפי' מנוסח השטר וא"כ אפילו שיחזור אחר כך בפני ב"ד אחר ויעיד באופן אחר לא מהימן דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וגם אם היה אומ' ואני כמוהו ולא יותר אמת שהיה צריך לחזור ולפרש דבריו אבל לחזור בו מכל וכל פשיטא דלא מהימן דהא קאמר ואני כמוהו והעדות הראשון קיים עוד רצה זה החכם להורות שאין בכאן הזמה ולא הכחשה מפני שאין שום קביעות ביציאת ב"ה ולפעמים יוצאים מהרה ולפעמים הם מתאחרים וכמו שהאריך הרבה בזה ואני אומר שזמן יציאת ב"ה היא זמן קבוע בחול על הרוב חצי שעה אחר הנץ החמה ולא טעו אינשי כל כך בזה הזמן כמו שטועי' בשעות כי רוב הזמן הם יוצאים בשעה אחד כ"ש שאין לנו חשש אם יצאו מהרה או נתאחרו כיון שהעדים הם מעידים שבשעה שהלך החכם רבי יוסף גבאי לבית הכנסת פתחו לו וחזרו וסגרו ואחר שעה בא ופתחו לו וחזרו וסגרו ונתעכבו שם כשתי שעות לא היה שום מקום וזמן שיוכלו העדי' והמקדש ליכנס במדרגה הגדולה של הסולם, שהיא תוך הפתח ולקדש הנערה כי לא קרו אינשי שעת יציאת ב"ה אחר שעברו ב' שעות ואפי' שאותו היום היו מתאחרים יותר כ"ש שאותו היום יצאו כבר כשתי שעות כשבא ה"ר יוסף גבאי ואם נאמ' שהר' יוסף אנסתו שינה ונתאחר לצאת כמו שאמר הוא גם זה הבל כי אם העידו שהלך לב"ה ומסתמא הלך קודם שיצאו ובא לבית ונתעכבו שם כשתי שעות ואם אין שום זמן לעדים ליכנס ונראה לי קצת ראיה כי זמן יציאת ב"ה הוא זמן קבוע להזי' או להכחיש ממאי דאמר בגמרת פסחים ארבע זמן סעודה לכל פי' ולכך לא טעו אינשי בין ד' לשבע הא קמן דזמן שהוא קבוע לאי זה דבר לא טעו ביה אינשי ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא לענין חמץ אבל לענין עדות לא היינו בהך דזמן סעודה ולא קביע כל כך לכולי עלמא וגם משום דלא שייך זמן סעודה בעדות אבל כי האי זמן יציאת ב"ה דקביע לכולי עלמ' בחדא שעתא ושייכא נמי טפי בעדות פשיטא דמודו דגם לענין עדות הוי זמן קבוע ואם כן הוכחשו לפחות אלו העדי'. כתב עוד וז"ל ואפילו אם נניח כי יציאת כולם מב"ה היתה ברגע אחד איפשר דמה שאמר הא' בשעה שיצאו היה בסוף שעה בענין שנמצא ההפרש פחות משעה אף לפי הנחתו ואני אומר חוץ מכבודו כי גם יעידו בסוף שעה הב' אמרו שעברו יותר מב' שעות אח' שבא ה"ר יוסף מב"ה מלבד מה שנתעכב בדרך ואם כן יש יותר משעה וב' משהויין וקרוב לשעה וחצי ביניהם אפילו שנפחות כל מה שנוכל ולענין עדות אין אדם טועה אלא בשעה אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ומה שטועים מחמש לשבע אינו אלא בחמץ בלבד וביו' המעונן וזה החכם טעה מחמץ לעדות כי חשב כי בתשובת הרמב"ם היה משוה חמץ לעדות ואינו כן כי בפסחים איפסיקא הלכתא כרבי יהודה משום דחמץ לכל מסור וגזירת יום המעונן ובעדות הוי הלכתא כסתם מתניתין דעדים זריזים הם ולא טעו אלא בשעה והוא עצמו ראה דלא הוה טעם נכון אלא וי"ו דכתיב' אאופתא קאמר ורצה לתת חילו' בעדים שהם זריזי' בשעות כשהוזמנו להעיד או שידעו שהיו צריכין להעיד אבל בלאו הכי לא הוו זריזין וטעו טפי דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לא דייק בה וחשב לתקן את המעוות והוסיף עליו תוספת שהוא יותר מן העיקר שחלק מסברת הכרס על גמרא פשו' דמהימנא ב' לומר במערב הביר' היתה עמנו וכי היו יודעים שהיו צריכים להעיד שדייקו בשעה אלא מה שאמרו