מבי"ט חלק א כז

בקולמוסו בלי השגחה שהרי שחיטה מועלת בכל הטרפות להוציאן מידי נבלה שלא יטמאו כדאיתא בכמה דוכתי וכמו שכתב הרב ז"ל פ"ב מהל' שאר אבות הטומאות ומה שכתב פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט הם ב' מי"ח טרפיות וכו' ואיך קורא אותן נבלות הרי נשאו ונתנו בהן בגמרא פ' השוחט כמו שידע הוא אלא דמסקנא דמילתא הוי כר' יוחנן דאמ' כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה דאלו טרפות לא זזה ממקומה אע"ג דהודה לו רבי עקיבא לרבי ישבב דהוו נבלה כדאיתא התם במתני' ומאי דכתב דבגמ' מייתי נבלות מחיים ולא מייתי הני בהדייהו ומ"ל לר' לקרותן נבלות מחיים הא כל חד מייתי לה גמרא בדוכתא ולא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וגמרא נמי בהאי דוכתא מייתי תרי מהני נבלות מחיים הגסטר' והירך שנטל החלל שלה ולמה לא יקרא אותן הרב ז"ל נבלות מחיים כי הני והא אכתי בחיים איתנהו וקרינן להו נבלות א"כ הרי הם נבלות מחיים. עוד כתב יא גרגרת שנפסק רוב חללה וכו' הרי זו נבלה תימא שלמעלה כתב שהיא נבלה מחיים ואני אומר סירכא דחיים נקטיה דהא אמרן דאע"ג דנפסק רוב חללה ואכתי היא חיה היא נבלה א"כ לא איצטריך למכתב מחיים עוד כתב יב ניקבה הגרגרת משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבו נבלה תימא דבגמרא או' נפחתה כדלת ומדברי הרב שאומר ניקבה הגרגרת ולא אמר נפחתה כדלת נרא' דאפי' ניטל הפחות קאמר דהכי משמע לישנא דניקבה ועוד מ"ל בניקבה מב' צדדיה דבגמרא אינו אומר אלא מצד אחד ועוד שלמעלה אמר וכן ניקבה כאיסר שהיא נבלה ומסתמא מצד א' קאמר א"כ מה צריך שיאמר משני צדדיה דמכ"ש הוא ועוד מדקאמר מב' צדדי' נבלה נר' דמצד א' כשרה והרי הוא אמר למעלה וכן אם ניקבה כאיסר שהיא נבלה ומדלא קאמר מב' צדדיה נראה דמצד א' קאמר ואע"ג דנימא שהרב ז"ל לא גריס כדלת כגרסת ההלכות שגורס ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקב נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רבי נחמן אין, או' אם חופה אלא כדי שיכניס איסר לרחבו ע"כ עדיין קשה דמ"ל דנקב דשני צדדיה גדול מנקב צד א' מדקאמר אין אומ' אם חופה אלא כדי שיכניס ופי' ניקבה באיסר שהנקב היה כ"כ גדול כמו האיסר ולא היה נכנס האיסר לרחבו וא"כ בהפך היה ראוי שיאמר כשהנקב מצד אחד כדי שיכניס ומב' צדדיה באיסר דהיינו חופה ולרי"ף נמי קשיא מיהו לגירסת רש"י ז"ל אתיא שפיר ולא קשיא ולא מידי עכ"ל ואני אומר דכל אריכות זה הוא טורח ללא צורך כיון שהוא ידוע שהרב ז"ל הולך כדרך הרי"ף ז"ל למה יקשה עליו ויאמר אח"כ ואע"ג דנימא שהרב ז"ל לא גריס כדלת כגרסת ההלכות כו' פשיט' דלא גריס כדלת ובזה לא יפול שום קושי להולך בדרך ישרה בדברי הרב ז"ל כי הרב מפרש נפחתה אמר רב נחמן כדי שיכני' איסר לרחבו דר"ל שניקבה מב' צדדיה דסתם קאמר רב נחמן לא כמו שהעיד החכם המספק דבגמרא אינו אומר אלא מצד אחד ומשום דקאמר רב נחמן לרחבו דמשמע ליה לר' ז"ל דהיינו שיכנ' האיס' דרך עוביו בנקב הוצרך לפ' דהוי נקב זה מב' צדדין דאי מצד א' לאו רוב איכא ולאו שיעור כאיסר איכא אפי' אית ביה חסרון אבל אם נפרש מב' צדדין אתי שפיר דאע"ג דליכא רוב הקנה פסוק בשני צדדי הנקב אפ"ה כיון שניקב משני צדדין כשיעו' זה נבל' ונר' דעת הר' ז"ל דכת' ניקב' דאפילו ליכא חסרון כיון דהוי הנקב משני צדדין כדאמ' נבלה ואי איירי כשיש בנקב זה חסרון מב' צדדין כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר נפחתה וכפי' הרי"ף ז"ל א"ש טפי דמשום הכי נבלה אף על גב דליכא שיעור איסר בחסרון וליכא רוב בנקב אפ"ה נבלה כיון דאית ביה חסרון כעובי הדינר ומב' הצדדין כמו שפי' הרי"ף ומדברי בעל הטורים ז"ל גם כן נראה שפי' דברי הרב ז"ל בזה הוא כפי' הרי"ף ז"ל וכדאמ' עוד כתב וז"ל יג גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו' ותימא דעכ"צ לפ' גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו' בכאיסר דבפחות מזה אינה נאסרת וכמו שפי' למעלה ובשלמא לרש"י ז"ל שפי' דחוליא אחד הויא שלש טבעות שפיר אלא לרב שפיר' חוליא שהיא טבעת אחד קשיא עכ"ל ואני אומר כי לא אפ' פי' זה על כרחי אלא ברצוני אפ' פי' ניקבה בלי חסרון אלא ברובה בנפסק וכן פי' רש"י ז"ל אם נמצאת פסוקה לאח' זמן או כאיסר ע"כ ואפי' לפי' הרב בחוליא שהיא טבעת אחד לא קש' מידי אפילו נפ' נקבה בחסרון וקאי אניקבה מב' צדדין כדפי' לעיל דליכא חסרון אלא בעובי דינר ומדמי' שפיר מחוליא לחוליא עוד כתב וז"ל יד כתב בפ"ד שכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה וכתב הר"אש ז"ל ושכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה מסתבר' שהגיע לשכרותו של לוט וכן כתב בעל העטור ז"ל עכ"ל תימא דמאי האי סברא דאף על פי שלא הגיע לשכרותו של לוט איכא למיחש שלא ידרו' מעט כיון שנתבלבלה דעתו וכן נראה שהוא דעת הרב שכתב שנתבלבלה דעתו ולא כתב שהגיע לשכרותו של לוט ואעפ"י שכתב בפ"ד מהלכות אישות שכור שקדש קדושיו קדושין ואע"פ שנשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר זה ע"כ זהו דוקא לענין קידושין דאיכא למיחש לאותו מעט דעת שנשאר בו ונאמר דביה קדש אבל לענין שחיטה אדרבה איכא למיחש לאותו דעת שיצא ממנו שמצד זה יבוא לדרוס מעט כנ"ל עכ"ל. ואני אומר שלדברי הרא"ש ז"ל לא קשה מידי דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הו' כפקח לכל דבריו כדתני' פ' הדר ומאי שנא הכא והרב ז"ל ג"כ אפשר דדעתו כן שנתבלבלה דעתו היינו שהגיע לשכרותו של לוט אלא שכתב נתבלבלה דעתו כלומר שיפסיד השחיטה בודאי והן מצאתי להרא"ש עצמו ז"ל שכתב בפסקיו על דברי הרמב"ם ז"ל ומסתבר' דמיירי כשהגיע לשכרותו של לוט כו' וא"כ אין אנו צריכין לסברתו לחלק בין שחיטה לקידושין עוד כתב טו עוד כתב נכרי ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפי' היה קטן שחיטתו נביל' וכת' הרא"ש נבל' ומטמא' במשא ואפי' ראו אחרים ששחטו יפה פי' ר"י הטעם משום דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו והרמב"ם ז"ל פי' משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך לא תאכל מזבח ממה שזבח בתוך ביתו עכ"ל תימא שאני רואה שהם דברים של טעם שהרב לא הביא ראיה משם אלא שלוקין על אכילת זביחתו של גוים ואי קשיא הא קשיא לי דקרא לא מיירי אלא בזבח של ע"ז דכתיב בפי' פן תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהים וקרא לך ואכלת מזבחו וכן הת' בסמ"ג סימן קמ"ח שלא לאכול תקרובת ע"ז שנאמר פן תכרות וכו' ותו קשיא לו למה לא מנה אותו הרב במנין הלאוין עכ"ל ואני אומר דלא ק' מידי לטעם הרב ז"ל דהרב ז"ל ידע שפיר דקרא מיירי בזבחי ע"ז אלא כיון שהתורה אסרה כל זביחתו משום זבחי ע"ז לוקה האוכל משחיטתן משום נבלה דכיון שאסרה תורה שחיטתן הדרן לכללין דכל שנפסלה בשחיטה נבלה וזבחי ע"ז עצמן הרי נכלל איסו' הנאתן בלאו דלא תביא תועב' כו' ולא ידבק בידך מאומה וכו' כדמייתי הרב ז"ל בהלכו' ע"ז פ"ז ולכך לא הוצרך למנות זה לאו בפני עצמו והסמ"ג שמנה זה לאו לא כלל בלאו דלא תביא תועבה כו' אלא ע"ז ומשמשה ולא תקרובת' עוד כתב ז"ל טז עוד כ' בפ"ו קני הכבד והן המזרקין שבו שבהן הדם מתבשל אם ניקב אח' במשהו טרפה לפי' מחט שנמצא בחיתוך הכבד וכו' תימא דאי מכשרינן אפילו בניטל כולו חוץ מכזית במקום מכה וכזית במקום חיותא איך אמר הרב שאם ניקב אחד מהן במשהו טרפה ואי לאו והן המזרקין וכו' ה"א דקני הכבד בה' צריך כמו ר"ת דפסק בכולהו לחומרא ועוד מאי לפי' שנראה שמפני שאם ניקב אחד מן המזרקים של הכבד טרפה נתחייב דין מחט שנמצא בחיתוך הכבד שאם לא היתה טרפה כשניקב אחד מן המזרקים גם כן המחט שנמצא בכבד אפילו הקצה החד שלה בפנים לא היתה טריפה וזה אינו שהרי איכא למיחש שמא דרך הוושט נכנסה ונקבה הדקין ואחר כך נקבה הכבד עכ"ל ואני אומר הרי הראב"ד ז"ל השיג עליו בזה שאין שום חכם שיסבו' דמסמפוני הכבד יטרפו בנקיבה אבל מה שתמה הוא דאי מכשרינן בניטל כל הכבד וכו' איך אמר שאם ניקב אח' מהן טרפה אין בזה שום תימה שהרי ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה והסמפונו' הם עומדים במקומם כמו כן אפשר שינטל בשר הכבד והסמפונות עמדו מעורין בכזית בשר שבמקו' מרה ומקום חיותא ובתוס' כתבו ריש פרקין גבי מרה דאפש' להיות ניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות ע"כ והרב ז"ל דסבר דניקב אחד מהסמפונות טרפה מפ' לישנא דכבדא כריאה דהיינו קנה הכבד שנכנס לכבד ומתחלק בתוכה לכמה סמפונות דכולהו היו כמספוני ריאה דהכי נמי מפ' רש"י ז"ל גבי ריאה דריאה כריאה דקאי אחד פריש לריאה שמתחלק בתוכה והן הן סמפונות והוו נקיבתן במשהו ופוסק הרב לחומרא בכולהו כר"ח או כרבי יוחנן כדבעי' למימר קמן ולא ראיתי את ר"ת מוזכר בזאת ההלכה גם לא הבנתי מה שכתב זה החכם ואי לאו והן המזרקין וכו' ה"א דקני הכבד בה' צריך כמו ר"ת דפסק בכולהו לחומרא עכ"ל ואולי יש בזה ט"ס ומה שכתב ועוד מאי לפי' ונר' שמפני שאם ניקב וכו' אין הכי נמי דלפי' הרב ז"ל נתחייב דין מחט מטרפות סמפון דנר' שהוא מפ' האי דאמרינן בגמרא אי קופה לבר נקובי נקיב ואתאי שר"ל אי קופה לבר לצד חוץ כלומר לצד הראש וכן מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל קופא לבר כנגד פי הקנ' ע"כ וחוד' לצד פנים ולהכי אמרי' דנקובי נקיב בחודה לסמפוני הריאה אבל אי קופא לגו ואתאי דרך קופה לא נקב שמצא מקום סוף הסמפון שממנו יצא ולא נקב וכתב הרשב"א ז"ל או שהוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבה א' מן הסמפונות ע"כ ובין קופא לבר בין לאו דרך הקנה בא ולא דרך הוושט לחוש שנקבה דקין ונכנסה לכבד. עוד כתב וז"ל יז עוד כתב כל אבר שאמרו בו חכמים שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניט' כולו טרפה בין שניטל מחולי בין ביד בין שנברא חסר ע"כ תימא דא"כ לא מנה ג' טרפיות בלב ובוושט כיון שנקיבתן במשהו כמו שמנה במרה ובקיב' וז"ל עכ"ל ואני אומר כי מי שידייק בדברי הרב ז"ל יתקשה ביותר מזה כי הוא מנה י"א נקובי' ואח"כ בע' טרפיות לא מנה יתר וחסר אלא בשבעה מהם מרה וקיבה הכרס והמסס בית הכוסות דקין ריאה ולא מנה תורב' הווש' וקרום של מוח והלב עם הקנה וקנה הכבד דנקיבתן במשהו והוא כתב כי כל שניקב במשהו טרפה כך אם חסר או יתר טרפה וא"כ למה לא מנה אלו הד' בכלל ע' טרפיות בחסר ויתר אבל על וושט שהקשה זה החכם לא קשה מידי דאע"ג דהוי נקיבתו במשהו הוי נבלה מחיים כדאמ' לעיל ונראה דלא גמירי לכל שנקובתו כל שהו דיתר וחסר נמי טרפה אלא לנפסלי' משום טרפה וכמו שכתב הרב ז"ל אבל הנפסל משום נבלה אי גמירי הלכת' הוו נבלה ולא טרפה וא"כ הקושיא היא על אלו הד' למה לא מנה בהם יתר וחסר במנין הע' טרפיות ועוד קשה בדברי הרב ז"ל שכתב כאן נקובה כיצד י"א איברים הן וכו' וכשמנה הנקובים בע' טרפיות עשה מאלו הי"א י"ג כי בכאן מנה הלב עם הקנה שלו אחד ושם מנאו בשנים וכן כאן מנה ריאה עם הקנה שלה א' ושם מנאו בשנים וצריך לתת טעם לדבריו למה שנה. עוד קשיא לי שהרב ז"ל פסק בכולהו ג' קני לחומר' כדאמ' לעיל בר"ח ז"ל וא"כ היכי מני לכולהו בכלל ע' טרפיות הא לא לקי אלא אהתראת ודאי והאי התראת ספק היא דמשום דלא ידעי' הלכתא כמאן אזלינן בכולהו לחומרא והרב ז"ל כתב פ"ד מה' מאכלות אסורות האוכל כזית טרפה לוקה וכתב בסוף הענין ובהלכות שחיט' יתבאר איזו חולי עושה אותה טרפ' וכו' רומז לע' טרפיות שפי' כאן משמע דאכולהו לקי כדאמר ואשיב על אחרון ראשון שהרב ז"ל לא משום חומרא פסק כך אלא