מבי"ט חלק א רד

נשאת כבר אם היא בת י' או בת י"א פחות יום א' ומרד' עדיין היא קטנ' ולהכי אין מונין לה י"ב חדש אלא משתגדיל דומי' דארוסה ואפי' היתה בת י"א וחצי כשנשאת אין מצטרפין ימי קטנות לימי נערות לי"ב חדש כמו שאין מצטרפין ימי קטנות לי"ב חדש של נתינת זמן לנישואין אבל נערה שמצטרפין ימי נערות לנתינת זמן מצטרפין לי"ב חדש של מורדת ואם ירצה לגרשה תוך י"ב חדש אפי' בזמן נערות תפסיד מה שכתב הר"ם ז"ל ונראה דאפילו קטנה דאמרינן דאין לה דין מורדת בקטנותה היינו לענין שלא תפסיד מנדונייתה אפילו מה שתפס הבעל אבל לענין מנה מאתים תפסיד דלא כתב לה ע"מ שתמרוד דדוקא נדוני' דהויא דידה הוי עונש ואינה בת עונשין אבל מנה מאתים ותוספת לא דהגע עצמך שכתב לה כתובה כשארסה ותבע לינשא ועברו י"ב חדש ועכבו אביה או היא וגרשה נרא' ודאי שלא יפרע לה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואם כן ה"ה נמי כשנשאת ומרדה אם ירצה לגרש תוך י"ב חדש בקטנות' שאם היתה גדולה היתה מפסדת מה שתפס הוא ונדונית' עכשיו שהיא קטנה נהי דלא תפסיד מנדונייתה אפילו תפס אבל מנה מאתים ותוספת תפסיד כדאמר' והכי משמע בגמ' גבי היא ואביה יכולין למאן ובתוספות: ולענין מה שנתחייב אביה במזונותם ב' שנ' על שלחנו ועתה יצא חתנו מביתו כיון שבסבת' הוא יוצא מבית אביה חייב עדיין אביה לתת לו מזונות אף על פי שכתוב על שלחנו דהא באלמנה דאית לה תנאי ב"ד את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי שאם לא תרצה להיות בביתו נותנין לה מזונות לפי ברכת הבית וכשיש לה טענה מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנים לה מזונות שלמי' והיא בבית אביה כדתנן התם פ' הנושא ובמרדכי הביא שם על מי שפסק לזון את חברו שנה או יותר אם הוצרך ללכת למקום אחר צריך לתת לו כפי מה שהיה מוציא בביתה וה"נ בנ"ד חייב במזונות חתנו גם כי אינו עומד בביתו על שלחנו כיון שהיא מורדת עליו ואינו יכול לשבת שמה גם מצד מה שהיה ביניהם קטטה מפני המזונות אם לא היו זנים אותו כפי מה שהוא מנהג בני העיר לפי כבוד' ועשרם יש לו טענה לצאת ויתנו לו מזונות הראויים לו דלא גרע א' מטענות אלו מטענה שהיא ילדה והם ילדים שנותנים לה מזונות הראויים לה: ואם יראה לב"ד שהיא מורדת בסבת היות' בבית אביה תצא וידורו במקו' הראוי וחייב אביה במזונותיהם מצד תנאי שנתחייב בו ולא יתן לבתו כי אם לפי ברכ' הבית כיון שהיא המורדת ואם תעמוד במרדה משהיו לה י"ב חדש משתבגר ואז יגרשנה אם ירצה בלא כתובה כו' כמו שכתו' בטור סימן ע"ז ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה כמו שכתוב שם ובמ"מ והכ"ה פרחים הם מנדוניית' ופשיטא דאינה מפסד' כשבא לגרש תוך י"ב חדש ולדעת הרמב"ם ז"ל אם נדין אותם כדין מ"ע וירצה הבעל לגרשה מיד תצא בלא כתובה כלל וכו' כל מה שכתוב הרמב"ם ז"ל דבכופין אותו הוא דלא עבדי כוותיה אבל אם ירצה הוא מרצונו לענין ממון תפסיד כמו שכתב הרב ואם נדין אותה כאומ' בעינא ליה וכו' לענין ממון אחר הכרזת ד' שבתות אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו' כמו שכתב הרב ז"ל ואם רוצה יתן לה גט מיד כי מה שכתב ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש כבר כתב הרב בעל מ"מ אפשר שהוא סבור שלאחר שנים עשר חדש מכריחין הבעל לגרשה וכו' משמע דקודם אין מכריחין אלא מרצונו וכתב או אפשר שהוא סבור בזה כדעת קצת המפרשים ז"ל שאמרו דלעולם אין כופין אבל משהין אותה י"ב חדש ומבקשין ממנו שלא לגרש' תוך זה הזמן מפני שגנאי הוא לבנות ישראל וכו' וכפי זה בנ"ד נמי מבקשין ממנו וכו' ואם לא ירצה אלא לגרש מיד תאבד כתובתה וכן נר' בפי' ממה שכתב הרב ז"ל ואח' ההכרזה שולחין לה ב"ד וכו' נמלכין בה ונאבד כתובתה נר' שמיד אחר ההכרזה מאבד' כתובתה וכן כתב מ"מ ולדבריהם זהו דין המורדת לאח' ד' שבתות ובהמלכה שניה הפסי' כל עיקר כתובתה וכו' וכן הוא דעת רבי' בכל זה חוץ מן הבלאו' ומפני שהוקשה לו אם הפסידה מיד אחר ההכרזה כל כתובתה למה ימתין י"ב חדש להא כתב כי מה שכתב ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש וכו' אפשר שהו' סבור שהו' לענין שאחר י"ב מכריחין אותה ולא קודם אבל שאם רוצ' פשי' שמפסדת או אפש' שהו' לענין שמבקשין ממנו וכו' ופשי' שאם לא רצה אלא לגרש אח' ההכרחה שתפסיד כיון שעמדה אחר ההכרזה בפי' אחר להרמב"ם ז"ל כתב נמלכין בה פי' מודיעין לה שאנו מבטלין שטר כתובתה ואין מגרשין אותה מיד מפני שהוא הנאה לה שתלך ותנשא לאחר לפי' אין נותנין לה גט עד שנה וכו' משמע שאם ירצה הוא להנאתו לגרשה מיד תפסיד ובפי' כתובות לרבי' ישעיה ז"ל כתב ורבותינו חזרו נמנו שיהו מכריזין פי' בבתי כנסיו' וכו' אולי תיבוש ותכלם ותחזור בה וגם שישמעו קרוביה וידברו על לבה ואם אינה רוצה לחזו' בה ורוצה הבעל לגרשה ולזכות בכל כתובתה נותן לה גיטה ומפסדת הכל ע"כ וכתב אח"כ אבל אם אמרה מ"ע ואיני חפצה בו כלל ויתן לי גיטי ואיני חוששת מכתובתי לא כפינן לה לעגנה ולעכבה שתפחות כתובתה ממנו אבל אם רוצה הבעל נותן לה גיטה ומפסדת כתובתה מיד ע"כ ובין כך וכך אם היא משמטת מלקבל גט נותנין לו רשות שישא אחרת אפילו נשבע שלא ישא עליה כי לא נשבע ע"ד שתהיה מורדת ואם קבל הבעל ממעות הנדוניא והוציאם אינו חייב לשלם מדינא דמ"ע אינה נוטלת אלא בלאותיה קיימים בין מנכסי צ"ב בין נ"מ כמו שכתב הרב ז"ל ובדינ' דבעי' ליה מה שתפס הבעל מנכסיה אין מוציאין מידו וכל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריות עליו אינו משלם לה כלום כמו שכתב הרב ז"ל ואלו המעות של נדונייתה שהוציא הוא הוו נמי בכלל מה שאינו משלם לה נאם המבי"ט: שאלה שמה ראובן נפל למשכב ובא שמעון בן דודו לב"ד מצטער וצווח כי כרוכיא על כי היה חייב לו ראובן מאתים פרחים שמסר לו להתעסק בהם ושישלחו עמו עדים לראובן שיעש' צוואה כי כבד עליו חליו וב"ד שלחו והיה ראובן כבר מטורף בדעתו וביום השני שלחו גם כן והיה גוסס כבר ונטרפה לו השעה ונפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ואחרי פטירתו הביא שמעון עדים לפני ב"ד שהוד' בפניהם ביום שנפל למשכב שהיה חייב לשמעון מאתים פרחים ושלוי היה חייב לו מהם כמו קנ"ה והשאר אצל בעלי חובו' עוד הוציא שמעון בפני ב"ד שטר מקויים שמסר לראובן ק"ה פרחים להתעסק בהם בתורת עסקא לשנה תמימה מיום ו' כ"א לחשון משנת הש"כב והריוח ביניהם בשוה אחר שיקח שכר טרחו ונודע שגם ראובן הניח בשותפות סך מועט ונפטר תוך זמן השותפות עוד הוציא שמעון לפני ב"ד פנקסו והיה כתוב כתיבת יד ראובן שמלב' מה שחייב לשמעון בשטר הוא חייב לו עוד ל"ב סו"ל ודמי סחורו' אחרו' שמסר לו למכור בשותפות עד תשלום צ"ה פרחים נמצא סך הכל מאתים פרחים כאשר העידו העדים בכך שהודה בפניהם. עוד נתן חשבון שהוציא עליו ברשות אחר פטירתו ולתכריכין וקבורה י' פרחים ילמדנו רבי' אם יגבה מה שכתוב למעלה מפני שיש יתומים קטנים: תשובה צערא בלא טעמא ובמגן קא חזינ' הכא מה חרי הצער הגדול הזה שנצטער שמעון וצווח כי כרוכיא על כי היה חייב לו ראובן בן דודו מאתים פרחים והיה נוטה למות כיון שהודה ראובן ביום שנפל למשכב שהיה חייב לו ק"ק פרחים כו' והיה בידו שטר מקוים על ק"ה פרחים והיה כתוב בפנקסו כתיב' יד ראובן שהיה חייב עוד צ"ה תשלום ק"ק הרי זה נותן מקום לבעל דין לחלוק ולומר אי זה דבר בדוי יש כאן אלא שאנחנו סומכים על ב"ד היפה אשר מי שדובר שקרים לא יכון לנגד עיניו וגם נר' כי לא נצטער כי אם לידע אנה היה מעות העסקא או הסחורה ובהיות האמת כן שהודה בפניה' ביום שנפל למשכב הוא גובה מנכסי יתומים ואפילו קטנים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות מלוה ותחלת פי"ב בש"מ דצוה בחליו שיש עליו חוב לפלוני נפרעים אפילו מיתומים קטנים ובזה הלשון שכתב הרב ז"ל כשהחיי' מודה בה וצוה בחוליו שיש לפלוני עליו חוב עדיין נראה דאין טוענין להשביע את בניו דטענת השטאה ליכא בש"מ דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל טענת השבעה שיכול לטעון אפילו ש"מ כשצוה בחוליו שיש לפלו' עליו חוב הוי דרך הודא' כשהו' דרך צוואה וכשהוא דרך הודאה לא דרך שיחה ליכא נמי טענת השבעה בש"מ וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות זכיה לפי' אם אמר דבר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנין אף על פי שלא אמר תנו וזה שכתב פי"א מהלכות מלוה כשצוה בחליו שיש לפלו' עליו חוב הוי דרך צוואה והודאה ומה שנראה בתחלת פ"ז מהלכו' טוען דאפילו בדרך הודאה שייך טענת השטאה תירצתי בתשובה אחרת: עוד יש לדקדק מה שכתוב בשאלה שהודה שהיה חייב לשמעון ק"ק ושלוי היה חייב לו מהם כמו קל"ה והשאר אצל ב"ח שאין זה דרך שיחה אלא דרך הודאה כיון שהוא נותן חשבון מה נעשה מן הק"ק פרחים: ואם הודאה זו היתה קודם שנפל למשכב אותו יום מפני שכתוב בשאלה ביום שנפל למשכב ואפש' שהי' עדיין בריא הולך על רגליו דנימא דלא מהני דרך הודאה לטענת השבעה אלא כשהתובע עמו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ראש פ"ז דטוען שנראה הפך ממה שכתב פ"י דזכי' באמר תנו: וגם. כי הודאה זו מספקת לגבות מן היתומים אפילו קטני' יש עוד שטר חתום על ראובן שמסר לו שמעון ק"ה פרחים להתעסק בהם לשנה תמימה ומת תוך הזמן ופשיט' דגובה שמעון דמי העסקא או הסחורה בכל מקום שהיא ואין ליתומים ולא לאלמנה שום זכות בה אלא בחלק הריוח דאף על גב דבשטר עסקא טענינן ליתמי החזרתי במחצה פקדון כמו שכתב בח"מ סימן ק"ח הכא דהוי תוך זמנו לא מצינן לטעון כמו שכתב שם ועל צ"ה פרחים תשלו' הק"ק פרחים שנמצא כתוב כתיבת יד ראובן בפנקס שמעון דעדיף מכתיבת ידו שהיו בתורת עסקא כמו שכתוב שמכר לו למכור בשותפות מהני נמי כתיבת ידו שהם בתורת עסקא כמו הק"ק הראשוני' אלא שהיינו יכולין לטעון באלו החזרתי במחצה פקדון ולא מצינן למטען באלו תוך זמנו דלא נכתבו בשטר עסקא לשנה תמימה כמו הק"ה ואפשר שנתנם לו למכור ושיחזור לו המעות כשימכור הסחורה והחזירה אלא שאנחנו צריכים עתה לסמוך על הטעם הא' של הודאתו בפני עדים על ק"ק פרחים שהיה חייב לו שנר' שלא החזירם ואף על פי שבהודאה אמר חוב ולא עסקא כיון שנמצא השטר כתוב בתורת עסקא על הק"ה וכתיבת ידו שנתן לו סחורות למכור עד תשלום הק"ק נאמר כי מה שאמר חייב הוא שהיו בידו בתורת עסקא ואם כן כל הסחורות שהן בידוע שנתן לו או שבאו מחמתן הם בחזקת שמעון והריוח לשניה' ומה שיתברר שהניח הוא בתוך העסק יחשבו כפי הערך להפס' ולריווח וכבר האריך בכל זה הדיין המפורס' בחוצו' דמשק וכוון אל הדין הישר ולכן קצרתי אני. נאם המבי"ט: שמו ראובן שהיתה ביתו שכורה לשמעון לזמן והשכי' אותה ללוי לאח' זמן שכירות שמעון השכירות קיים לאחר הזמן אע"ג דשכירות אמרינן דהויא מכירה ליומיה היינו לענין קנין שכירות דהוי כקנין קרקע ולענין תנאים שמתנה בשכירות כמו שמתנה במכירה ואונאה כדאמ' בהזהב ומילי אחריני אבל לא לענין שלא יוכל להשכירה