מבי"ט חלק א רה

לזמן שתכלה שכירות האח' דקרקע בחזקת בעליה קיימא וכמו שיכול למוכרה ולהקדישה אפילו בזמן שהיא מושכרת כן יכול להשכירה לאחרים בזמן שתכלה שכירות הא' דאין לו לשוכר בה אלא הדירה שהן הפירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כר"ל דהלכתא כוותיה בהא לגביה רבי יוחנן רביה ובתרי מילי אחריני כדאי' פ' יש נוחלי' ותנן התם הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וכו' מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ופי' רש"י ז"ל אין ללוקח פירו' עד שימות האב שהרי הוא כבן אבל כשימות האב יש לו מיהא ללוקח הא קמן שהאב הוא כמו שוכר בקרקע שנתן לבנו שאין לו אלא פירות בחייו ואפ"ה מכירת הבן מכירה ועדיף משכירות שהיה הקרקע שלו לעולם אלא שכתבו לבנו לאחר מיתה ומכיר' הבן הויא מכירה לאחר מיתה וכ"ש מי שהוא מוחזק בביתו לעולם אלא ששכרו לאחר לחדש או לשנה דאין לו בגוף הקרקע כלל ויכול בעל הקרקע להשכירו לזמן הבא כמו שיכול למוכרו ולהקדישו כדאמ' ומפני שטעה בזה אחד מהמתחילים לדון לבני קהלם הוצרכתי לכתוב מה שהוא ברור נאם המבי"ט שמז אפוטרופוס שרוצה למסור הנכסים ליתומים שגדלו אין היתומים חייבים לעשות לו שטר מחיל' אלא שיודו בפני עדים שקבלו מן האפוטרופוס את נכסי אביהם סך כך ואינם חייבים להודות שקבלו כל נכסי אביהם שהרי אין האפוטרופו' חייב לתת להם חשבון ממה שהכניס והוציא אלא שאומר להם זהו מה שנשאר מנכסי אביכם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' נחלות וא"כ הם אינם יודעים אם מה שנותן להם הוא כל נכסי אביהם אם לאו ואינו חייב אלא לישבע שלא גזלן כלו' אם הוא אפוטרו' שמנוהו ב"ד ואז יכתבו לו שקבלו נכסי אביהם מיד האפוטרופו' שהוא כך וכך ושאמר הוא שלא נשאר בידו שום דבר מן הנכסים של אביהם ונשבע על זה וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים יכתבו לו שמסר להם נכסי אביהם ושאמר הוא שלא נשאר בידו שום דבר מן הנכסים והוא יחוש לעצמו אם נשאר בידו שום דבר וכמו שכתב הרב ז"ל בסוף שאע"פ שאין צריך לעשות חשבון שצריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזה' הרב' מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות וכו' וכיון שהחשבון מסור לעצמו לפני רוכב ערבות איך יכתבו הם על עצמם ויודו שקבלו כל נכסי אביהם והם אינם יודעים אם נשאר בידו שום דבר אלא יודו שקבלו סך כך מנכסי אביהם ושאמר האפוטרו' שלא נשאר בידו יותר ובזה אין להם עוד טענה על האפוטרופוס אלא שבועה אם מנוהו ב"ד ואם מינהו אבי היתומים אין להם עליו שבועה אלא א"כ טענו עליו טענ' ודאי נשבע וכמו שהביא שם בהגה"ה בשם רב אלפס ז"ל ולפי זה הוא פשוט שאין חייבים לעשות מחילה כי אם נשאר בידו שום דבר חייב להחזיר להם וכ"ש שלא יוכל לעכב מלתת להם הנכסים כשגדלו עד שיעשו לו מחילה ולא פיטו' גמור אלא שיכתבו שקבלו נכסי אביהם כנזכ' ומה שכתב הריב"ש ז"ל תשובה תס"ח שיכתוב היתום שהחזי' לו האפוטרו' כל הנשאר מנכסיו היינו משום שרצה האפוטרופוס לתת לו חשבון ממה שהכניס והוציא ומה שנשאר שהוא ידוע שהוא הנשאר מנכסיו אחר החשבון וכמו שכתב אין ליתום לעשות לו מחילה רק הודאה שבא עמו לחשבון ושהחזיר לו הנשאר וכו' אבל כשאינו נותן לו חשבון לא יכתוב לו היתום אלא שקבל נכסי אביו ושאמר הוא שהיו כל נכסיו ושלא נשאר בידו כלל כמו שכתבתי וכדי להכריע בין החכמים יצ"ו שהיה ביניהם הפרש בדבר זה הוצרכתי להאריך במה שלא היה צריך נאם המבי"ט: שמח על גלגל שבמדינ' חמא משנים קדמוניות העשוי חרסים כמין כלים ובגלגולו מתמלאים הכלים מים מן הנהר ושופכים לאמה א' ומשם נמשכים למקוה נ"ל שסמכו על הסוברים שאובה שהמשיכוה כולה כשרה ולכן אין ראוי להחמיר עליהם אלא להניחה על מנהג' נהרא נהרא ופשטיה וכ"ש אם הגלגל עשוי באופן שאפשר שאין המים שאובים אלא מחוברים לעולם עם מי הנהר נאם המבי"ט: שמט תשובת שאלה א' מן השותפים או מן המתעסקים שהלך למקום אחד עם הסחורה שלא מדעת חבירו כל פחת שיבוא מחמת שעב' חייב לשלם לבדו כמו שכת' הרמב"ם ז"ל פ' ה' מהל' שלוחין ושותפין ואפי' שהוליך אותה למקום שהיא ביוקר ואע"פ שקבל עליו כל אונס או פחת שיבוא חבירו מעכב עליו כמו שכתב שם שהרי אומר לו אין רצוני שאתן מעות שבידי ואהיה רודף אחריך לדין להוציא ממך וזהו אפי' בסתם וכמו שכתב למעלה המשתתף עם חבירו בסתם וכו' ולא ילך למקום אחר וכו' אלא א"כ התנו מתחלה וכו' ואחר כך כתב הלך למקום אחר וכו' כל פחת שיבוא מחמת שעבר חייב לשלם לבדו כמו שכתבתי למעלה וכ"ש אם הזהיר אותו והתרה בו והלך לו דהוי פושע וחייב על כל פחת שיבוא בנכסים אפי' באונס וכמו שכתב הרב ז"ל כל פחת שיבוא בנכסים דמשמע בכל גוונא ואפילו באונס והיינו משום דהוי פושע וכל שתחילתו בפשיעה אפילו סופו באונס חייב כיון שבא האונס מחמת הפשיעה שנגנב או נאנס בדרך אשר הלך שם בין בהליכה ובין בחזרה. וכל שעובר ועושה השותף במה שאין לו רשות לעשות נקרא פושע וכמו שכתב הרב רבינו ירוחם ז"ל שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי למכור אותה סחורה ונתיקר' חייב לשלם דהוה ליה פשיעה וכן כתב בעיטור וכן משמע מפי' רש"י ז"ל וכ"ש כשעבר והוליך הסחורה למקום אחר דנקר' פושע וכיון דהוי פושע חייב אפילו באונסין כדין שומר שכר או שומר חנם שפשעו שחייבים באונסין אם בא האונס מחמת הפשיעה כדאמרן ומהרי"ק, בשורש ט"ו כתב שכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חבירו מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השינוי עליו לפרוע ע"כ נאם המבי"ט: שאלה שנ מי שאמר לאשתו בפני ראובן מנה זה יהי שליך או הרי הוא שליך ולקח' האשה המנה מבעל' ונתנ' אותו ביד ראובן הנז' בפני בעלה כדי שיסתחר בו ויתן הריוח בידה ואחר כך נפטר האיש ההוא לבית עולמו ועשה צוואה מכל נכסיו ולא הזכיר אותו המנה כלל והאשה אומרת שבעלה נתנו לה מתנה גמורה ושכמה פעמים אמר לה בינו לבינה בפי' כן וראובן הנז' גם כן אומר שכפי מה שהבין מדבריו נראה לו שנתנו לה במתנה גמורה יורינו רבינו מה דינה במנה זה ושכרו כפול מן השמים תשובה פ' השולח תניא האומר נתתי שדה פלו' לפלו' נתתיה לפלו' הרי היא שלו וכתב רש"י ז"ל דהאי אומר דקתני כותב וכו' דאלו בדיבורא לא מיקני קרקע וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות זכיה ומתנה וכן בח"מ סימן רמ"ה נראה בהדיא דלשון הרי היא שלו הוי לישנא דמתנה לא שנא בקרקע או במטלטלי אלא דבקרקע בעי' כתיבה דהוי חד מתלת גווני דקנין קרקע בכסף ושטר וחזקה וה"ה נמי אם אמר הרי היא שלו וילך ויחזיק והלך והחזיק קנה דכסף לא שייך הכא דהוי מתנה וה"ה נמי דמתנה דמטלטלין אם אמ' הרי דבר זה הוא שלו כיון שזכה בו שהגביהו או משכו או אחד מדרכי הקניה קנה ואם כן בנ"ד שמוסר מנה זה הרי הוא שליך ולקחה אותו מידו הויא מתנה גמורה כדין מתנה שנותן האדם לאשתו וכן לישנא דיהי שליך הוי מתנה דדוקא באתנה לך הוא דתניא בהאי ברייתא דלא קנה דאינה מתנה מעכשיו אלא שמבטיח אותו שיתננו לאחר זמן כחכמים דפליגי א"ר מאיר אבל בלישנא דיהי לך הויא שפיר מתנה ולא גרע מתהא נתונ' לו או תהא שלו דכתב הרמ"ה ז"ל דקנה ויהי שליך דקאמר בנ"ד הוי ממש כתהא שלו וסימן לדבר יהי לך אשר לך דקאמר עשו ליעקב והמנחה היתה כבר כמו ברשות עשו שאמר מי לך כל המחנה אשר פגשתי והיה חוזר ליתנה ליעקב וכיון דלשון מתנה הוו הני תרי לישני המנה הוא שלה וכן הפירות דמתנה שנותן האיש לאשתו אין לו בה פירות כדאמר רבא פ' חזקת ואם היורשים יכחישו המתנה הנז' נאמנת בשבועה וראובן שהיתה המתנה בפניו פוטרה משבועה זו: שאלה שנא ראובן לקח מעות מגוי בריבי' ע"י שמעון שסרסר ביניהם ונתן ראובן משכון לגוי והלך לו למדינת הים ומת שם וחיים לכל ישראל שבק והניח את לוי לאפוטרופוס ואחר זמן הרבה אחר שנסתלק לוי מהאפוטרפוס תבע שמעון מלוי האפוטרופוס באמרו שהוא היה ערב לגוי בעד ראובן ושמכר המשכונו' ולא הספיקו דמיהן לתשלום החוב באופן שנשאר חייב ראובן לגוי סך מעות ותבע שמעון המעות הנז' מלוי האפוטרו' בערכאות בעלילות דברי' שהביא עדים גוים לפני הקאד"י שלוי היה חייב לו הסך הנז' והוציא מלוי הסך הנז' בדיני האומות ועתה ילמדנו רבינו אם היה לשמעון דין לתבוע מלוי האפוטרופוס' המעות הנז' בדין תורה ואם יכול עכשיו לוי לתבוע ולהוציא בדין תורה מעות אלו שנתן לו לשמעון מאחר שלקחם ממנו בדיני גוים בעלילות דברי' לא בדיני ישראל: תשובה אמרי' פ' גט פשוט גוי כיון דדיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסיה צרריה מעיקרא לא הוה מקבל ליה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ו מהלכות מלוה היה המלוה גוי אין היורשים חייבים לשלם שמא אביהם נתן ליד הערב כל החוב שהיה עליו מפני שהגוי תובע את הערב בתחילה וא"כ בנ"ד נימא נמי אפילו נודע שהיה ערב עליו ופרע שמא אבי היתומים שהוא ראובן נתן לו קודם ומפני שכתב שם הרב בעל מ"מ כי אין דין זה אלא במקום שדרך הגוים כן ואפשר שבמקו' ערכאו' זה לא היה דין הגוי' כן נאמר שאפ' היה ערב. ליש' לא היה יכול לתבוע מלוי בדיני ישראל עד שיבי' ראיה שהיה ערב לראובן ושפרע בעדו וכמו שכת' הרמב"ם ז"ל והו' שהיה לוי עדיין אפטרופוס אבל אם נסתלק כבר מהאפוטרופוס ולא נשאר בידו שום דבר מנכסי היתומים אין לו לשמעון עליו שום תביעה אפי' הביא ראיה שהיה ערב ושפרע לגוי וכ"ש שראובן נתן משכונות ליד הגוי ומסתמא המשכונות שווי יותר מהחוב ולא היה הוא צריך לפרוע לגוי ואם נעשה ערב הי' לו לפרוע לגוי וליקח המשכונות ולמכרם ומסתמא היה בהן כדי החוב כמו שכתבתי והיה צריך הוא להביא ראיה שלא היו שוות המשכנות כדי החוב ואם כן טוב עשה שמעון להוציא מלוי שום דבר ולא היה לו רשות לגבות מלוה ע"י הערכאות וחייב להחזיר לו כל מה שלקח ממנו ויעמוד לדין עם היתומים אם יברר שהיה ערב לאביה' ושהיו המשכונו' פחותות מן המלוה ופרע הוא החסרון יפרעו לו היורשים החסרון אם נודע שלא פרע אביה' הלוה חובו קודם שימות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ו: נאם המבי"ט: תם ונשלם ח"א