מבי"ט חלק א רא

אבל בסבלונת דמסבלי הכא תחלה לא גזרו על מי שבא ממקו' דמקדש תחלה שיחושו לסבלונותיו דבתר דידה אזלי' כדאמ' ואם נחוש לכך ניחוש נמי באתרא דמסבל תחלה אטו אתרא דסמוך ליה דמקדשי תחלה ואם כן גזרי' נמי ממקום רחוק ואין לדבר סוף ויחושו לסבלונות בכל העולם וכתבו עוד התוספות על חששא דשמא שוה פרוטה במדי משום גזרת הרואים נגעי בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששי' להם כאן אף במקומו לא יחוש להם עד כאן והך גזרה לא שייכה בנ"ד דאפילו יראה דלא חיישינן לסבלונות באתרא דמסבלי לא יאמרו כך באתרא דמקדשי תחלה דהכל אזיל בתר מנהג מקומו ונהרא נהרה ופשטיה וכל שכן למה שכתב הרמב"ם ז"ל דבדבר שאינו מתקיים ליכא למיחש ולא אזלי' אלא בתר שיווי מקומו אף על פי שכשיוצא בדבר כזה במקום אחר ישוה פרוטה דאין לכל דבר אלא מקומו ושעתו והכא נמי אלו הסבלונו כיון שבמקום זה דמסבלי תחלה אינם שוים לקידושין אע"פ ששוים במקום דמקדשי תחלה לא חיישי' להו עוד ראיה כיוצא בזה מההיא דשיראי לא צריכי שומא תחלה ואי אמר לה חמשין ושוו חמשין הכא הויא מקודשת ואי לא שוו לא הויא מקודשת ולא אמרי בהני שיראי שמא שוו חמשין במדי כיון דהשתא הנא לא שוו לה וכדאמר בגמרא אי אמר לה בחמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו חמשין כלו' הא לא שוו הכא חמשין אע"ג שישוו במקום אחר דדוקא בתמרה וכיוצא בה דנהיגי אינשי דעלמא לקדושי בה אע"ג דחיישי' שמא שוה פרוטה במדי משום חומר' דרבנן בעלמא אבל שיראי דלא נהיגי בהו ולא שכיחי בידא דכל איש לא עוד יש ראיה ממה שהביא בב"י בא"ה סי' מ"ה שכתוב בא"ח אם הוא טוען שלשם קידושין נתן הסבלונות והיא טוענת שמתנת חנם היו ולא לשם קידושין נראה שהיא נאמנת כדין אשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת דחזק' דאינ' מעיזה ה"נ במשודך עכ"ל משמע דמהימנינן לה וה"נ אם היא אומרת לא קבלתי הסבלונות אלא למתנה בעלמא בפי' והוא אומר לקידושין כי אתריה מהימנינן לה וה"ה נמי שאמרה היא לא קבלתים אלא על דעת וכוונת מנה' מקומי דמסבל תחלה והוא אומר על דעת וכוונת מנהג מקומי דמקדשי תחל' נתתים היא נאמנת דבתר דידה אזלינן כדאמר לעיל ומה שכתב שם בב"י על זה דאין דבריו מוכרחים ואדרבה פשט דברי הגמרא והפוסקים איירי כשהיא טוענת שלא קבלה הסבלונות לשם קידושין ע"כ לא כיון יפה כי אם הוא באתרא דמסבל ברישא אע"פ שיאמר הוא אני לקידושין נתכוונתי לא חיישי' להו דכיון דקבלה אותם בסתמא על דעת מנהג מקומה קבלתם ואם הוא באתרא דמקדשי ברישא אע"פ שתאמר הוא לא היית' כוונתי בקבלת' אלא לשם מתנה הוו קידושים והיינו פי' דברי רב פפא דאמר באתר' דמקדשי והדר מסבלי חיישי' והאי חישי' הוא אפי' שתאמר היא לא הייתה כוונתי אלא לשם מתנה וכן מה שאמר רב פפא מסבלי והדר מקדשי לא חיישי' הא דלא חיישי' היינו אפי' יאמר הוא אני לקידושין נתכוונתי דהא סתמא קאמר רב פפא חיישי' ולא חיישי' וא"כ מה שכתב החכם דפשט דברי הגמ' והפוסקים מיירי כשהיא טוענת שלא קבלה הסבלונות לשם קידושין אי מיירי באתרא דמקדשי ברישא הוה ליה למימר דמיירי אפי' כשהיא טוענת דלא לשם קידושין נתכוונה בקבלת' וכ"ש כשאינה טוענת דחיישינן ואי מיירי באתרא דמסבלי ברישא אפי' לא תטעון שום דבר לא חיישי' להו ובין כך וכך לא קשה מידי לא"ח דאיירי כשהיא אומרת כי בפי' אמר לה שמתנ' חנם היו ולא לשם קידושין ואפי' הוי אתרא דמקדשי ברישא לא חיישין כיון דאמר לה כך בפי' ולדידה מהימנינן כדין אשה שאומרת לבעלה גרשתני דנאמנת דחזקה דאינה מעיזה וה"נ במשודך אינה מעיזה פניה לומר לא קדשתני דאע"ג דמקדשי ברישא הא דחיישין לאו לקידושי ודאי חיישי' אלא שמא לשם קידושין שלחם וכשהיא אומרת ודאי מתנת חנם נתתם לי הוי ברי ושמא ברי דידה ושמא דמנהג אתר' דמקדשי' בריש' דחיישי' שמא לשם קידושין שלחם וברי ושמא ברי עדיף שברי דידיה נמי לגבי ברי דידה דידה עדיף כדאמ' דהוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דהיא נאמנת ומה שכתב וכיון ששלח סבלונות ומנהג המקום דמקדשי והדר מסבלי והוי כאלו יש עדים שקדשה לא היא דלשמא לחוד הוא דחיישינן ולא הוי כאל' יש עדים ומ"ה היא נאמנת כדא' וה"נ בנ"ד היא נאמנת כדאמ' דבתר מנהג מקומה אזלי' ומה שכתוב בשאלה דלא שבק איניש מנהג מקומו לעשות כמנהג מקום אחר לאו בדידי' תליא מלתא אלא בדידה ואדרבה לא שבקא איתתא מנהג מקומה שהוא עמד בה לעשות מנהג מקום שאינו עומד בה ושמעתי כי רוב החכמים שבאותו הגליל מחמירים וחוששי' לסבלונות אלו ולא נודע לי טעמם והם יתנו טוב טעם ודעת לדעתם ואני כתבתי מה שנראה לי להלכה וגם למעשה אם לא שנמנו כבר כל החכמים הרשומים אשר שם להחמיר בסבלונות אלו כי אז לא אהיה רשאי להתיר בפניה' והאל ית' יאיר עינינו במאור תורתו אמן נאם המבי"ט: ועיין להלן ש"מ: שלט נשאלתי על אלמנה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה ומת אם יהיה דינה כדין האב או לא. והשבתי שאין דינה כדין האב דדוקא באב הוא דאמרינן בגמרא פ' גט פשוט דאבא לגביה בריה שעבודיה משעבד נפשיה ומשמע דוקא אב דאם אם נמי הוה ליה למימר כל לגבי בריה שעבודיה משעבד נפשיה וכן משמע פשיטא דלישנא דגמרא עלה דערבותא דמשה בר אצרי דהוה ערב אכתובתה דכלתיה אתתיה דרב הונא בריה דאמר אביי ליכא דניזיל נסיב עצה לרב הונא בריה דליגרשה וכו' דפריך והא ערב הוא וערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוא וכו' הניחא וכו' איבעית אימא מיהוה הוו ליה ואישתדיף ואיבעית אימא אבא לגבי בריה וכו' ומעיקרא נמי ידע דאבא הוה אלא דערב דכתובה דלא משתעבד כלומר פסוקה היא כדפרי' התם והא ערב הוא וערב דכתובה לא משתעבד ואהא קאי מאי דקאמר בתר הכי דאיתמ' ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד ומשמע בין אב בין אחר ומשום דמשמע ליה שינוייא דחיקא מאי דשני ואיבעית אימא אי מיהוה הוו ליה ואישתדוף קאמר גמרא ואיבעית אימא אבא דלגביה בריה וגו' דאף על גב דערב דכתובה אמרינן דדברי הכל לא משתעבד סתמא מצינן למימר דאבא לגביה בריה כי האי דמשה בן עצרי משעבד וכו' דמשמע דדוקא אב כיון דמפקינ' ליה מדינא דהלכתא פסיקא דוקא הוא והבו דלא לוסיף עלוהי והכי משמע נמי כהני הלכת' דמתני' פ' מי שמת האו' אם תלד אשתי זכר וכו' וקי"ל דהמזכ' לעובר לא קנה ואם תאמר משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו פי' וגמר והקנה בכל לבו ודרבי חנינא דאמ' המשי' לבנו הגדול בבית קנאו ודוקא גדול וכו' וכן הלכת' דמחתרת דבפ' בן סורר כאן באב הבא על הבן ופי' רש"י מספק אל יהרגהו דודאי רחמנ' האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו הלכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך ע"כ בכל הני משמע דדוק' אב ולא אם דמתני' דאם ילדה אשתי זכר הוי דוקא אב משום דמזכה לעובר לא קנה הוי כהלכתא פסיקתא מרב הונא ורב נחמן דלא פליגי אלא אי קאמר לכשתלד ורבי יצחק נמי משמיה דרבי יוחנן אמר המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכו' והלכתא המזכה לעובר לא קנה ואם כן מאי דמפקינ' מכלל האי הלכתא דוקא הוא אב ולא בן וכן הלכת' דמשי' בנו גדול הוי' כהלכת' בלא טעמא כדאמ' מר זוטרא התם הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הך וכו' ואם כן הוי דוקא אב והמחתרת בסתמ' אב הוא אלא דאם הדבר ברור כשמש שאינו הורגו הוי אחר כדינא דאב ואם הוא ידוע שהו' אכזרי על בנו אפילו אב נמי ואבוהון דכולהו רחמנים אב וכמו שכתב מ"מ סוף הלכות גניבה ודע שלא מיעטו אב על בן בדוקא אלא לכל אדם שאנו יודעים בו שירחם עליו כרחם אב על בנים וכו' וכן מוכיח בגמרא מההיא דרב דכל דאתי עלי במחתרתא קטילנא ליה לבר מדרב חנינ' ב"ר שילא וכו' ונראה לי דהא דמקנ' לבנו דקנה ומשי' בנו בביתו נמי דקנה וערב דבנו נמי דמשתעב' הוו כעין תקנת חכמים וכדאמ' לעיל ומ"ה בהני דוקא תקנו חכמי' שיהי' קיים מה שיקנה האב לבן או ישיא אותו בביתו או יהיה ערב על כתובת אשתו משום דהוי דבר מצוי ושכיח דעבי' הכי אבל האם אע"פ דהוי' כאב לענין אהב' לא תקנו בה האי תקנתא משום דלא שכיח כדאמ' עוד אני או' דהתורה ירד' לסוף דעת אב ולסוף דעת אם וטפי רחים אב לבן מאם על הבן במידי דאיכא דררא דממונא ויהיב נפשיה וממוניה טפי אב נאם דאב עושה מלאכה ואי יהיב ליה לבריה דרחי' ליה לא חסר ליה מידי דאיכא ליה רווח' באומנו' מה שאין כן האשה דאין לה חכמה אלא בפלך ומ"ה בעל חייב במזונות האשה וזכר לדבר כרחם אב על בנים וכו' וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ושלום המבי"ט: שאלה שמ ראובן תושב קואלה הרש' את שמעון אשר בקושטנטי' שישדך את בתו עם לוי אשר הוא תושב קושטאנטי' והמורש' מכח הרשאתו עשה שידוכין הנז' עם הנז' ונכת' בספר ונחת' אחרי כמה ימים בהגיע תור זמן הנישואין בא לוי לקוואלה לעשות הנישואין ובבואו נתן מתנות לארוסתו עתה יורנו מורה צדק הדין דין אמת לאמת' של תורה אי איכא למיחש למתנות שנתן החתן הנז' לארוסתו מאחרי שבקוסטנטי' מקדשי והדר מסבלי ולוי וכל משפחת בית אביו ואמו הם תושבי קושטנטי' ואימא דלא שביק איניש מנהג מקומו לעשות כמנהג מקום אחר ואפילו שהמתנות נתנו בקואל' דמסבלי והדר מקדשי נימ' דאיכא למיחש מאחר שכל בני משפחתו הם קושטנטי' וכפי מה שנראה מלשון התנאים כר' שדעת לוי היה לחזור לקושטנטי' וז"ל שטר התנאים ראשונה נתחייב וכו' עד ועוד שתי שנים רצופות נמנות מהיום שיכנסו לחופה בע"ה מזונות ובית דיר' ובתשלו' השתי שנים הנז' אם ירצה כ"ר אברהם הנז' המשדך הנז' לצאת מהעיר הנז' ולעקור דירתו משם שלא יעכבנו כו' עכ"ל נראה שכוונ' המשדך היתה בשעת השידוכין לחזור לקושטנטי' מאחר שהתנה שלא יעכבהו ובפרט שהוא אומר עתה שכוונתו היתה לחזור תכף לקושטנטי' על כל אלה יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות במועצות ודעת למען דעת כל עמי הארץ אם יש חשש בקידושין במה שנתן לוי לארוסתו כפי חומרי המקום שיצא משם ושכרו הרבה מאד להרים מכשול מדרך עם ה' אלה ואיש על מקומו יבא בשלום: תשובה באלו הימים נתנו לי שאלה זו כדי שאשיב עליה וכתבתי כי אין חוששין לסבלונות הנותנים במקום שאינם חוששים להם אפילו שהם ניתנים מיד איש שהוא ממקום שחוששים להם כי אחר דעת האשה אנו הולכים בקידושין שאינם חלים אלא מדעתה ורצונה ואינם תלוים ברצון האיש והבאתי כמה ראיות על זה אשר הייתי סומך עליהן הלכה למעשה אלא שאחר כך נזדמן לי ספר אחר מתשובות הרא"ם ז"ל מדפוס שנדפס עתה ומצאתי בתשובה אחת על ענין זה מחכם אח' מפורס' שהביא ראיות על שלא היה חשש בסבלונות כאלו ושמחתי גם כי לא הביא החכם ההוא אחד מן הראויות שהבאתי אני ואחר כך ראיתי דברי הרב הרא"ם ז"ל שהיה דוחה כל ראיותייו וכתב כי סברתו היתה בהפך ואולי אם היה רואה ראיותי לא היה דוחה אותה ועכ"ז בטלתי דעתי להלכה ולמעשה כי איני כדאי לחלוק עליו ואני חושב כי כל החכמי' אשר הסכימו פה אחד שם שיהיו חוששין לסבלונות ענו על רב לנטות לסברתו ולא רצו להטריח