מבי"ט חלק א קצ

כל מין תביעה ופרט הן על כך הן על כך ואין בכלל אלא מה שבפרט והמתנה של כך וכך מעות שנתן לו לא הוזכרה. ועוד כי אפילו הכלל אינו כולל מתנה זו שנתן לו כך וכך מעות כי מי שמוחל כל ענין תביעה אין במשמעות מחילת תביעת הדבר הידוע לכל שיש לו בידו אם יש לו חוב בעדים או שטר מתנ' בעדים כי על כיוצא בזה צריך שיאמר שהוא מוחל לו בפי' החוב שיש לו עליו או המתנה שנתן לו ומחילת כל מין תביעה משמעותו הוא תביעת על פה בלא עדים או בכתב בדבר שאינו בפי' ויש בו הכחשה ואם כן מחילה זו אינה מועלת למתנה שנתן לו ומה שטוען ראובן כי כבר נקרע השטר שביניהם ושטר המחילה בידו אינה טענה דחזרת השטר אינה מבטלת המתנה דהלכה כחכמי' דרשב"ג וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בשתי תשובות שהביא בח"מ סי' רמ"ג ורמ"ה והחזרה היינו קריעה דמי שחוזרין לו השטר הוא לקורעו ואם כן המחילה בטלה והמתנה קיימת אם מצד המודעא אם מצד כי לא נכללה המתנה ההיא במחילה כמו שכתבתי ובצד זה אפילו בטל כל מיני מודעות שעשה על המחילה אין המתנה בטלה שלא בטל מיני מודעות אלא על המחילה שעשה והרי מתנת המעות כך וכך לא נכללה בתוך המחיל' כמו שכתבתי וביטול כל מיני המודעות לא היה אלא על מה שמחל בפי' כמו שכתבתי וגם כל מין תביע' הכתו' במחילה על בתים ועל ספרים אין לשון מחילה מועיל לדבר שהוא בעין וכמו שדייק מהרי"ק בתשובת צ"ד מלשון הרמב"ם ז"ל שבפ"ג מהלכות זכיה מחל לחברו חוב הא' ואם כן אם היה לו חלק בבתים או בספרים מה שהוא בעין אין לשון מחיל' מועיל בה אלא א"כ יש לו תביעת שעבוד חוב על הבתים או על הספרים או אי זה תביעה שהיה יכול לסלקו בממון אי יועיל בו לשון מחילה וקרוב אני לומר כי לשון מחילת תביעה אפילו על חוב או שעבוד לא יועיל כיון שאינו מוחל החוב או השעבוד בפי' אלא התביע' שיש לו על ראובן בחוב או בשעבוד נאם המבי"ט: שאלה שטו ראובן היה רוצה לשלוח ע"י רץ סך מעות לשמעון לקנות לו סחורה ידועה ובאותו מקום שהיה ראובן היה אפוטרפו' של שמעון ואמר לראובן תן לי המעות בכאן שאני צריך להם ואני אשלח לשמעון שיקנה לך הסחורה שאתה צריך לה ותרויח אחריות הדרך אמר לו ראובן לאפוטרופוס אני מפחד שלא ישלח לי הסחורה ואפסיד הזמן בין כך ובין כך ועוד אני מפחד שאפסיד דמי הרץ אשר אני שולח לשמעון שיקח הסחורה ויותר מרוצה אני שיהיה האחריות עלי משאפסיד ליקח הסחורה א"ל האפוטרופוס מלבד שתרויח אחריו' הדרך עוד תרויח שאם לא ישלח לך שמעון הסחורה אני אפרע לך דמי הרץ ועל זה נתרצה ראובן וכתב לו האפוטרופוס שטר בכתיבת ידו שאם לא ישלח שמעון שיתן לו המעות שקבל מראובן וגם שיפרע דמי הרץ ונטל קנין על זה אחר כך אירע שהסחורה אשר היתה כוונת ראובן לא שלחה שמעון שטען שלא מצאה ושאל ראובן לאפוטרו' דמי הרץ אשר התנ' עמו והשיב לו האפוטרפוס אני אם התנתי עמך לתת דמי הרץ היה על תנאי אם ימצא שמעון אותה הסחורה ולא ישלחנה אבל עתה שלא מצאה איני חייב לך כלום וטען ראובן אתה לא פירשת בכתב ידך אם ימצאנה או לא ימצאנה אלא סתם בין ימצאנה בין לא ימצאנה יורנו מורנו הדין עם מי: תשובה אם פי' האפוטרו' בפי' שיתן דמי הרץ על תנאי אם ימצא שמעון אותם הסחורה כמו שכתוב בשאלה כתשובת האפוטרופ' הדין עמו אפילו שבכתב ידו לא פי' אבל אם לא גלה דעתו בזה אלא בסתם התנה שאם לא ישלח שמעון הסחורה שיפרע לו דמי הרץ אעפ"י שהיה בדעתו ובלבו על תנאי אם ימצ' הסחורה אינו כלום דדברים שבלב אינן דברים וכוונת הענין נראה שהיה רוצה הוא ליהנות כעת ממעות ראובן ועל זה נתחיי' לפרוע דמי הרץ אם לא ישלח הסחור' בין ימצאנ' או לא ימצאנה נאם המבי"ט: שיו ילמדנו רבינו אור עינינו ראובן היתה עיקר דירתו בסינים והנה היום ג' שנים שבא לדמשק עם אשתו ובני ביתו ודר בדמשק וחוז' לסינים בזמן האוניות והספינות להסתחר כמנהג הסוחרי' וקהל סינים שואלים מראובן כל מיני מסים וארנוניות ותשחורו' הבאים על המדינה וראובן טוען שכיון שאין דירתו בסינים דאין לו לפרוע כי אם המס הכתוב בפנקס המלך יר"ה והוא הנקרא גיליה אבל שאר הדברים אין לו לפרוע עמהם כלל כיון שאין דירתו עמהם יורנו רבינו הדין עם מי: תשובה תנן פ"ק דבבא בתרא כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש וכו' משמע דנסתלק כבר מחיוב העיר שיצא ממנה וחיי' בכל הדברים בעיר שבא לה ועמד בה י"ב חדש וזמן פטורו מן העי' שיצא ממנה נרא' דמיד שיצ' אינו חייב שום מס ותשחור' שיתחדש אחר יום צאתו יותר מזה כתוב בהגה"ת האשרי בשם ר"ת ז"ל על ההיא דמי כלילא דטברי' דערקו וכו' דאם השר הטיל מס או מתנה על אנשי העיר וברחו מקצתן שפטורין מן המס ואין אלו הנשארים יכולים לדוחקו לתת עמהן ע"כ וכתב דשוב מצא תשובת ר"י ב"ר שמואל דנר' לו דאם היה הכובס תובע הנהו דערקו לדין היו חייבים לסייע' כו' וכמו שהביא המרדכי גם כן משמע דאפילו לרבי' יצחק אם אח' שיצאו הוא שנתחדש המס דפשיטא דפטור והביא במרדכי בשם ס' החכמ' דמי שבא לעיר לגור שם אם דעתו להשתקע חייב לתת מס מיד אם נולד המס אחר בואו כו' וכיון דחייב לתת מיד בעיר שבא אליה הרי הוא פטור מן העיר שיצא ממנה מיד והביא בתרומת הדשן סימן שמ"ב שמצא הועתק מתשובה דחייב מיד אע"ג דמנהג בכל גבולנו כל היוצא מן העיר או מן המדינה לקבוע דירתו במדינה אחרת אם יתחדש שום מס תוך ל' יום לצאתו על בני מקומו הא' צריך לתת עמהן באותו עול בשוה ונותנים טעם לדבר משום דלעולם רגילים הוא שממוני המושל מתנים עיניהם וכו' כדאי' התם הרי בפי' שמשיצא מן העיר הוא פטור מדינא מכל מה שיתחדש אחר צאתו מן העיר אלא שנהגו אחר שלשים יום מההוא טעמא הכא בנדון זה שיצא זמן רב מן העיר מלתא דפשיטא הוא ואין בה ספק נאם המבי"ט: שאלה שיז יורנו רבינו בחברי' שהם לומדי' בישיבה ותורתם אומנותם שעברו ונדו לחכם א' על שקר' להחכ' רבם רשע מרושע אוהב תועבות הוא והמחזיק בידו והיה בתוך קהל ועדה ובתוכם חכמים ובמעמד כולם ביזוהו לפי שיצא בברכו ברכ' המזון כי אמר שזלזל בכבודו באותה היציאה ותלמידי אותו החכם נידו את המברך ואותו החכם אח' כך ששמע נידוי החברי' אשר הטילו בבית מדרשם נדה אותם אם יהיה נדויו נידוי או נידוי החברים ושכרו כפול מן השמים ואחר כך הגיעה שאלת החכם המברך וכתב ד' טענות לקיים הנידוי שלו ולבטל נידוי תלמידי חכמים הא' על שזלזל בכבודו במה שיצא מפני שברך הוא וגם כי הוא זלזל יותר הכל יקרא זלזול ב' כי אין חכם א' יכול לנדות אלא את ע"ה ולא חכם אחר אפי' שזלזל בו ג' שאין התלמידים יכולי' לנדות את שום אדם לא על כבודם ולא על כבוד רבם ד' אמ' כי אותו החכם סכו שומעניה על הטענה הא' אני אומר שאינו נקרא זלזול מה שיצא החכם מן השלחן מפני שברך הוא כי לא יצא לזלזל בו על שלא היה ראוי לברך אלא שהקפיד על שנראה לו שהיה הוא ראוי יותר ושזילזלו בו במה שלא נתנו לו כוס ברכה לברך ולכן לא היה ראוי לו לחכ' המברך לזלזל בו ולחרפו ועל הטענה הב' שאין חכם יכול לנדות למי שזלזל בו אלא אם כן המזלזל ע"ה כן היה נר' מלשון הירושל' דפ' אלו מגלחין גבי עובדא דרבי ירמיה דאמר רבי חייא בריה דרבי יצחק שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וכו' והרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות ת"ת הביא ענין זה אלא שכתב אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אלא א"כ כו' דמשמע דבצינע' מנדין ואפילו נשיא או אב ב"ד וכ"ש חכמים אחרים כדמשמע מההוא עובדא דרב יהודה וכן נראה ממה שאמ' לחוני המעגל אלמלא חוני אתה וכו' שנר' שאלו לא היה מתחטא כבן על אביו או שלא היה אדם גדול כחוני היה חייב נידוי וכן בעדיות את מי נדו את רבי אלעזר בן הגר שפקפק בנטילת ידים וכן בכמה דוכתי הוזכר נידוי בחכם אפילו לא עשה כירבעם ולכן כתב הרב ז"ל בפרהסיא ובענין נידוי על זלזול נראה כיון דאינו אלא משום כבוד תורה לא הוי אלא לע"ה ולא לת"ח ואפ"ה נראה דהיינו לכתחלה דאין מנדין אותו ב"ד ואפילו החכם העלוב אבל נידוהו הוי נידוי כיון דזלזל בו דומיא דאין מנדין זקן דהוי לכתחלה וכן מה שכתב הרב בפרהסיא היינו לכתחלה דבדיעבד פשיטא דחל הנידוי וכן נראה מההיא עובדא דרבי ירמיה ורבי יעקב בר' בון דאמר התם נדון אילין לאילין וחשון אילין על אילין וצרכון משתרייא אילין מן אילין דמשמע דהו' משו' זלזול דאמר עדין לא שב ירמי' מדעתו וקא' וחשון אילין על אילין דמשמע בדיעב' ואם כן אין ראיה לנ"ד מזה כיון שכבר נדו וכן ההו' דדוגמ' השקוה א"ר עקביא משום זלזול הויא ועל הטענה הג' שאין נידייו של תלמיד כלום אם לא הגיע לגדר שיכול לנדות לכבודו ושמכבדין אותו לכבוד תורתו וכמו שהביא הריב"ש ז"ל סימן ס"א והר' דוראן ז"ל סי' ל"ג מההי' דבקשו לנדו' את ר' מאיר דפ' אלו מגלחין היה אפשר לחלק דהיינו לכבוד עצמו אבל לכבוד רבו כעובד' דידן היה נידויו נידוי כיון שאם נדה רבו היה נידוי לפי מה שכתבתי למעלה אלא שראיתי בתשובת הריב"ש ז"ל סי' ל"ג שכתב ותלמי' שנדה לכבו' רבו שבזוהו כו' שהתלמיד יכול לנדותו מק"ו שאם לכבוד עצמו וכו' ועו' שגם זה בכלל כבוד עצמו וכו' משמע דראוי לנדות לכבודו בעינן אפילו כשמנדה לכבוד רבו ועל הטענה הד' שאמ' כי אותו חכם סנו שומעניה לאו בדידיהו תליא מילתא דאפש' להשיב דאויבי' מפקו ליה לקלא ואפילו היה ממשות בשמועה אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה דודאי עשה תשובה אלא א"כ שמועתו רעה היא בפי כל יושבי עירו ושעדיין לא שב מרעתו כדאמר' התם נאם המבי"ט. ועיין סי' רצ"ב: שאלה שיח ילמדנו רבינו ראובן ושמעון נשתתפו וקוד' שהשלימו להניח בשותפות מה שנתפשרו ניחם ראובן ואומר כי בא לבתי דיני העיר עם שמעון ושחייבו את שמעון שיתן לו מה שנשאר בידו מנכסי השותפות ועתה ראובן תובע משמעון מה שנשאר בידו ושמעון מכחיש שלא עמדו בב"ד או שעמדו ולא חייבוהו ורוצה לטון טענו' מחדש בדבר הנשכח זה ימים יורינו רבינו הדין עם מי: תשובה מההיא בעיא דבעי אביי מרבה ריש פרק נערה משמע בהדיא דמי שאמר לחברו נתחייבת לי בדין כך וכך והוא מכחיש שחייב שבוע' היסת או יפרע מה שתבע ממנו והרמב"ם ז"ל ספ"ק דהלכות טוען ונטען כתב פשיטותא דהאי בעיא דממונא הוי וחיי' לישבע וא"כ בנדון דידן אין שמעון יכול לטעון שיעמדו בדין מחדש אח' שטוען ראובן שכבר עמדו בדין וחייבוהו דאין ב"ד אחר ב"ד ולא תימא דדוקא במילי דקנסא דפשטי' דממונ' הוי דאמרי' דמחייב קרבן שבועה משום דאי הדר לדינ' ומודה בקנס הוי פטור ומפסיד תובע אבל במילי דממונא הוי מעיקרא מה איכפת ליה למהדר לדינא אי אודי ליחייב ואי לא אודי ליחייב נמי שבועה ולא מפסיד מידי דיש לומר דבכל מידי לא הדר לדינא אלא משתבע אי מכחיש דהא בבעי גופא בלא פשיטותא קאמר הוא אומר לא אנסתי וכו' ונשבע והודה וכו' מהו ממונא הוי או קנסא