מבי"ט חלק א קפח

מהלכת' משום דאדם קרוב אצל בנו ולהכי אמרי' הבו דלא לוסיף עלה כדאמרי' בעלמ' אלא דיש לדקדק ולומ' דכיון שאמר קודם שאם תמות הא' בלא בנים שתירשנה השתים הרי קנו הן מעכשיו גוף הנכסים אפילו במקו' בעל כדאמר לעיל והפירות לאחר מיתה וכשנולד בן לא' מהן ממילא ירש את אמו וכ"ש כי לאה זו אמו של ראובן זכתה בחלק שליש הנכסים להוריש לבנה המצוי כבר מבעל' הראשון ונסתלקו כבר אחיותיה מירושתה בחיי בנה וכשנולד בנה האחר מבעלה השני ומתה היא כיון שנסתלקה כבר מבעלה כל הירושה על ידי בן הראשון עכשיו שמתה ויש לה שני בנים ירשו שניהם ומה שכתב ואם יהיה לה בנים זכרים אפילו לא יהיה לה אלא בן א' זכר נמי הוא מוריש אותו הכל ולא לבעל ולא לאחיות ולא כתב בנים אלא לומר דאפילו שיהיו משני בעלים ולא תימא סוף סוף הנער היולד ירש הכל והנולד אחר כך הוי מקני לדבר שלא בא לעול' דלא היא דכוונתו היתה דבבן או בנים היה מסלק בעלה ואחיותיה מירושה לא שיסלק לבן אחר שיולד אחר כך דממילא יורש בדין כשמתה כיון שהיו לה שני בנים דבבן הראשון נסתלק ירושת הבעל ואם יהיו לה בנים אחרים גם כן כולם יורשי' אותה ונר' דמהאי טעמא נמי מהני תנאי שירשו הבנים נדונייאת אמם ולא הבעל אף על פי שלא באו לעולם משום דאינו מקנה מעיקר' למי שעתי' להוולד אלא לאשה ע"מ שירשנ' בנה אחר כך א"נ יש לומר התם משום דתקנת ציבור היא כמו תנאי ב"ד חיילה נמי אפילו במי שלא בא לעולם: ועל דבר מתנת שכיב מרע שתטול לאה ואח' מהשתים אחיות מנכסיו עד סך אלף וחמש מאות הישקודי זהב ויוכלל בסך המתנה סך הנדוניי' שלקחה כל אח' מהם כבר נר' כי מתנה זו סותרת המתנה או ההורש' הא' שהוריש' את שלשתן בשי' והפידוקומיסו שלא תוכלנה למכו' ושתירשנ' האחיות זו את זו אם לא יהיו להן בני' ולפי הדין נר' שלא היה יכול לבטל מה שעשה קודם כיון שהוא קיים בדינינו או בדיניהם ואנו מקיימי' אותם משום דינ' דמלכות' כדאמרי' לעיל ואם לא יהיה קיים אלא משום דינא דמלכות' ויהיה הדין ביניהם שיוכל לחזור בו אח"כ ממה שהוריש או נתן קודם היה נר' שיהיה נידון על פי מה שעשה אח"כ ולא תקבלנה השתים כי אם אלף וחמש מאות אישקודי כל אחד ויוכלל בהם. מה שלקחו קודם בנדוניא והאח' תקח כל האלף ות"ק מהעזבון ומה שישאר יחלקו ביניהם ואין כאן תנאי הפידוקומיסו ולא תנאי שתירשנה האחיות וכו' וא"כ מה שקבלה לאה מעזבון אביה יותר מנדונייתה שהיה לה מקודם הן לה כנ"מ ותירשנה בעלה ולא בניה ולא ירשו בניה אלא סך הנדוניא כמו שהתנו בשטר נצרי כמו שכתוב למעלה אך מה שנר' נכון הוא שאם אנחנו דני' ענין זה משום דינא דמלכותא ובדיניהם יכול לחזור בו הנותן או המוריש ממה שכתב קודם ולכתוב באופן אחר כשהוא בריא או ש"מ שלא תהיה חזרתו ממה שכתב קודם אלא במה שפי' שמיעט ירושת השתי' אחיות במה שיוכלל מה שלקחו בנדונייא בכלל האלף ות"ק אישקודי לא במה שפי' קודם וסתם עתה בתנאי הפידוקומיסו וירושת האחיות כי עתה סמך על מה שפי' קודם ולא דבר ופי' אלא על מה שחזר בו והוא ענין שיוכללו הנדוניאות באלף ת"ק אישקודי ולפי זה כל חלק שהגי' ללאה הנז' מעזבון אביה במתנת שכיב מרע זו לא יירשנה בעלה אלא בניה ירשו נדוניא אמן וגם זאת הירושה או המתנ' שזכת' בנכסי אביה כפי מה שכתוב בשטרות הכתובים בגופן שלהם וכמו שכתבתי למעלה ועל זאת התביעה של ראובן הרשה את יהודי א' לתבוע בתביעות הנז' בעדו והלך שם ולקחו שני חכמים לדיינים והם דנו על הכל שהיה פטור בעל האשה מלפרוע לראובן שום דבר לא מהנדוניי' ולא מהירושה או מהמתנה אלא שהם עצמם כתבו כי לא היו סומכים על מה שפסקו אם לא יחתום ויסכים בפסקם רב אחד מפורסם באותו גליל ואותו הרב ראה הפסק ולא חתם בו ואמר כי לא היה רוצה להטפל בענין וכראות המורשה כי היה ספק בפס' השתדל לעשות פשרה ולקחו שני פשרנים ונתחייבו המורשה ובעל האשה לקיים מאמרם והם כתבו כי היה קרוב שהיה בעל האשה פטור בדין ועל זה עשו פשרה בקכ"ה אישקודי על תנאי שהמורשה יתן ערבות שיתרצה ראובן וישלח להם שוכר על הכל וגם בעל האשה כתב למורשה כי לא היה מחשיב אותו בדין זה שנראה שהיה סומך על פסק החכמים ואז בא המורשה ולא נתרצה ראובן בפשרה ההיא והראה לפני פסק החכמים הדיינים יצ"ו ולא הסכימה דעתי לדעתם וכתבתי לפי דעתי כי יש זכות לראובן בתביעות הנז' כמו שכתבתי למעלה ובהיות פסק זה אמתי נר' לי כי הפשרה נתבטלה כי היתה בטעות בחשבם שלא היה שום דין לראובן באותם התביעות כמו שכתבו אותם החכמים כי כן רמזו הם ובעל האשה כמו שכתוב למעלה וא"כ הפשרה בטעות ותחזור ותתבטל כדגמרינן מההיא עובדא דהנהו גינאי פ"ק דגיטין דמינה ילפינן בכל קנין בטעות דחוזר דבבציר מהא כתב רב אלפס דמי שחייבוהו ב"ד שבועה ועשה פשרה ואח"כ ראו ב"ד כי לא היה חייב שבוע' כי אם חרם סתם דיכול לומר אלו הייתי יודע שלא הייתי חייב שבוע' לא הייתי עושה פשרה דהוה ליה קנין בטעות וחוזר מההיא עובדא דהנהו גינאי כמו שהביא בפסקי רקנטי סימן רנ"ג וכן פרק חזקת אמרינן דמחילה בטעות לא הויא מחילה גבי רב ענן שקל בידקא בארעא ואם כן בנדון זה גם כן יחזור הדין לסיני עוד אירע כי לאה אמו של ראובן עשתה שטר מתנה מכל נכסי ירושתה לבנה שיש לה מבעלה שמעון השני מתנת בריא ככל משפטי מתנות כתקנת חז"ל ונראה דאין מתנה זו קיימת דאע"ג דמתנת בריא היא כיון דהיא בנכסים שנתן לה אבי' במתנת בריא בתנאי שירשו אותה בניה אפי' משני בעלים הוי ליה כמי שאמר נכסי לך ואחריך לפלו' דאין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה אחר ראוי ליורשו ובין שלא היה ראוי ליורשו כמו שכתב הרב ז"ל פ' י"ב אבל הברי' שנתן וכו' דהא דאמרי' אין לשני אלא מה ששייר ראשון שאם מכר ראשון או נתן אין שני מוציא מידו היינו כשמכר או נתן לאחר אבל מכר ראשון או נתן לבנו או לאחד מיורשיו לא עשה כלום כדאמרי' בפ' יש נוחלין אמר רב אפי' רשב"ג לא קאמר וכו' אלא באחר אבל לעצמו לא ופירש הרמב"ם ז"ל למי שהוא ראוי ליורשו שהוא בעצמו דכשאין יכול לתתם לבניו או ליורשיו אעפ"י שיכול לתתם לאחרים וכרשב"ג אין אדם חוט' ונותן לאחרים וכמו שכתב הרב בעל המ"מ שם והכא בנ"ד האב נתן לבתו בתנאי שתתן לשני בניה והוה ליה כמי שאמר לבתו ואחריך לפלו' ולפלו' בניך דהוי חצי לזה וחצי לזה וא"כ אינה יכולה היא לתת חלק הא' לשני דאם היתה נותנת לאח' ודאי דלא היה יכול בנ' להוציא מידו דאין לשני אלא מה ששי' ראשון כרשב"ג אבל כיון שנתנה לבנה האח' שהוא יורשה הוי כלעצמו ולא עשה כלים כדאמרי' ואם היתה מתנה זו בלשון ירושה אע"ג דלא עבדי' בה עובדן דספקא הוא כדאמרי' לעיל הרי תפסה והחזיקה במה שהניח לה אביה בלשוה ירושה ותפיסתה תפיסה כדאמרי' לעיל והרי מה שהגיע לחלקה מוחז' בידין עם התנאי שהתנה אביה שירשו הבנים חלק אמם דמשמע לשניהם בשוה ואין כח בידה לתת לבנה האחר החלק שיגיע אחריה לבנה האחר כמו שכתבתי. ואע"פ שחזר בו ממתנה זו במה שעשה מתנת ש"מ בלי תנאי הפידקומיס כבר כתבתי למעלה שלא היה יכול לחזור בו אם נעשי' המתנ' הא' כהוגן על פי מנהג המלכות וגם שהיה יכול לחזור בו לא חזר כי אם בסך הירושה או המתנה שלא תטלנה בשוה לא מן התנאי שבניה ירשו אחריה וא"כ לא היתה יכולה לתת חלק המגיע לבנה הא' לבנה האחר ומתנתה בטלה נאם המבי"ט: שי נזקקנו לבקשת זעקת הר' יוסף מלודי על ירושה אשר נפלו לו בארץ מרחק זה כמה שנים ושלח מורשה להוצאתו והוכרח לעשות פשרה עמהם בדבר מועט והניחה ובא לו ומפני שהמורשה הנז' רוצה ללכת לשם לפקח על ירושתו דרש ממנו שנראה כל מה שעש' עם המורשה שלו בין בדין בין בפשרה אם יהיה הוא רשאי לחזור ולתבוע דינו מחדש ועל זה נר' לנו לשמוע דבריו ולראות הפסק שהביא משם המורש' שלו ושטר הפשרה אם יכול הוא עדיין לחזור ולתבוע תבועתו מחדש כי רב המרחק בקצוי ארץ ואם לא יהיה לו דין למה ילך להטריח גופו ולהוציא ממונו וראינו דבריו דברים של טעם ועייננו בספק דין אשר כתבו חכמי מודינא לפטור את הנתבע מכל התביעות ואינו נכון בעינינו וכמו שהוא כתוב אצלנו באורך על מה שסדרו החכמים הנזכר תוכן ותופס הכתוב והשטרות שנעשו על ענין זה בגופן של גוים אשר עליהם דנו הם מה שדנו ועליהם אנו באים לדון כפי מה שהראונו מן השמים ועלתה הסכמתינו ביחד כי כר' יוסף יש לו דין ליקח חצי נדונית אמו שהם חצי תתקנ"ח אישקודי כמו שכתב בשטר הנדוניא בגופן שלהם ויש להכשירם לא מטעם שכתבו הם אלא מפני שנהגו לסמוך עליהם באותו הגליל וכמו שכתבו הרשב"א והריב"ש ז"ל מההי' דסיטומתא: וגם מטעם המלכות המקפדת שלא יכתבו השטרות כי אם ע"י האנשים ההם וכתב הרא"ש שאם הנהיג המלך כן שאפילו שטר מתנות כשרים משום דד"ד ומה שכתבו כי שטר נדוני' זה משונה משאר שטרו' להחזיק לה שכתוב בה או למי שתהיה ראויה מן הדין ור"ל לענין כתובת בנין דכרין אין טענה זו מוציא בו מידי חיוב דזה לא יקרה חזרה דאין הבעל מחזיר כי אינו בעולם כשהם נוטלים כתובת ב"ד רק הבנים נוטלי' כתוב' אמם וזה לא תקר' חזרה ועוד שכיון שהמנהג פשוט כדת אינפירייל אעפ"י שלא היה כתוב שום תנאי בכתובה ככתו' דמי כדאיתא במקבל גבי דריש' לשון הדיוט וכמו שכתבו התוספו' שם ולפי דבריהם שלא נכתב תנאי זה בכתובה ממקום שבאו משם זכה ה"ר יוסף הנז' והנכון לפרש במה שכתוב בכתובה להחזיר לה או למי שתהיה ראויה מן הדין הוא שיחזיר הבעל עצמו כשמתה אשתו הנדוניא למי שתהיה ראויה מן הדין והם יורשיו כפי התנאי והוא בעצמו מחזיר להם מכחו שהיה הוא יורש את אשת וכמו שכתב הר"ן ז"ל על ההיא דאין מיתת בלא בני דירוש' ועל דבר ירושה אם היתה כמתנת ברי' דבריו קיימים ואחריה ירשו בניה ואף אם היא עשתה שטר מתנה ברי' לבנה מבעלה שני כיון שהיתה המתנה לבנ' אינה כלום וירשו שני בניה כל נכסי הורש' זו כמו שכתבנו טעמי הדברים בפסק שכתב כל א' ממנו בארוכה ולענין הפשרה שעשה המורשה של ראובן פם בעל האשה אין אותה פשרה כלום דבטעות היתה כאשר ראה פסק חכמי מודינא הפוטרים את בעל האשה לגמרי ומוציאי' את ראובן נקי מעל נכסי ירושתו וקי"ל דקני' בטעות חוזר כמו שהוא פשוט ספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי ובפ' חזקת גבי רב ענן שקל בדקא דמיא: שיא כתוב בח"מ סימן תכ"א שני' שחבלו זה בזה אם חבל הא' בחברו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם וכתב א"א ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כא' או לאחר שחבל זה בחברו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל הא' הב' פטור שיש לו רשות לב' לחבול כדי להציל עצמו ומיהו צריך הא' אמודה אם היה יכול להציל עצמו בחבילה מועטת וחבל בו הרבה ע"כ ובמשרים נתיב ל"א ח"ב כתב ד' אנשים שחבל וזה בזה אומדים החבלות ומי שהזיק יותר משל' לחברו