מבי"ט חלק א קעז

אלפים לבנים ואיך יעלה בדעת שיתנם בעד שבעה אלפים אלא שהיה הכל דחיה בדברים או קנוניא כמו שטען למעלה. עוד טען שכ"ר אלי' הוציא השטר הנז' למעלה לתבוע מן השותפים ואמר שהמאה ככרים הם בתוך השותפות מלבד חלק הנפטר והזמינה לדין ובשטר כתוב כי צריך לגרוע מסך הככרים הנוגעים לחלק כ"ר משה אלו המאה ככרים ואם כן דבריו סותרים זה את זה. עוד טען כי הכתב ששלח כ"ר משה לאחיו של כ"ר אלי' אינו מדבר בפירוש ושהוא חתוך למטה שאין שם הנפטר חתום שם שנראה שיש זיוף ועל הכתב שכתב לו הוא טוען שמה שאמר שיתן לו ההלבשה היה לפי שאמר לו שהיה לו כתבים וראיות ברורות ואחר שראה שאין לו שום ראיה חוזרת ואם הוא דין תורה אף שלא נתחייב לתת יתן ואם אינו דין חיובו ודבורו היה בטעות. זהו תורף דברי התובע והנתבע ועל כל זה שלחו לידי משאלוניקי פס' דין שפס' החכם השלם הה"ר שמואל די מדינה נר"ו בזכות היתום והפליג לכתוב בחובת כ"ר אלי' וההביל טענותיו וכתביו ושהיה דבר פשוט כביעתא בכותבא שהיה היתום זכאי בדינו:. ועם היות החכם הנ"ל מפורסם ומוחזק אלינו בחכמה ובקיאות ולא היה ראוי לחפש אחר דבריו ובפרט באומרו כי היה כל כך פשוט עכ"ז אין ראוי לשום אדם להיותו נסמך לסברת חבירו עד שיהיה הדבר ברור לפניו כשמש ובחפשי על תוכן טענות הבעלי דינים נר' לי לזכות את התובע בדינו ותביעתו מצד הכתבים אשר כתב כ"ר משה ואכתוב בתחילה מה שלפני בזכותו ואחר כך אבוא אל פסק החכם הנז' להוכיח כי אין הראיות והטענות אשר הביא בפסקו מספיקות לפטור את היתום כי אין הנדון דומה לראיות ואקדים כי גם שבאמירת אדם שחייב לפלוני סך מעות יכול להציל עצמו מלפרוע בטענת משטה הייתי בך אם לא אמר אתם עדי או לא היתה האמירה דרך הודאה וגם יכול להציל עצמו בטענת שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וגם בטענת פרעתי בנדון דידן לא היה יכול לטעון שום טענה מאלו לא הוא וגם לא טענינן ליתמי והטעם כי מה שכות' האדם בכתב אין בו לא טענ' השטאה ולא טענת השבעה שהרי אם אדם כותב לחבירו אני חייב לך מנה אינו יכול לטעון שום טענה מאלו כי אם טענת פרעתי כדתנן סוף פרק ג"פ הוצי' עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ' חורין וכתב בחשן משפט סימן ס"ט כגון שכתב אני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וכו' והיינו דתנן הוציא עליו כתב ידו ואעפ"י שכתב מודה לאו דוקא דכיון דכתב אני פלוני לויתי ממך מנה הוי דין כתב ידו וכמו שכתב אחר כך וכתב הרמב"ם ז"ל דהוא הדין נמי לא חתם למטה אלא שכתב אני פלוני חייב לך מנה משמע דכל שכתב אני פלוני חייב לך מנה אעפ"י שאם היה אומר כן בפני עדים היה יכול לטעון השטאה עתה שהוא בכתב אינו יכול לטעון כי אם פרעתי והרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות מלוה כתב הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים וכו' הרי זה כמלוה על פה משמע שאם כתב אני פלוני לויתי ממך מנה וכו' גובה בו משמע דאינו צריך לכתוב מודה וכן כתב רש"י ז"ל פרק גט פשוט גבי מאן דבעי למחוי חתימת ידיה בב"ד לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לו אחר וכתב ומסיק ביה זוזי ופרש"י ז"ל שמא יכתוב אני החתום לויתי מפלוני מנה דתנן הוציא עליו כתב ידו וכו' וגרסינן נמי התם ההוא שטרא דנפיק בבי' דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה אמר ר"ה ממך אפי' מריש גלותא כו' ולא חיישינן לנפילה כדאמ' התם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פרק כ"ד כמו שכתבתי למעלה וכן כתב במשרים נתיב ד' חלק ד' וכן בצרור הכסף ש"א משמע דלא בעינן שיכתו' אני מודה כל מה שהוא בכתב אין בו טענת השטאה ולא טענ' השבע' אלא טענת פרעתי ויש פוסקים שסוברים שאינו נאמן והם הרז"ה והרמ"ה והרשב"א והרא"ה כמו שהביא הריב"ש ז"ל תשובת תנ"ד היינו משו' דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי ואפילו לדברי כל הפוסקים ז"ל שאומרים שהיא נאמן אפ"ה יש לו דין שטר לענין שאינו יכול לומר טענת השטאה ולא השבעה מפני שהוא בכתב שאין אדם כותב דברים של השטאה או של השבעה וא"כ בנ"ד אלו הכתבי' שכתב ה"ר משה נ"ע לא גרעי מכתב ידו דאם פלוני כתב לפלו' שבמקו' אחר אני אשלח לך מנה שיש לך בידי למה לא יהיה נחשב כאילו כתב אני פלוני לויתי מפלוני מנה והרי בכתב הא' כתוב כי בחשבון ה"ר אלי' שולח המאה ככרים עופרת ושהוא מחלה פני ה"ר יוסף שימסר' בידו וכן בכתב שכתב לכ"ר יוסף אמר שכתב לו כך על יד כ"ר שלמה ביסודו שיתן ליד כ"ר ברוך המאה ככרים עופרת ועתה שידע שכ"ר ברוך בא ממצרים ולא נתן לו דבר שהלבש' אותו המאה ככרי' שילביש' לו בפני עצמה וישלח' לו וגם שכתב שילביש' לו וישלח' לו היה מפני שבא כבר כ"ר ברוך ולא היא שם מי שיקבל' בעדו ולכן ישלחם לו כי הוא יתנם לכ"ר אלי' כי כן הוא משמעות הענין שכתב כי מפני שבא כ"ר ברוך מסתמא לא נתנם לו ולכן ישלחה לו שנר' שתיקון ענין ביאת כ"ר ברוך ולא נמסרו בידו הוא שישלח' לו כי הוא יהיה במקום כ"ר ברוך כי לא רצה להאמי' אותה ביד שום אדם אח' אלא ביד כ"ר ברוך כי כ"ר אלי' כן צוה לו שימסר' בידו ואולי היה מוסר' ביד אחר הי' פוש' בזה ולכן רצה שישלח' לו וכן עתה ששלח לאחיו של כ"ר אלי' כת' כי בכל עת ממתין למשה פרימו ובבואו ישלח לו ומה שאמ' שבא חילוף הסחור' נשב' בחיי בנו כי לא בא שום דבר כי לא נמכ' אלא מאה ככרי' ולא היו מספיקי' להוצאו' ושא' הי' כך כמו שאמרו לו שהי' עוש' יותר מן הראוי הנה שהוא מפורש בזה הכתב שנכתב אחר הכתב שכתב לכ"ר יוסף שישלחם לו כי המאה ככרים של עופרת שהם ברשותו ויתן את הסחורה שיבוא לידו מהם כשתבוא כי זה הוא המובן מן הכתב נסמך לכתבים הראשונים כי הוא היה יודע כי מה שכתב לו אחיו של כ"ר אלי' היו על אלו המאה ככרים שכתב הוא למצרי' ועליהם השיב הוא והדבר ידוע שעל המאה ככרים כתב ואין זה לא משל ולא חידה כמו שכתב האפטרופוס והם ארבעה כתבים של הודאה אחר ששלח לכ"ר ברוך שיאמר לכ"ר יוסף שיתנם לו לחשבון ה"ר אלי' שנית הכתב שכתב לכ"ר יוסף עצמו על זה כמו שנראה מן הכתב שכתב שכבר כתב לו על יד שלמה ביסודו שיתן מאה ככרים עופרת וכו' שלישית זו הכתב עצמו שחזר לכתוב לו שכבר כתב וכיון שבא כ"ר ברוך שישלם לו רביעית הכתב ששלחו לאחיו של כ"ר אלי' כל א' מאלו מועיל על הודאת שהיה בידו מאה ככרים של ה"ר אלי' ואפילו שהיו דברים אלו ע"פ היו מועילים כי אינם דרך שיחה אלא דרך הודאה כמו שכת' הרמב"ם ז"ל כי גם שלא יאמר אני מודה אלא שאומר דרך הודאה ולא דרך שיחה אינו יכול יכול לטעון טענת השטאה וכל אלו הדברים הן דרך הודאה ולא דרך שיחה כ"ש שהם בכתב כמו שכתבתי ואין צריך שיכתוב שכבר קבל המעות ממנו כיון שכתוב דברים שמשמעותם הוא שהיו ברשותו מא' ככרים של כ"ר אלי' מסתמא כבר פרע לו המעות וגם אין במשמעות כתבי' אלו שקנאם ממנו אלא שהם בידו ואיפשר שמסרם בידו דרך פקדון שישלחם למצרים לאחריותו כ"ש שכתב בכתבים שימסרם ביד כ"ר ברוך לחשבון כ"ר אלי' ואם לא קבל המעות לא היה מוסר' ביד שלוחו של כ"ר אלי' כי בהיותם ביד ה"ר ברוך הם ביד כ"ר אלי' כי זכין לאדם שלא בפניו אלא ודאי נראה שלא היה חייב לו עליהם שום דבר דמי שכותב בכתב ידו פלוני יש לו בידי בגד פלו' או חפץ פלו' אינו נאמן אח"כ לומ' לו תפרע לי דמיו אע"פ שיכול לומר החזרתיו לך וה"נ אינו יכול לומר עדיין לא פרעת לי המאה ככרי' עופר' כיון שהודה שהם בידו ושיתנום לפלו' שלוחו של מי שכתב שהם שלו ואם הוא יכול לומר שלא פרעם לו עדיין אם כן מה הודה שיש לו בידו מאה ככרים אם לא פרעם לו אין לו בידו שום דבר אלא כיון שכתב שיש לו בידו מאה ככרי' נראה שאין חייב לו דמיה' ואע"ג שנאמן לומ' החזרתיו היינו משום דכל פקדון לחזרה הוא עומד וכן טענת נאנסו אפשר שנאנסו ואינו הכחשה במה שהודה שהיו בידו אבל טענת שעדיין חייב לו דמיהם הרי הוא מכחיש מה שכתב שיש לו ברשותו מאה ככרים והוי כאומר אח"כ לא לויתי דאינו נאמן כיון שכתב לו קודם אני חייב והרשב"א ז"ל כתב בתשובה על מי שתבע מחבירו שהיו לו בידו מאה קפיזין מלח והוא אמר לא היו דברים מעולם וחזר והוציא כתב ידו שחייב לו מלח ולא נזכר הסכום ואז השיב שלא היו אלא שני קפיזים וכתב הוא שהוא כפרן על כתיבת ידו ואם היה יכול לומר עדיין לא פרעת לי דמי המלח לא יוחזק כפרן במה שאמר לא היו דברים מעולם שרוצה לומר אין לך בידי מלח שלא נתת לי המעות ולא הוי כמי שאמר להד"ם ואח"כ אמר פרעתי שהוא חייב לפרוע דלא נתחייב מלח אם לא יפרע ומדקאמר דהוי כפרן משמע דכיון שכתב ידו יוצא מתחת יד האחר אינו יכול לומר לא פרעת לי המעות ולהכי הוי כפרן והכא נמי לא שנא דמשמעות דברים אלו הוא שאינו חייב לו עליהם שום דבר מה שאין כן בטענת חזרה וטענת נאנסו ולכן אינו נאמן במגו דחזרה או דנאנסו ואני אומר דטענת נאנסו לא היה יכול לטעון בנ"ד שא"א שיהיה אונס במאה ככרים עופרת אלא בפני עדים וצריך ראיה דהלכה כאיסי בן יהודה סוף השוכר את האומנין וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל ואפילו טענת גניבה ואבידה הפוטרת לש"ח כי נדון דידן ליכא דמאה ככרי עופרת צריכין מאה בני אדם לגנבם ואפשא מלתא טפי והוי כבמקום רואים וצריך ראיה וכמו שכתב בחשן משפט סימן רצ"ד דבגניבה ואבדה נמי בעי ראיה אי הוי במקום רואים וכיון דליכא טענת גניבה ואבדה טענת חזרה נמי ליכא דהוי כמפקיד או משכיר או משאיל בשטר דאיפשיט סוף פרק המוכר את הבית שנאמן לומר החזרתי מגו דאי בעי למימר נאנסו ואם אינו יכול לומר נאנסו כגון במקום רואים אינו יכול לומר החזרתי כמו שכת' הרמב"ם ז"ל סוף פרק שני מהלכות שכירות ובנדון דידן נמי דיכול לומר החזרתי על כתב ידו כיון שאינו יכול לטעון נאנסו אלא בראיה כדאמרן אינו יכול לטעון החזרתי ואפילו תימא דהכא בלא טענת מגו דנאנסו יכול לומר החזרתי משום דלא הוי שטר אלא כתיבת ידו וכמו שיוכל לומר פרעתי בהלואה יוכל לומר החזרתי בפקדון אפילו הכי בנדון דידן אינו יכול לומר החזרתי משום דחזרת מאה ככרי עופרת אי אפשר אלא במקום רואים וצריך ראיה כ"ש שהי' העופר' במצרים ולא היה שם כ"ר ברוך שליח כ"ר אלי' לקבלו ואם היה נותנו לאחר הי' פושע כמו שכתבתי למעל' ואם יאמ' שנתן לו מעו' על העופרת אין זו טענת החזרתי אלא כטענת לקוח הוא בידי שמכרתו לי או נתתו לי ולאו כל כמיניה לטעון טענה זו כיון שיש לזה כתיב' ידו שהפקידו בידו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות שאלה ופקדון הפקיד אצל חבירו בעדים וכו' אין השומר יכול לטעון לומר חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומ' מוציאין את הפקדון עצמו מיד היתומים בלא שבועה ואף על פי שכתב הרב בעל המגי' משנה דאיירי כגון שיש כאן עדי ראיה שאינו יכול לומר החזרתי ולהכי אינו יכול לומר לקחתיו ממנו וכו' הכא נמי בנדון דידן הוי כעדי ראיה כיון שאינו יכול לומר החזרתי מן הטעם שכתבתי ועוד יש טעם שאינו יכול לומר החזרתי ולאו דוק' עדי ראיה אלא שהוא ידוע ומפורסם שהם בידו ובנדון דידן היא ידוע ומפורסם לכל שלא החזיר לו העופרת וכן נראה מתשובת ה"ר שמעון בר צמח ז"ל על ספרי רפואה שהיו מופקדים ביד שמעון ואחר שמת המפקיד טען הנפקד שהיה לו מלוה על המפקיד ומת גם הוא וכתב שאינו יכול לתפוס כיון שהדבר ידוע ומפורסם שבתורת פקדון באו לידו וגם הוא