מבי"ט חלק א קעה

ולא רצה למכור המשכון ושהתרה בו כמה פעמים לאמר שהוא עבריין ולא שת כי עבר על שבועתו ולא פרע לו כמו שקבל ושזה יותר משנה שנשאר חייב לו עדיין פרח אחד העיד יצחק פרדאל שמשה קטאלן הנ"ל היה רודף אחר אשת איש ושנתרעמה לפניו על זה ושפעם אחת ברחה מביתה יחפה בחלוקה להציל נפשה מיד הרודף הנ"ל כי היה רדוף אחריה הרבה פעמים והיה רוצה לשבר הדלת עד שהוכרחה לצאת משכונתו העיד ברוך אבודרה' שבהיותו בבי' חתן א' דליל החופ' היה אומר לבחורים שלא יעשו בלבול ובכללם היה משה קטאלן הנ"ל ושקם משה הנ"ל והכה בידו על פני החתן הנ"ל והיה רוצה החתן להוליך את משה הנ"ל לשובש"י ולא הניחוהו הבחורים העיד יעקב אלטירס שהו' היה בליל' חתונת ברוך הנ"ל וראה את משה הנ"ל שסטר על פני החתן הנ"ל הכאה עצומה עד שנפל על אפיו ארצה: תשובה לפי עדות אהרן נראה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאמר רבא פ"ק דקדושין דלאו כלום היא גבי ההוא דקדיש בציפתא דאסא וכו' מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו' לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת וכו' ושמע מינה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא וקשו בה משמיה מי דמי וכו' ושלחו בה קמיה דרבינא ושלח אנן לא שמיע לן וכו' אתון דשמיע לנו חושו לה וכתב הרי"ף ז"ל הילכך לאפוקי צריכה גט ולעייולי צריכה קדושין אחריני ולא סגי בהנהו קדושי' וכת' הר"ן ז"ל ור' אלפסי ז"ל פסק דשתיקה דלאחר מתן מעות דקדושין כמאן דאמר חושו לה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק חמישי דלאו כלום היא וכו' ואף על גב דבנדון דידן לא אמר קודם על השמונה חתיכות שתקבלם בפקדון אלא בסתם נתנם לידה ואחר כך אמר תהא לי מקודשת אפ"ה נראה דהוי כשתיק' דלאחר מתן מעות דהא בההוא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוט' א"ל תתקדשי לי בארבע זוזי דאית בה שקלתא ואישתיק' ועלה קאמר רבא הויא שתיקה דלאחר מתן מעות והא הכא דציפתא אתא לידה בתורת קידושין אלא דלא הוה ביה פרוטה וזוזי דהוו בה לא באו לידה בתורת פקדון דהא לא ידעה בהו והוי כסתם ואפ"ה אמר לגבי זוזי דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ונדון דידן עדיף דנתנה לה השמונה חתיכות בסתם ועל זה קבלתם שלא לשם קדושין וכשאמר לה אחר כך תהא לי מקודשת שתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבלתי כמו שכתב הר"ן ז"ל גבי ציפתא וה"נ לא שנא דאף על גב דהכא קבלה החתיכות ובהנהו זוזי לא ידעא בהו כשקבלה הציפתא עד דאמר לה אפ"ה עדיף נדון דידן דלא קבלתם אלא בסתם והתם הא קבלה ציפתא בתורת קידושי' והוה משמע דכ"ש אי הוה ידעה דהוו בה הנהו זוזי דהות מקבלה ואפ"ה אמרי' לגבי זוזי דהוי' שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא וכל שכן בנדון דידן דעדיפא מיניה כדאמרן וכן נראה ממה שכתב שם הר"ן ז"ל גבי קשו בה מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו וכתב ז"ל מי דמי שתיקה דהכא לשתיקה דהתם התם גבי כנסי מעיקרא בתורת שמירה קבלתם כי הדר אמר התקדשי לי בהו סברא אי שדינא להו וכו' מחייבנא בהו וכו' והא דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא מעיקרא בתורת קדושי' קבלתם וכו' כי הדר אמר התקדשי בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו קמיה וכו' ומדלא שדתינהו ש"מ נתרצתה ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמרי בתמי' וידעי דכיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדי להו לא תתחייב ע"כ נראה דנדון דידן עדיף דהא ליכא למימר תשדינהו דלא ידעא דלא קבלה נטירותא דבסתם קבלה ואפשר דהוו כפיקדון בידה ואי תשדי להו תתחייב ומשום הכי לא שדתינהו והא דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה וכו' כדאמרן לעיל והוי כדינא דכנסי פקדון זה דלכולי עלמא הויא שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא והריב"ש ז"ל תשובת ק"ע בכיוצא בזה כתב עוד יש טעם אחר שאין לחוש לקדושי' אלו כלל לפי שאהרן הסופר כשזרק הטבעת לחיקו של ר' סוסן אבי הנערה לא אמר לו כלום עד לאחר הזריקה שאמר הרי בתך בולאירה מקודשת לו באותה טבעת ורבי סוסן אבי הנערה לא אמר הן אלא שתק ואם כן הוה ליה שתיקה דלאחר מתן מעות וכו' דבשלמא בלשון הקדושין ואמר לאשה בשעת נתיכ' והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה שקבלתה הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושי' אבל שם כשקבלה הכסף לא שמעה אלא אחר כך אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדא מעשה דמוכח דניחא לה והא דלא מחאי בפי' משום דלא איכפת לה ע"כ וכתב עוד דהסכימו כל האחרונים ז"ל דקיימא לן כרבא דשתיק' דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ולא מפליגנן בין פקדון לזולתו ע"כ ובהאי עובדא דהריב"ש ז"ל כתוב בעדויות וזרק לו בחיקו הטבעת ותיכף זריקת הטבעת אמר לו הרי בתך בולאירה מקודשת לי באותה טבעת ובנדון דידן לא אמר העד תיכף אלא אחר כך ואם כן הויא שתיקה דלאחר מתן מעות ונראה לי דאפילו לדעת הריא"ף והרא"ש ז"ל דכתבו על ההוא דציפתא דשתיקה דלאחר מתן מעות צריכה גט מספק דלא דמי לפקדון דברייתא דלא הוה לה למשדינהו הכא בנדון דידן הוי כפקדו' ולא כההיא דציפתא דאס' כדאמ' לעיל ולא מצי למימר בה דשדתינהו כדאמרינן גבי אסא דאי שדתינהו טוב מחייבא בהן דאף על גב דמי שהניח בבית חבירו שום דבר ולא אמר ליה ולא מידי לא הוי שומר עילויה ואפילו הנח לפניך או הנח סתם או הרי הבי' לפניך אינו לא ש"ח ולא שומ' שכר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק שני מהלכות שכירות היכא שנתן בידה כי הכא אפשר דהוי שומר עילוה אף על גב דלא אמר מידי ואפילו תימא דלא הוי שומר עילוה היינו דלא מחייב בשמירה אי נגנבה מידה או מביתה אם הניחה אחר כך בבית כיון דלא קבל' עילוה שמירה אבל אי שדתינהו מידה ונאבדו נר' דמחייב' בהו דהוי כמזיק בידים ולהכי לא מצינן למימ' בנדון דידן אי לא ניחא לה תשדינהו וא"כ הוי כפקדון לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דתני' בברייתא לא רצתה כלומר דשתקה אינה מקודשת כדמפרש גמרא משום דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא עוד צריך לדקדק בעדו' אהרן זה שאמר לה תהא לי מקודשת ולא אמר בזה ואעג"ב דבברייתא דכיצד בכסף תניא אמר לה הרי את מקודש' לי הרי את מאורס' לי וכו' ולא תניא בכסף זה וכו' היינו משום דלא אתייא הך ברייתא אלא לאורויי לן לישנ' דקידושי' דצריך לומר הרי את מקודשת לי ולא סגי אי לא אמר לי דהויין ידים שאינם מוכיחות ולא נחית לפרוט בלישנא דקידושי' במה מקדש' דהא תנא בריש' בכסף או שוה כסף אבל אין הכי נמי דצריך לפרושי בכסף זה או בטבעת זו וכן כתב הרמב"ם ז"ל ריש פרק שלישי או הרי את לי לאשה בזה וכן בבעיל' זו וכן באדם וחיה ואעג"ב דכר' דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אפילו לא אמר בזה כיון שנתן כסף או שוה כסף ואמר לשון קדושי' מהני נרא' לי דהיינו בלשו' הקידושי' כי הא דתני' הרי את מקודש' לי דמשמע דעכשיו מתקדש' לו במה שנותן לה אבל הכא בנדון דידן דאמר תהא לי מקודשת הוה צריך לומ' בזה דלישנ' דתה' משמע לעתי' תהיי מקודשת ובשלמ' בהרי את הרי הוא מקדשה מעכשיו ופשיט' דבמה שנותן לה הוא מקדשה אבל בתהא צריך לומר בזה דלא לישתמע דמדבר לה שתהא מקודשת לו לעתיד כשיתן לה דבר אחר או שתשמור זה שנתן לה לכשיקדש אותו כמו שכתב מורינו הרב הגדול ריב"ר זלה"ה על מי שאמר תקחי זה הדינר לקידושי' שנוכל לפרש שרוצה לומר שתשמור אותו היא לכשיקדש למי שתרצ' ועוד צריך ראיה לענין זה לסמוך בו ובענין עדות משה קטאלאן נראה שיש הכחשה מעדותו לעדות אחר בענין שתיקה דלאחר מתן מעות דקודם שנתן הארבעה האחרונות אמר לה תהא לי מקודשת בזה ואפשר לומר דאפילו לעדות זה הוי שתיקה דלאח' מתן מעות מדצרף הארבעה האחרונות עם הראשונות שאמר אחר כך חמשה ששה שבעה שמונ' ולא התחיל למנו' כבתחלה אבג"ד נראה דדעתו היה לקדשה עם כל השמונה חתיכות וכיון דלגבי הראשונו' הוי שתיקה דלאחר מתן מעות לגבי האחרונות נמי דהא לא הוה אדעתיה לקדושי אלא בכולם ואפילו תימא דיש הכחשה ביניהם בזה הרי אין כאן אלא עדות עד אח' שאמר תהי לי מקודשת בזה ואחר כך מנה הארבעה חתיכות דעדות העד הראשון הוי שתיקה דאחר מתן מעות כדאמרן אלא שיש להרהר אחר עדות זה משה האיש אשר העלו עליו בכתב אשר עשה מעשים אשר לא יעשו לפוסלו לעדות והעדות הראשון אשר הועד עליו הוא שנשבע לשקר שלא היה חייב לו המעיד כי אם כמו שנים עשר חתיכות והוא נשבע לו שהיה חייב לו חמשים חתיכות ואם כן הוי פסול לעדות זה דהשתא לא הוי נוגע בעדות כיון שכבר נשבע ונפטר והוי כההיא דאמרי' פ' זה בורר גבי עובדא דבר חמא לדידי גנב קבא דחושלא ולדידי גנב קתא דבורטייא למאן דגריס התם הכי ולא גריס קמיה דידי וכתב במרדכי מכאן פסק רבינו יקיר מי שתבעוהו שנים לדון בין בבת א' ובין בזה אחר זה ונשבע להם דיכולים להעיד ולפוסלו וכן כתב רבינו ברוך בס' החכמה ע"כ ולעיל גבי עובדא דבר בינתו' כתב הוא הדין דנגזל מצטרף עם אחר להעיד על הגזלן שהוא פסול לעדות ולשבוע' כיון שהנגזל אינו נוגע עתה בעדות ומצאתי בשם ריב"א שפסק דהוא הדין אם נשב' להכחיש העד אע"פ שפטר עצמו משבועתו ומיהו לאלתר נפסל מכאן ולהב' לעדות ולשבועה שהרי בעל דינו והעד אומרים דשקר בשבועתו ודוקא בפקדון אבל לא במלוה ע"כ ובטור ח"מ סי' ל"ד הביא ג"כ סברא הר' יקיר דכתב הנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב כנודע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו ע"כ: ולפי זה אין כאן אלא עד א' הפוסלו לשבועה כי העד שאמר שנשבע לו לפרוע ועבר הזמן ושהתרה בו כמה פעמים ולא רצה לפרוע לו אפי' נימא דפסיל העובר על שבועת ביטוי הכא מעיד זה הוא נוגע בעדות שעדיין חייב לו והרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' ק"ט כתב בהפך דעד שלא העמידו בדין נאמן הבעל דין להעיד עליו לפוסלו ולא אחר שעמדו כבר בדין דכיון שהתורה האמינתו ופטרתו בשבועה ונשבע ונפטר שוב לא יפסל על פי שנים עדים שכל א' העיד עליו על דבר א' בפני עצמו ולא על פי שני התובעים ולדידיה עד זה השני יכול לפוסלו עם עד אחר ולא הראשון שהעיד עליו אחר שנשבע ונפטר והריב"ש ז"ל תשובת של"ט הביא תשובת הרשב"א ודברי רבינו יקר שבח"מ וכתב על דברי הרשב"א שנראה לו שהן עיקר ובמאמר תיקון סופרים להר"ש בן הר' שמעון בר צמח ז"ל סי' קמ"ד הביא דברי הר' יקר וכתב שכן כת' הרמ"ה ושהרשב"א ז"ל מסופק בדבר והקרוב אצלו להכשירו ושבח"מ הביא דברי הר"י בלי חולק ע"כ ובמישרים נתיב עשרים חלק רביעי כתב דעד אחד אומר בפני גנב ועד א' אומר לי גנב דבר א' ראובן פסול על פיהם וכן הדין אם עד א' מעיד על עבירה אח' ועד שני על עבירה אחרת נראה דגריס כההיא דבר חמא לדידי גנב ולא לקמיה דידי וכן בס' חוקות הדייני' הביא דבר חמא לדידי גנב חושלא לדידי גנב קתא דבורטייא וכיון שלא חלקו נראה שהם סוברים דפסולים בכל גוונא בין קודם העמד' בדין כרבי' סילוס יקר ובין לאחר העמדה בדין חילוף כהרשב"א והריב"ש ונקטינן חומרא דתרוייהו ולפי זה עדות שניהם מצטרפי לפוסלו אלא דאיכא למידק בעדות זה בשבועה זו היא שבועת ביטוי ואיכא למאן דאמר דלא פסיל דאיכא למימר דעיקרא בקושטא אישתבע שדעתו לקיימא ואפי' עבר עליה