מבי"ט חלק א קסד

אבל אפי' שיבואו בכלי זיינם אם לקחו מה שלקחו דרך גניב' שלא ראו השומרי' הרי זה בכלל גניבה ואבדה שחייב בה ש"ש וכשלקחו בפני השומרי אפי' שבאו בליל' והם נחבאי' מפני אדם אלא יראי' כמו שעושי' הגנבי' נקר' אונס דהא גבי עובד' דרוני' בס"פ הפועלי' דשמטי' שבו לכיתני' מיני' הוא איבו ליסטי' מזויין כמו שפירש רש"י ז"ל ובעי גמרא למימר דפליגא דרב הונא דקאמ' נגנב' באונס וכו' משמע דאונס דליסטים מזויין קרי ליה גניב': רפג כתב החכם נר"ו בטענה הא' שמן הדין אין משביעין ולא מחרימי' את העדי' דשבועי העדו' דכתי בקר' היינו כשרצ' העד לישבע אבל לכופו לישב' אין לנו וכדתנן שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו וכו' שבועה שאין אנחנו יודעים לך עדות או שאמרו אין אנו יודעי' לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים משמע דדוק' מפני שהם רצו לישבע מעצמ' או לקבל שבועה שהשביעם וענו אחריו אמן דהא אם לא רצו לישבע ולא לענות אמן אינו יכול להשביעם על כרחם וזה דבר פשוט לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו וכן. כתבו הריב"ש והר"ש בן צמח ז"ל בתשובותיהם עכ"ל. ואני אומר דאינו פשוט וניתן לי מקום לחלוק ולכתוב עליו דאם השביעם התובע אף על פי שלא ענו אמן חייבים כיון שאמרו אין אנחנו יודעים לך עדות וכמו שכתבו התוספות שם פרק שבועת העדות עלה דמתניתין דלרבנן נקט אמן כדי לקצר והוא הדין אם אמרו אחר כך אין אנו יודעים לך עדות וכולי וכן נראה מדברי רש"י והר"ן ז"ל והרמב"ם ז"ל ריש פ"ט כתב וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אע"פ שלא נשבעו ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים והוא שישביעם בב"ד עכ"ל הרי בהדיא דאפילו שלא רצו לישבע ולא לענות אמן משביעם ואם כפרו חייבים ורבינו יונה ז"ל כתב דאם אמרו אין אנחנו יודעים חייבים דכמו שקבלו עליהם השבועה דמי וכתב עוד דאין אנו יודעים לך עדות לאו כמקבל שבועה היא ולאו כאומר איני מקבל וחייב אבל שותק כאומר איני מקבל דמי נראה דמושבע אפילו מפי אחרי' אפי' שתקו כו' ומורינו הרב ריב"ר ז"ל הבי' בשם הרמב"ן ז"ל דמושבע מפי אחרי' אפילו שתקו חייבי' ומה שכתב לא ניתן ליכת' לפשיטותו הרי כתב שכתבוהו הריב"ש והר"ש ז"ל ומה שכתב וכיון דאינו יכול להשביעם אינו יכול להטיל עליהם חרם אני אומר כיון שיכול להשביעם יכול להטיל עליהם חרם ומה שתלה במנהג שהאחרונים נהגו להטיל חרם על כל מי שיודע עדות וכו' היינו בדיינים או הצבור שמטילים חרם על כל מי שיודע וכו' וכמו שכתב בח"מ סי' ל"ו וכן כשאדם צריך לעדות מצוה להחרים כל מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד אבל התובע בעצמו אינו תלוי במנהג יכול להטיל חרם על העדים כמו שיכול להשביעם ועל טענה הד' שכתב שלא היה חייב הר"מ ן' שושן לנהוג הנידוי כמנהג מקומו שנוהגים כהרשב"א והרא"ש ז"ל דמי שנוגע בעדות אינו נתפס בשבועת העדות ולא בחרם יכולים הם להשיב כי גם הם הנוהגים כראב"ן שחולק על זה הוי מנודה כמנהגם וסברתם שסוברים כראב"ן דמייתי ריש פ' שבועת העדות במרדכי ובהג' הרא"ש ז"ל וג"כ יש שגמגם במה שדחה החכם יצ"ו סברת ראב"ן ולכן לא חתמתי במה שכתב ואחר כך מפני דרכי שלם שהפצירו בי חתמתי וז"ל רוב הטענות מוכיחות ענין הנרצה ולכן ראוי לרב ה"ר משה ושכנגדו לקיים מה שכתוב למעלה נאם המבי"ט: רפד כריע כאח לי החכם כה"ר יצחק עראמ' וכו' ראיתי מה שכתב' באורך ביאור על מה שכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות נחלות על מה שכתב וכן אם היתה לאביו מלוה או היתה לו ספינה בים יורשים אותה כא' ע"כ ואכתוב קודם מה שיראה לי בשאלתך לענין הדין על מי שהיו לו נכסים על הים או מעבר לים ביד שותף או פאטוריש בשעת מיתתו אם הבכור נוטל בהם פי שנים או לאו ואחר כך בכל מקום אשר אזכיר דבריך ישרי' אבו' אליך וברכתיך ובמ' שירא' לי שנטית מן הדרך הישר ארא' לך את מבוא העיר בדרך הישר. והנה לענין הנכסים אשר היו בים בשעת מיתה דבר פשוט שאין הבכור נוטל בהן פי שנים כמו שכתב הרמב"ם או היתה לו ספינה בים יורשין אותם כא' וכתב הראב"ד ז"ל דבר זה למד ממשנת ערכין פ' השג יד ע"כ ונראה לי כי ענין למידתו ממתניתין דאפילו מת אביו והניח לו רבואות ספינתו בים ובאו לו ברבואות וכו' הוא עם מה שהקשו ופי' בגמרא מת אביו והניח עשיר הוא אמר רבי אבהו אימא מניח וכו' ועדין לא מת וכו' כמו שפי' רש"י ז"ל ספינתו בים ובאו לו ברבואות עשיר הוא אמר רב חסדא כשהיתה מוחכרת וכו' ואין לו בה כלום אלא שכרה ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני ר' אליעזר היא וכו' ע"כ נראה כי מה שמקשה הגמרא עשיר הוא היינו משום דבאה לו כבר הספינה ברבואות בשעה שהכהן מעריכו כמו שפי' רש"י ז"ל במתני' ואלו לא באה לא חשיב עשיר ועל זה תירץ דאף על גב דבאה לו לא היו הנכסים שלו אלא בשכירות ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף ואע"פ שהגיעה כבר הספינה לנמל כדתנן ספינתו בים ובאה לו ברבואות כל שהי' טעונ' עדיין היא מושכרת עד שיפרקנה ממשאה ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף ובשעת הערכ' לא נשלם עדין השכירו' משמ' דכשהספינה ומה שבתוכה היא שלו לא חשיב עשיר אלא דוקא כשבאה כבר בשעת הערכה דהכי פריך על ובאה לו עשיר הוא דומיא דרישא דפריך על מת אביו והניח עשיר הוא וכו' ומשני אימא מניח שעדיין לא מת אפילו שהיה גוסס וה"נ בספינה שלא הגיעה אפילו היתה כולה ומה שבתוכה שלו אינו נקרא עשיר כיון שהוא בתוך הים ומשום דבמתני' קתני ובא' לו מוקי לה בשכירות דאע"ג שהגיעה לא נשלם שכירות כל שהי' טעונה עדיין בשע' הערכה אע"פ שהוא קרוב לקבל שכירותה אינו נקרא עשיר עדיין בשעת הערכה דומיא דהיה אביו גוסס בשעת הערכה ואפ"ה אינו נקרא עדין עשיר עד שימו' וכן בשכירו' דאינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשכלה כל השכירות שאינו משתמש שום דבר עוד בספינה דהיינו כשפרק' מכל וכל דאע"ג דאיכא מאן דפסק דישנה לשכירו' מתחילה ועד סוף אפ"ה לענין תשלומין אין שכירות משתלם אלא בסוף כמו שכת' הרא"ש ז"ל פ' האי' מקדש בפסקיו ובחידושיו והתוספות פ' איזהו נשך דהתם יליף לה מקרא דכשכיר שנה וכו' ובסוף הוא כשכלה השכירות מכל וכל אף על גב שבאה כבר הספינה לנמל ועדין לא מיקרי עשיר עד שיהי' כלה סוף השכירו' כדאמ' עוד אני אומר דמושכרת דאמרי' התם היינו דמוחכרת דהוי חכירו' לזמן ומושכר' הויא נמי שכירו' לזמן לא להליכה וביאה וא"כ אע"פ שהגיע' הספינה לנמל איירי דלא הגיע עדין זמן השכירות ואין שכירו' משתלמ' אלא לבסוף ובין כך ובין כך שמעי' משמעתין דדוק' כשבא הספינ' הוא דחשבי' ליה עשיר אבל כשלא באה אפילו הספינה וכל מה שבתוכה שלו הוי עני ואינו נותן אלא ערך עני או קרבן עני משום דעדין לא הגיע לידו וה"נ בפי שנים של בכורה כתיב בכל אשר ימצא לו והאי לא הוי מצוי ואני אומר כי גם כי פי' דברי הרמב"ם ז"ל שאמר או היתה לו ספינה בים יורשין אותה כא' הוא ספינה לבדה שעומד' לשכירו' כמו שהעמידו בגמרא לשון המשנה ספינתו בים ובאה לו וכו' כר' אליעזר וכמו שהבין הרשב"א ז"ל דברי רבי' משה כפי מה שכתב הרב בעל מגיד משנ' אפ"ה לענין הדין נכסי' שבתוך הספינ' שהיא בלב ים נראה דלכ"ע יחשבום כאלו אינם בידו ולא הוי בהו עשיר לענין ערכין ולענין קרבנות כיון שלא הקשו בגמרא עשיר הוא אלא אמאי דתנן במתניתין ספינתו בים ובאה לו דאי לא באת פשיטא דלא הוי מיקרי עשיר ולא הוה מקשה מידי והראב"ד ז"ל הביא בדברי הרמב"ם ז"ל ספינתו בים שהרי דברי המשנה וכמו שהעמידוה בגמרא והשיג עליו כי למד דבר זה ממשנת ערכין ואין כן ההלכה דאתי כר' אליעזר וכמו שכתב הרב בעל מ"מ בשם הרשב"א ז"ל וכל מה שהקשה הרשב"א ז"ל יהיה נכלל בכלל השג' הראב"ד אם היא השגה ואם אינה השג' הוא מור' לנו מאין הוציא דין זה הרמב"ם לענין בכו' ואמ' כי למד אותו מן השנוי במשנה לגבי ערכין כי חושבי' הראב"ד והרשב"א ז"ל כי ביאו' דברי רבי' משה ז"ל ספינתו בים הוא לשון המשנה ממש וכמו שהעמידו' בגמ' שאם היתה כוונתו לענין הספינ' ומה שבתוכה והם בלב ים אין זה דבר מפורש בגמרא אלא שאני לומד אותו ממה שמקשה הגמרא על ובאה עשיר הוא דמשמע דאם לא באה אינו עשיר ואין דרכו של רבי' משה להביא בסתם אלא מה ששנינו בפירוש במשנה או בגמרא וכשהוא דבר של משמעות או' לפעמי' יראה לי וכו' אבל בענין הדין אפשר שיודו הראב"ד והרשב"א ז"ל שאם הספינה ומה שבתוכה הם בלב הים שאינו עשי' ושרבי' משה ג"כ יודה בזה גם שלא דבר בו רבי' משה לדעתם ואני הנני מפרש מה שנראה מן הגמרא על דברי רבי' משה ובין כך ובין כך יהיה הדין אמת לכ"ע כמו שכתבתי כי מה שלא מצא הרשב"א ז"ל דרך שיסכימו בו הראב"ד והרשב"א ז"ל כמו שכתב מ"מ היינו על מונח כי רבי' משה כתב ספינתו בים כמו שכתוב במשנה עם פי' הגמר' כמו שהארכתי כבר אבל לענין הספינה ומה שבתוכ' כשהיא בלב ים לכ"ע לא הוי עשיר כדמשמע בגמ' ועתה אשוב לישא וליתן עם כ"ת על כל מה שכתבת ועל חכם שכמותך בקי גם בכתיב' נאה ומדוקדק' נאה להשיב לו ג"כ מהלשון במה שהתחיל נר' לע"ד כי כפי דעת הרמב"ם ז"ל שכתב ראש פ' ג' מהלכות נחלו' אין הבכו' וכו' עכ"ל ונר' מלשון הרמב"ם שהספינ' וכו' ע"כ כי מה שכתב קודם נר' לע"ד כי לפי דעת' לא נעשה עמו דבר והוא נושא בלא גזרה גם הלשון שכתב ונר' מלשון הרמב"ם ז"ל שהספינ' אפי' טעונ' מנכסיו שכתב סתם וכולי אין לשון זה מדוקדק והיה לו לכתוב ונר' מלשון הרמב"ם ז"ל דאיירי אפי' היתה הספינה טעונה כו' ועל הענין שכתב דמן הסתם משמע אפילו טעונה דאם בגוף הספינה בלא נכסי' מיירי היה לו לפרש כדרכו ודרך כל הפוסקים אדרבה איפכא מסתברא דכיון שכתב או היתה לו ספינה בים נראה דבגוף הספינה בלא נכסים איירי דאם היתה בנכסים היה לו לפרש ספינה טעונה בים ועוד שלשון המשנה כך הוא ספינתו בים כלשון רבינו משה ואוקמי' לה בגמרא בספינה לבדה שהיה מוחכרת ומושכרת וכו' ומה שכתב וכן נמי מסתברא שפסק כרבנן כו' אפי' לרבנן היה לו לפרש ספינה טעונה דלישנא דספינה טפי משמע ספינה לבדה מטעונ' גם מה שכתב וז"ל אלא שעל מה שכתב הראב"ד ז"ל עליו שזה למד ממשנ' ערכין כו' אין ללשון זה שום גזרה כמו שירא' הרואה בפסקו עוד כתב והסכים הרשב"א והמגיד ז"ל שמסייע הראב"ד להרמב"ם ז"ל מסכים עמו והקשה הרשב"א ז"ל וכו' גם הקשה וכו' נראה מתוך לשון הרשב"א וז"ל והמגיד ז"ל כי הראב"ד ז"ל מסכי' עם הרשב"א ז"ל שלמד מערכין והקשה לשניהם כא' קושיא בלי תירוץ וכו' ולא ראיתי אנה הסכימו הרשב"א והמגיד ז"ל שמסייע הראב"ד את הרמב"ם ושמסכים עמו כי הראב"ד ז"ל כתב דבר זה למד ממשנת ערכין ר"ל שהרמב"ם ז"ל למד דבר זה ממשנת ערכין שאם היה מסכים בה היה אומ' דבר זה נלמד ממשנת ערכין וגם הרשב"א והמגיד ז"ל לא כתבו שהסכים עם הרמב"ם ז"ל כי בכל הלשון שהבי' המגיד שכת' כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אין בו שום לשון שיורה שהראב"ד הסכים עם הרמב"ם ז"ל אדרבה מה שכתב ואמר שלא מצא שם דרך שיסכימו רבינו והראב"ד ז"ל נראה פשט הלשון שאינ' מסכימים רבי' והראב"ד ז"ל בדעת א' שאם היתה כוונת הלשון שלא מצא דרך מוסכם וישר להם היה לו לומר שלא מצא