מבי"ט חלק א קמט

השמים עוד שלישית ילמדנו רבינו ראובן טען על שמעון לאמר כמדומה לי שאתה חייב לי מנה ושמעון משיב לו כן הוא שהייתי חייב לך מנה אבל פרעתיך והשיב לו ראובן יודע אני שמעולם לא פרעתני השבע לי שפרעתני אם תקרא טענת ראובן טענת ברי לישבע עליה או לא כיון שאינו טוען עיקר ההלואה בודאי אלא מחמת שאינו זוכר הפרעון שלא פרעו מעולם יורינו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים עוד רביעית ילמדנו רבינו עשרה בני אדם נשבעו כל אחד על דעת שאר חביריו שלא להסכים ושלא לחתום בשום הסכמה של הקהלו' אלא בהסכמת רובם אחר המשא ומתן ביניהם במעמד אח' ונפט' א' מהם לבית עולמו ילמדנו מורה צדק אם השבועה הנז' היא עדיין קיימת או לאו ושכרו כפול מן השמים עוד חמישית ילמדנו רבינו ראובן נתן במתנת ש"מ חמשים פרחים לחמשה בעלי תורה ונפטר לבית עולמו ואחרי פטירתו חלק האפטרופוס אותם כאשר צוה ראובן ומקבלי המתנות הוציאו המעו' אח"כ באה אלמנ' ראובן לגבות כתובתה ולא מצאה נכסים כדי כתובתה ושאלה ממקבלי המתנו' ומקבלי המתנו' טוענין אע"ג דקי"ל דמוציאין למזון האש' והבנו' מתנת ש"מ וכ"ש לכתובה דהא גביא אפי' ממתנת בריא היינו כשהמעות הם בעין אבל מאחר שכבר הוציאו אות' המעות מקבלי המתנות לית לה שעבודה גבן ועוד המעות לא חייל עלייהו שעבוד ואפי' במטלטלי אגב מקרקעי ואפי' שהיו מטלטלים מאחר שכבר אבדו או כלו אינו חייב לפרוע משלו תמורתם יורינו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול: תשובה על השאלה הראשונה ששאלת על מוכס שמוסיף בסחורה אחת אם מותר להבריח ממנו בסחורה אחר' כו' לא נתבאר' שאלה זו כל הצורך שאם מה שהוא מוסיף במין אותה סחורה הוא רגיל לעול' להוסיף עלי' כמו שנר' ממלת מוסיף ולא כתב הוסיף ובסחורות אחרות אינו מוסיף כלל בין כשהן ביחד באות עם הסחורה ההיא אשר הוא מוסיף עליה או גם כשהי' באה לבדה לאיש א' בלי סחורו' אחרות נר' שיש לו איזו סיב' להוסיף על זאת ולא על אחרות ואם הוא בסיבה שהחק הקבוע על סחורה זו הוא מועט כפי ערך הסחורות אחרו' או סבה אחרת כיון שהמלך קצב הקצב הידוע אפי' הוא מועט אם מוסיף עליו הוא גזלן בין באה לבדה או עם סחורו' אחרות ואינו מוסיף על האחרו' שירא שיקבלו עליו מפני שחק הקבוע עליהם אינו מועט ומותר להבריח ממנו בכל הסחורו' ובכל המקומות ואם הוא לאיזו סיבה שירא' לו למוכס שבהית' הוא מוסיף אינו מותר להבריח ממנו כי אם עד כדי מה שהוסיף בין באותה סחור' ובין בסחורות אחרות או במקומות אחרות כיון שכיס א' לו בכל הסחורות ובכל המקומות והכל הולך למקום א' ואם אין לו הוראת היתר הוא מותר להבריח ממנו בכל מה שיוכל דאע"ג דמי שגזל את חבירו אינו מותר הוא לגזלו אלא מקהה את שיניו ואומר תשיב לי מה שגזלת ואם אינו יכול אינו מותר לגזול ממנו כי אם עד כדי מה שגזל הוא ממנו ולא יותר היינו ליקח מממונו אבל הכא שהמכס עצמו אין בו חיוב אלא מצד דינא דמלכותא דינא כיון שזה מוסיף מדעתו בסחורה אחת הרי הוא נחשב לגזלן ונסתל' ממנו דינ' דדינ' דמלכות' דינא שאם היה יכול להוסיף בכל הסחורו' היה מוסיף ולכן מות' להבריח ממנו המכס בכל מה שיוכל שהרי הוא מציל את עצמו ואינו ממון של מוכס עדיין שלא הגיע לידו וגם אינו ממון גמו' אלא של מוכס ולכן אמרו בפ' הגוזל מותר להבריח את המכס כשאין לו קצבה ופי' רש"י ז"ל אלא נוטל ככל חפצו ובמוכס העומד מאליו פי' שלא מאת המלך אפי' שיש לו קצבה משמע דכשאין לו קצבה הוא מאת המלך אלא שאין לו קצבה ונוטל ככל חפצו יותר ממה שראוי ולכן מותר להבריח ממנו אפי' מה שהיה ראוי ליתן: וכן פי' הרא"ש ז"ל פ' ארבעה נדרים מוכס שאין לו קצבה ומרב' ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הילכך כולו גזל ע"כ וכן משמע נמי התם מדברי התוס' שמות' להבריח אפי' מה שאינו מוסיף ונראה דאפי' המוכ' יש' דבהכי איירי כיון דקאמ' בתר הכי רב אשי אמ' במוכס נכרי וכו' והיינו משום שאינו ממון גמור וגם שלא הגיע עדיין ליד המוכ' וכתב הרמב"ם ז"ל פ' חמישי מהלכו' גזל' אבל מוכס שפסק המלך ואמר שיקח שליש כו' והעמיד מוכס ישראל וכו' ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל וכו' נר' שאם אינו ידוע שהוא נאמן והוא מוסיף שהוא מותר להבריח מהם כל המכס וכת' אח"כ ויש' שגבה אותה אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום משמע שאם הוסיף הוא בחזק' גזלן ואם לשונו מדויק שכתב והוא שלא יוסיף ולא כתבו והוא שאיני מוסיף נרא' דבפע' א' שהוסיף במכר מחזקינן ליה לגזלן ומותר להבריח אבל אינו נר' להחזיקו לגזלן לכן עד שיוסיף שנים או שלשה פעמים דבתרי זמני או תלתא הויא חזקה כדאמרן בעלמא ובנ"ד שנראה שהוא מוסיף באותה סחורה ורגיל בכך נראה דאם היה יכול להוסיף גם באחרו' היה מוסיף ואם הו' כן נר' דמות' להבריח ממנו את כל המכר ואפילו במקום אחר ובסחורה שאינו מוסיף בה רסב ועל השאלה השנית ששאלה בענין מי שנשבע שלא ילבש סודר וכו' וקם א' ונידהו על שהזכיר ה' לבטלה והוא החזיר ואמר לו אדרבה וכו' ושאלת נידוי של מי חל: תשובה לאו שפיר עבד מי שנידהו דהא אוקימנ' קרא דובשמו תשבע לשבועה דחול פרקא קמא דתמור' והיינו שבועה ביטוי כי האי וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל בפרש' ואתחנן ובהשגות בהשיגו על מצות ז' שכתב הרב להשבע בשמו וכן הביא רבינו שמעון ב"ר צמח ז"ל בזוהר הרקיע ובנוסחאות שלנו בגמ' ריש תמורה יש חסרון בענין זה אבל הנוסחא היא כמו שהביאה הרמב"ן ז"ל ומתבאר מכאן ששבוע' ביטוי דהוי שבועת חול האמורה שם היא בכלל ובשמו תשבע ובפי' הזכיר הרמב"ן שם שבועת ביטוי ואם כן אין כאן הזכרת שם שמים לבטלה דאפילו היה יכול לישבע בלשון שבועה בלא הזכרת שם שמים אין הזכרת השם בשבועת ביטוי קרוי לבטלה כיון שהוא בכלל ובשמו תשבע דהיינו שם המיוחד וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות תלמוד תורה המזכיר שם שמים לבטלה או בשבועה בדברי הבאי דמשמע דוקא שבועת דברי הבאי דהוי פטור משבועה והרי הוא מזכי' שם שמי' לבטלה אבל שבועת ביטוי שהו' מתחייב בקיום שבועה זו אין בזה הזכר' לבטלה ובסוף הלכות שבועות כתב הר"מ ז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר וכו' חייב לנדותו משמע דוקא לשוא ולשקר אבל שבוע' ביטוי לקיים דבר שנשבע עליו אינו בכלל זה דשבועת שקר היינו שבוע' ביטוי שנשבע שאכל ולא אכל וכיוצא בזה הא שנשבע לקיים דבר דהויא שבוע' ביטוי אפי' במילי דחול כדאמרן לעיל לא הוי בכלל מזכי' שם שמי' לבטל' ואפי' למה שדרשו בתנחומ' את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וכו' ובשמו תשבע אם יש לך כל מידות הללו אתה רשאי לישבע ואם לאו אי אתה רשאי לישבע היינו לומר כי בשמו תשבע אינו מצוה לישבע לא שיהיה בכלל מזכי' שם שמים לבטלה והרמב"ם ז"ל סוף הלכו' שבועו' כתב וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע ואם עבר ונשבע מצטער כו' שנאמר נשבע להרע ולא ימיר ע"כ וכיון דחייב לקיים אפי' מה שנשבע להרע לעצמו כ"ש בדבר חול א"כ אין כאן הזכרת שם שמים לבטלה ואפי' היתה הזכרה לבטלה אם לא ידע שהוא אסור אסור לנדותו כמו שכתב שם הרב ז"ל והכא לא חשב הנשבע שהיה בזה הזכר' ש"ש לבטלה כי גם לפי האמת אין כאן הזכר' לבטלה כמו שכתבתי: רסג ועל השאלה השלישית ששאלת על מי שאמר כמדומה לי שאת' חייב לי מנה והשיב לו אמת הוא אבל פרעתיך וכו' והוא אומר לא פרעתני אם חייב שבועת היסת. תשובה נראה לי דחייב שבוע' היסת דלא דמי למה שכתבו הפוסקי' ז"ל אין נשבעין על טענת ספק כיצד כמדומה לי וכו' דהכא דכיון שזה הוא טוען פרעתיך הרי זה כטוען ברי שלו' ממנו דכי היכי דאמרי' כל האומ' לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם באו עדים ואמרו לוה אינו נאמן לומר פרעתי ומשלם הכי נמי כל האומר פרעתי כאומר לויתי דמי ואם התובע מכחיש לו על הפרעון חייב שבועה שהרי ידוע שלוה שאם הוא ידוע שלא פרעו כשאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה משלם כל שכן שהוא ידוע שלוה לענין שבועה כשאמר פרעתי והמלוה מכחיש הפרעון והוי כטוען ברי לי שאתה חייב לי מנה שהרי הוא כמי שהודה לו הודאה גמורה שחייב לו מנה ואחר כך מכחיש שחייב שבוע' היסת כמו שכתב בחושן משפט סימן ע"ד אם טען לחבירו הודית לי בעצמך שאתה חייב לי וכו' ואין העדים כאן זהו טענת ברי אף על פי שאינו יודע אם חייב לו אם לאו ויכול להשביעו היסת שלא הודה לו בפני עדים וכו' ע"כ וכ"ש הכא שהוא אומר כמדומ' לי כו' וזה אומר אמת שלויתי ממך אבל פרעתי וכו' והוא אומר בודאי לא פרעת והרי טענת כמדומה לי נעשית ברי במה שאמר לויתי ואפילו לא היה אומר אמת שלויתי ממך ופרעתי אלא היה אומר סתם פרעתי לך זה המנה כשאמר לו כמדומה לי שאתה חייב לי מנה חייב שבועה מכח דכל האומר פרעתי כאומר לויתי דמי כדאמרן: ואע"ג דאיכא פלוגתא באבא אמר לי שאתה חייב לי מנה דהרמב"ם ז"ל כתב דהוי ספק ורבינו האיי אמר דהוי ברי כדמייתי התם בח"מ הכא אפילו לדעת הרמב"ם הוי ברי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: רסד ועל השאלה הרביעית ששאלת על ענין עשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום ביום הסכמה מהקהלות וכו' ומת א' מהם אם השבועה קיימת או לאו: תשובה רבינו ירוחם כתב נתיב י"ד סוף חלק שביעי בשם המפרשי' ששנים שנשבעו לעשות דבר א' וא' מהם עבר על השבוע' השני פטור וכו' וראיה מדוד וכו' ולאו דוקא עבר אלא אפילו היה פטור א' מהם מדינא מאיזו סיבה השני פטור וכמו שכתב הרא"ש ז"ל כלל ה' על שבועת הר' יעקב והר' חזקיה לעלות לא"י שכתב שאם ישאר הר' חזקיה או בדין או שלא בדין אין עליך נדר וכו' נר' דבנ"ד נמי שנפטר א' מהם האחרים יהיו פטורין כיון שהאחד איננו בין באונס ובין ברצון אלא שיש לדקדק בנדון זה שהיה נר' דהוי כמו הסכמות צבור שמסכימים כולם על דבר א' ונפטרים קצתם והולכים קצתם וההסכמה במקומה עומדת והטעם הוא כי כבר נהגו בכל המקומות לעשות הסכמות והן קיימות אע"פ שקצת' נעדרים וכמו שהשיב הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל תשובה מו שורת הדין אין נדרים ושבועות ניתרין אלא על פי אחרים ונפתחים אלא שכבר נהגו וכו' אף אנו נאמר כן בחרמי הקהל וכו' נודרים ומחרימין עד הנהוג שאם אי אתה אומר כן אף אנו נאמר נשאל לאשה הנודרת אם נדרה על דעת בעלה ואנן סהדי שאין כל הנשים יודעות בתנאי זה וגם אין בכל הקהל מחציתם וכו' אלא שנודרים ומחרימים על דעת הנהוג וכו' וכן בענין זה נאמר שכבר נהגו שתהיה ההסכמה קיימת אפי' שנעדרים קצת ממקבלי ההסכמה כמו שכתבתי ונר' לי דלא דמי להסכמות הצבור שפרנסי הקהל