מבי"ט חלק א קמז

אלא ראיה בעלמא דהוי כאסמכתא אבל עיקרא דטעמא דאין אח' מהם נזיר היינו משום דלא נתן נזירות אלא להפלאה ולפי סברת בעל ההג"ה נראה לי לחלק בנדון זה דומיא דחילק בעובדא דהילני משום דגמרה ואמר' כדי שיועיל לזכות בנה והכא נמי כמו שנדר בנזיר אם יעשה דבר פלוני של איסור ואמר דגמר ואמר משום גדר לצער נפשיה בנזירות אם יעבור על דבר האיסור אבל משחק בקוביא לא מיקרי דבר איסור אי לא הוי אומנותו בהן והוי כגוונא דאין בו גזל כמשחק עם אחר דאין בו איסור גזל ולהכי כתב דהוי אסמכתא ולא כתב דגמר ואמר משום כפרה דאיסורא כנ"ד ולפי זה צריך התרה בענין נדון זה דנדר אם יעשה דבר איסור ואפילו לדעת בעל ההג"ה ויצא דין החכם המשיב לאורו ולא מטעמו אלא מטעם המבי"ט: שאלה רנח אחד נדר בנזירות שמשון שלא יקנה לשבת אלא חצי חתי' בשר אם מותר לקנות עוף לשבת ביותר מחצי חתי' או אחר שקנה החצי חתי' בשר אם יוכל לקנות עוף לשבת או לא: תשובה הא דתניא פ' הנודר מן הירק הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר משמע התם בגמרא דהיינו כשנדר בסתם בשר וליכא הוכחה כלל אבל אי איכא הוכחה דלמין אחד בשר הוא דנדר אינו אסור אלא באותו מין דאמרינן התם גבי פלוגתא דת"ק ורשב"ג בדגים דאפילו לת"ק ליתסרי דגים כיון דמימלך שליח עלייהו ואמר אביי כגון שהקיז דם דכיון דלא אכיל דגים בההיא שעתא לא נדר אדעתייהו ולא מימליך עלייהו ופריך אי הכי אפילו עופות נמי לא אכיל דאמר שמואל דפרח ליביה בציפרא ותניא אין מקיזין דם לא על דגים ולא על עופות וכו' ומשני שאני עופות דאפשר ע"י שליקה אע"פ שהקיז דם ומשני כגון דכייבין ליה עיניה דדגים קשיא לעיניה בתחילה אוכלא נר' דאפילו אמר בשר סתם הוא מותר בבשר דגים כשיש לו חולי עינים ומשמע דה"ה בכל מידי דאיכא הוכחא דלא נתכון עליו בבשר עופות כשהקיז דם אי לאו דאפשר בשליקה דאם הקיז דם ונדר שלא לאכול בשר צלי פשיטא דאין בשר עוף צלי בכלל כיון דקשה להקזה לא אכיל ולאו אדעתא דידיה נדר ולכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות נדרים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוון אלא בבשר בהמה בלבד הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו בעוף וכו' ובטור י"ד סימן רי"ז כתב אם נראין הדברים שלא נדר אלא בבשר בהמה מותר בשאר מיני בשר ואם כן בנ"ד נמי כיון שאמר שלא לקנות אלא חצי חתי' בשר נראין הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה הנמכר בחתי' שאומרים הבא לי ב' חתי' בשר או ג' חתי' בשר אבל עופות אין אומרים תנה לי חתי' א' או ב' או ח' חתי' בשר עוף אלא קנה לי עוף א' או שתים המבי"ט: כתב החכם כ"ר יוסף נר"ו: רנט נשאלתי והנני משיב שהתנאי שהתנו שאם יצטרך הממשכן לדור ידור בחצר הנזכר באי זה בית שירצה וכו' לא דמי לחכירי נרשאי דהתם היה נשאר החוכר בתוך השדה מיד ומינכרא מלתא ששכר מעשהו הוא נוטל אבל הכא שמשכן לו סתם אלא שהתנה שאם יבוא עם ביתו לדור וכו' דהשתא מהא אינו דרכו ואפשר שלעולם לא ידור בו שלא יבוא עם ביתו לדור במקום ההוא ואף אם יבא אפשר שיזדמן לו בית אחר ולא יצטרך לזה ועוד דההיא דחכיר היה נעשה לתועלת בעל המעות כדי שיטול שכר מעותיו ומיחזי כרבית אבל בנ"ד לא לתועלת בעל המעות נעשה דאדרבא צער הוא לו שאם יש לו שוכר יצטרך להוציאו כשיבוא זה ואולי אחר שני חדשים או שלש ילך לו ולא ימצא זה שכר לביתו ובענין חכירי נרשאי דעת הרמב"ם ז"ל שאינה אלא הערמת רבית וכתב הריב"ש ז"ל שכן הביאו כל האחרונים ויש מי שאמר דמשכנ' דסורא בשכירות יכול להחכיר אפילו ללוה עצמו ושרי כאן אפילו לכתחילה עכ"ל ואפילו לדברי האוסרים נ"ל דבר פשוט שאם אחר חכרה מן הלוה יכול לוה לחכרה ממנו כיון שהיא משכנת' דסורא ובנ"ד כבר נראה מלשון השטר שהמלוה ישכירנה לאחרים ואחר כך אם יצטרך הלוה יקחנה והוא דומה לזה קצת כ"ש שנראה מדברי הריב"ש ז"ל שרוב האחרונים מסכימים להתיר חכיר' נרשאי אפילו לכתחילה במשכנתא דסורא וכ"ש שאין אנו צריכין לכך בנ"ד מהטעמים הנזכר לעיל ולענין התנאי שהתנו שבסוף ד' שנים יכול המלוה לתבוע מעותיו ויהיה הלוה חייב לפרעו הרי הרא"ש מתי' כמבואר בסוף ולמד כן מצד דאמרינן במשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמט' ואע"פ שמ"מ ונמקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל כתבו לאסור (ז"ל) זיל בתר טעמא מה טעם משכנתא דסורא שהיא אפילו מסלק ליה לוה כתבו התוספות בעלה ס"ז הטעם משום דכיון דמפרש במשלם שניא אלין וכו' ולא מיחזי הלואה אלא בלוקח ממנו פחות שנים הללו באותה דמים וגם הרמב"ם כתב על משכנתא דסורא שאם התנה בעל השדה עמו שכל זמן שיביא לו מעות יחשוב לו עשר לכל שנה ויסלק ממנה וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה לחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר דמים ויסתלק הרי זה מותר שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר עכ"ל ומאחר שהתר משכנתא דסורא הוא מפני שאין מעות אלו הלואה אלא הן כלוקח פירות שנים אלו בכך וכך מעו' לדברי התוספות ומפני שהוא כשכירות לדברי הרמב"ם ז"ל כל תנאי שבלקוחת הפירו' או שבשכירות מותר וכשם שמות' להתנות שיוכל הממשכן לסלק לבעל המעות כך מותר להתנו' שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו ומה שכתב הרב המגיד בשם הרמב"ן שטעם היתר משכנתא דסורא מפני שאין אחריות המלוה עליו וכו' ואינו יכול לכופו לפרוע לו תוספת וכו' לא נתישב בטעם זה עד שכתב ועוד שאין זו לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שכתב כן עכ"ל וטע' זה עולה כטעם התוספות ולפי טעם זה אפילו התנו שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו מותר ואפילו למה שכתב הרב המגיד שטעם ההתר היא מפני שאין כח ביד המלו' לגבות מחובו כלום ולהחזיר לו הקרקע אפשר לומר שזהו גדר משכנתא דסורא ואחר שנעשית משכנתא זו כהלכתא אם רצה להתנות שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו אחר ג' או ד' שנים מותר ומ"מ יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שכיון שבתנאי זה נתבטל טעם ההיתר הוה ליה כאלו עקרו משכנתא דסורא ועשו המעות מלוה ואסור לדעת הרב המגיד והרשב"א ולענין מעשה אעפ"י שמדברי התוספות והרמב"ם נראה להתיר כמה שהוכחתי והרא"ש מתי' בהדיא מתוך דברי הגמרא והל"ל דמסתמא כך הוא דעתו של הרמב"ם כיון שהראיה שהביא הרא"ש ראיה טובה וחזקה היא וכ"ש כאשר פשט דבריו של הרמב"ם מוכיחים כן וכמו שכתבתי מאחר שהרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם סתם לאסור אין בנו כח לפרש דברי הרמב"ם להתיר ועוד דאפוקי ממונא הוא ולא מפקי' אלא בראיה ברורה ואין לומר מאחר שמשכנתא זו נעשה באיסור בטלה היא מעקרא וכופין הממשכן להחזיר מעותיו לבעל המעות שהרי כתב הרא"ש חדא דאמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא באדר וקא אזלי חיטי ד' גריוי בזוזא בשוקא ויהב ליה חמשא וכו' מכאן פסק רבי' האי ז"ל בתשובה היינו דאיכא איסור' בזיבינ' דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ונתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח מפני שנעשית באיסור וכן כתב נמקי יוסף בשם רבי' האי וכן כתב הרב המגיד בספ"ח בשם רבי' האי והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן פסק טור ח"ה וכן כת' הריב"ש בשם הגאון ושכן הסכימו כל המפרשי' ואעפ"י שכתב ומיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא יתן בהם כשער היוקר של עכשיו שהרי לא לכך ירד שמתחלה בשער הזול פסק עמו ואין לומר דה"נ יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא ע"ת זה שבסוף ד' שנים אוכל לגבות ממנה וכיון שאסור להתנות כן חוזרני בי מהמשכנתא שלא נתרצתי אלא על אותו תנאי יכול הלוקח לחזור שלא ליתן בהם אלא כשער היוקר דהתם שאני לוקח כשער הזול או כשע' היוקר הוא עצם אופן המקח ואם התנה לוקח כשער הזול היאך נחייבנו ליקח כשער היוק' אבל הכא תנאי זה שיוכל לגבות מעותיו בסוף ד' שנים אינו עצם המשכנתא ואם כן שפיר אמרינן תהיה המשכנתא קיימת והתנאי בטל כיון שהוא באיסור ועוד דהתם יאמר הלוקח איני רוצה ליקח אלא השער הזול כמו שפסקתי ואם הוא אסור יבטל המקח אבל בנ"ד ודאי לא יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא על תנאי זה וכיון שתנאי זו אסור תבטל המשכנתא ויחזיר לי מעותי שאם היה אומר כך נמצא שהמשכנתא היתה בטלה מעיקרא והיה צריך להחזור פירות ד' שנים שאכל ואפילו אם בתוך הד' שנים העביר בעל המעות המשכנתא לאחר ויתרצה השני להפסיד פירות שאכל כדי שיגבה מעותיו לאו כל כמיניה אם לא יתרצה גם הראשון ואפילו אם יתרצו שניהם יש לחלק כמו שחלקתי תחלה זהו מה שנרא' לי הצעיר יוסף קארו: מה שכתב החכם נר"ו בתחלה דלא דאמי לחכירי נרשאי דהתם היה נשאר החוכר בשדה מינכרא מילתא ששכר מעותיו הוא נוטל אבל הכא שמשכן לו סתם אלא שהתנה וכו' לא נהירא דהא בהדי' אמרי' בגמ' על הני חכירי נרשאי והאידנא דכתבי הכי ושהינא כמה עדנין והדר חכרה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ש"ד לאו מלתא היא ופי' רש"י ז"ל דכיון דשהייה גביה ואכל' תלת שנין מה לי עבד בה איהו ומה לי חכיריה ולאו מלתא היא דאפי' שהייה נמי אסור דרבי' גמורה הוא וכו' והאי כתיבא דכתבי הני חכירי היינו כשהם מחכירי' לבעל השדה דהכי משמע לישנא דחכירי נרשאי שהם המלוים אחר שעמד השדה ביניהם כמה שנים כתבי הכי לבעלי השדה החוכרים מהם ולהכי היה משמע דהוה שרי ואסיקנא דאסור והוי רבית קצוצה לרש"י ז"ל משמע דאפילו לא התנה לכתחלה המלוה עם בעל השדה שיחכירנה ממנו אלא אחר כמה שני' חכרה לו אפ"ה אסור וכ"ש היכא דמעיקרא אתני בהדי' שישכירנה לו כי נ"ד ומה שכתב דהשת' מיהא לא דר בו ואפש' שלעולם לא ידור דהכא נמי בהני חכירי נרשאי שהינא כמה עידנין אצלם שלא היה חוכר בעל השדה את השדה אלא היו עובדי' אותה או חוכרים לאחרים ואחר כך חכרו לבעל השדה ואפ"ה אסור כדאמ' וכל זמן שאינם חוכרים אותו לבעל השדה הוא מותר וכשחוכרים לבעל השדה אפילו אח' כמה ימים הוא אסור ליקח ממנו וכ"ש הכא דאתני מעיקר' שידור בבית וכן כתב הרמב"ם ז"ל ספ"ק וכן מי שהיתה שדה ממשכנת בידו לא יחזור וישכור אותה לבעל השדה מפני הערמת רבית וכו' דמשמע דאפילו בלי תנאי מעיקר' אסור. ומה שחלק החכם נ"ר דבחכרי נרשאי הוי להנא' ותועלת בעל השדה והכא בנ"ד לא הוי לתועלת בעל המעו' אדרבא צער הוא לו וכו' נראה לי דלא שנא דאף בחכירי נרשאי דהיתה השדה כמה שנים אצלו והדר חכרה לבעל השדה לאו בע"כ של בעל השדה חכרה שהרי לא היה כאן תנאי ואי לא היה לו תועלת לבעל השדה לחוכרה ממנו לא היה חוכרה וכיון שחכר אותה ונותן לו כך וכך לשנה הוי כרבית מפני שנתן לו מעות קודם על השדה במשכנתא ועתה נוטל ממנו כל שנה מה שהתנה עמו והמלוה קיימת וה"נ בנ"ד כיון ששכרה לבעלי החצר אעפ"י שהיה מוצא למי ישכירנה ואינו תועלת לו אלא לבעל החצר אסור שהרי הוא לוקח שכירות ממי שהלוה לו מעות במשכון על חצרו ואפשר נמי שלא היה מוצא אחרים שישכרו הבית בזמן שבעל החצר דר בה ועוד שהיה תנאי מתחלה ואעפ"י שהיה התנאי מבעל החצר ולא מבעל המעו' אפ"ה הוא נוטל דבר קצוב ממי שלוה ממנו על ביתו והוי כרבית ומה