מבי"ט חלק א קמד

דהאי דשהתה עשר שנים היינו כשלא קיים מצות פריה ורביה ועל זה כתב הרא"ש ז"ל שהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וישא אחרת אבל מי שיש לו בנים כי נ"ד דסיימוה קמיה דאית ליה בני אינה כשהתה י' שנים דמחייבי' ליה לישא ובתחלת א"ה כתב בפי' דדינא דשהת' היינו כשאין לו בנים ומצוה הי' דאיכא משום לערב אל תנח ידך דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחלה. עוד כתב דאף נמצא בקצת כתובות שאין כתוב אלא א"כ שהת' י' שנים ואינו כתוב שאם יעבור שיפטרו' וכו' שנר' לו שהיא קיצור הסופר אינו כן דכיון דבמקום ההוא אין נוהגי' לכתו' ואם יעבור אינו כמו שהיה נכתב דנהרא נהרא ופשטיה ואין מקום אח' נגרר אחר מקום אחר במנהגות ואפי' שבמקום א' נהגו הרוב ליכתב כן ונמצא בכתובה אח' שלא כתבו אלא אם שהת' י' שנים כמו שנכתב כיון שכתב מקצת התנאי נראה כי בזה נתרצה ולא בשא' דאם לא כתב כלל נראה דהוי כמו שנכתב הכל כיון דמנהג המקום הוא אבל כשנכתב קצת התנאי יכול לומר בזה נתרצה ולא בזה ולפי הדין אדם זה מותר לישא אשה אחרת שעשה לה התראה וכתב לשם הוא ואחרים שתבוא עם השיירות המצויות ולא באה עמהן והיה יכול לכופה לעלות אפילו בזמן הזה דמצוה נמי איכא כדאמ' לעיל ואם לא תרצה לבא תקח נדוניתה ותצא והשתא תו ליכא מידי כתבתי על פוקד כן ראיתי כל מה שכתב למעלה ונטיתי מרוב ראיות דבריו דרך ימין כמו שכתוב אצלי ועכ"ז האיש מותר לישא אחר' שהתרו בה בכתב שתבוא והשיירות מצויות לבא בים וביבשה ולא באה ואם תרצה להתגרש חייב לגרשה ותקח נדוניתה ולא מנה או מאתים ותוס' דהכל מעלין לא"י נאם המבי"ט: להחכם הדיין כמה"ר יוסף ציאח נר"ו: רמו על דבר ההסכמה אשר עשו אנשי' ידועי' להתפלל כלם יחד במקום א' תפלה לזמן ה' שנים קבע במקו' אשר יבחרו ויבררו הרוב מהם כו' ואח"כ שכחו הסכמה זו ועשו קצתם הסכמ' אחרת ונשבעו שבועה חמורה להתפלל במקום א' מיוחד בית תפלה קבע נר' דשבוע' שניה חלה על ההסכמ' אפי' לא הותר' דלא עדיפא הסכמ' מאיסור דרב' דחייל עלייהו שבוע' ויכולין להתיר אח"כ ההסכמ' ואפי' היתה ההסכמה הראשונ' בחר' היו יכולי' להתיר' ונשאר' ההסכמ' הב' קיימ' כמו שכת' הרא"ש ז"ל בכלל ז' בשתי תשובות דין ו' וגם שאו' שנזכרו אח"כ שנשבעו ג"כ על הסכמה ראשונ' אע"פ שאינו כתו' בהסכמ' יכולי' להתי' השבוע' הא' ותחול השני' דנר' דכמו מי שנשבע על ככר שיאכלנה וחזר ונשבע עליה לאוכלה שאין שבוע' חלה על שבועה שאם התיר הא' שחלה השניה כמו כן מי שנשבע על ככר שיאכלנה ואח"כ נשבע עליה שלא יאכלנה או איפכא דאין שבועה חלה על שבועה שאם תתיר הראשונה תחול השניה וכן נר' מתשובת הרא"ש ז"ל כלל א' שהביא החכם נר"ו על מי שנשבע שלא למכור וכו' שאם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו הא' יתירו' לו וימכור ויפרע שניה וכו' והכא נמי ל"ש ויכול כל א' מהם להתיר בפני עצמו כמו שנשבעו כל א' בפני עצמו ואפי' שבכלל השבועה הא' היה פה תקנת עניים בשבועה שניי' ג"כ נכת' לזון ולפרנס ולכלכל העניים והי' תקנ' עניים וכפי הנראה שאר האנשים החתומים בהסכמה הראשונה לא מיחו באלו והם נפרדו ג"כ אח"כ אלו מאלו במקומות מיוחדים להתפלל וא"א שכלם שכחו ההסכ' אלא שחשבו אולי שלא היו עוברים עליה כי כתוב בה להתפלל כלנו יחד במקום א' תפלת קבע במקום אשר יבחרו ויברר הרוב ממנו ע"כ וכיון שלא היה להם עדיין מקום קבוע ומיוחד להתפלל בו אלא שתלו אותו במה שיבחרו ויבררו הרו' אפשר שכוונו שיתפללו במקום שיבררו הרוב אע"פ שלא יהיה יחד במקום א' כמו שכתבו קודם ומה שכתבו קודם יחד במקו' א' היה שיתפללו יחד במקום א' עד אשר יבחרו ויבררו הרוב מקום להתפלל בו ביחד או במקומות חלוקי' כיון שהוא ע"פ בחיר' הרוב ואפי' שיתפללו במקומות חלוקי' יהיו אגודה א' בכל מה שכתוב בהסכמ' ואפי' שפי' זה דחוק כדי שלא יהיו עוברים על ההסכמה אפשר לזה אלא שלא נכתב בפי' ואפי' נאמ' כי אין הלשון השני פי' הא' ונראה שהלשון הב' הוא הפך הראשון שאו' במקום שיבחרו ויבררו וכב' בחרו מקומו' חלוקי' נראה שהכוונ' במקו' אשר יבחרו הוא מקומו' הרבה כמו שעשו אח"כ ואזלי' בתר לשון אחרון כדאמ' גבי שטרו' דהכל הולך אחר התחתון אם כתו' למעל' מנה ולמט' מאתי' או איפכ' ואף אם נאמ' שלא כוונו אלא למה שמור' לשון ההסכמ' בפשיטות יכולין להתי' השבוע' כמו שכתבתי קוד' והחכ' נר"ו שעל פיו נעש' ההסכמ' הראשונ' ההגונ' הוא יכוין לצאת ויטיל שלום ואהבה ואחו' בין הקהלות יצ"ו כי קהל עדתו עליו יסמוכו ועל ידו תהיה סליח' התרתם הצעיר מבי"ט שנת שיט"ה: רמז זה כמה עשרו' מן השני' בבוא הרב הגדול מורינו כמהר"ר יעקב בירב זלה"ה ממצרי' פה להאיר עינינו במאו' תורתו בהיותו או' פס' בפני כל החכמי' השלמים ז"ל אשר היו נמצאי' בזמן ההו' אמ' חידו' א' על דברי הרמב"ם ז"ל בהלכו' חמץ ומצה והייתי אומ' אותו משמו אח"כ כשהייתי אומ' פסק בקהל ועת' חלה פני החכ' כ"ר יעקב בירב יצ"ו בן בנו החכ' השלם כה"ר אברה' ז"ל שאכתו' לו הלשון ההוא כמו שאמרו זקנו הרב ז"ל ולכן כתבתיו והו' על מה שכת' הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות חמץ אין חייבין כרת אלא על אכיל' עצמו של חמץ אבל עירו' חמץ כגון כותח הבבלי כו' אם אכלן בפסח לוק' כנר' שבכותח הבבלי יש כזי' בכדי אכיל' פרס והרי"ף ז"ל כת' שאין בו כזי' בכדי אכיל' פרס והשי' הרב מ"מ דמה שכת' הרי"ף ז"ל הוא כשאוכל דרך אכילה שאז אין בו כזית בכדי אכיל' פרס ודברי הרב ז"ל הם כשאכל כזי' בכדי אכילת פרס שלא כדרך אכילתו שאכלו כך בלא טיבול לחם או בשר כן הוא כוונת דברי מ"מ ועל זה הקשה מורינו הרב ז"ל דפ' אלו עוברין אמרי' הנח לכות' הבבלי דלית בהו כזי' בכדי אכיל' פרס אי בעיניה דקשרף וקאכיל ליה בטל' דעתיה אצל כל אדם ואי משטר קשטר ואכיל לית ביה כזי' בכדי אכיל' פרס ופרש"י אי מיתרמי ואכיל ליה ממש דהשת' איכ' כזי' כו' בטלה דעתו אצל כל אדם ולאו אכילה היא לחיוביה עליו וא"כ איך כתב הרמב"ם ז"ל לפי מה שהשיב מ"מ דשלא כדרך אכילתו לוקה והשיב הרב ז"ל כי הרמב"ם ז"ל יפרש מה שאמר בגמ' בטל' דעתו אצל כל אדם כלו' ולא איירי תנא בהכי אבל אין הכי נמי דאם אכלו כך שלא כדרך אכילתו שהו' חיי' וזה הפי' נר' אז זר בעיני קצת חכמי העי' ואח' כמה שנים אנא ה' לידי שהייתי שונה מס' נזי' בבקיאו' והובא' שם סוגי' זו ולשון זה של בטלה דעתו אצל כל אדם ג"כ וכתבו התוספות שם פרש"י שבפסחי' וכתבו מ"מ אי מיתרמי הכי מודו דחייב ובהכי לא איירי ע"כ והוא פי' זה שפי' מורנו הרב ז"ל ואחר זמן שחזר פה הראיתיו לו והיה טוב וישר בעיניו שכיון אל דברי התוספות נאם המבי"ט שנת שיט"ה: רמח על דבר השפחה אשר הועד עליה שהיה רגלה נפוח בבי' המוכ' ואח' שקנא' הקונ' נתגל' אליו כי היתה חולה מחולי הנקר' טרופישיאה אשר קצת סימניו נפיחת קצת האיברי' והמוכ' טוען שהשפח' שמינ' ורגל' נראה שמן ומי שאינו מכיר' יאמ' שהי' נפוח' נר' דאין בטענ' זו ממש שאם הנפיחה היא עתה כמו שהית' אז לפי ראו' העדי' שראו' קוד' הית' מהחולי הנז' והוי מקח טעות כיון שלא נודע להם קודם דגלי סיפא אריש' דכול' חדא מלת' היא. ונראה לי להבי' ראי' ממאי דפסקי' הלכת' פ' יוצא דופן תוך זמן כלפני זמן וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' אישות ושתי שערות שהביאה הבת תוך י"ב או הבן תוך י"ג אע"פ שהן עומדות במקומן אחר הזמן הן שומא כלפני הזמן ולא נימ' קוד' היו שומא ועכשיו הן סי' וה"נ נימא קודם לא היה זה החולי ועתה הוא זה החולי הנז' וכן יש ראיה מהא דתנן פ"ד דנגעי' גבי בהרת הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי הוא כמו' שהיתה ופרש"י ז"ל ומסגירו הסגר שני וכתב עוד והאי חזרה היינו במקומה הא' דאי במקום אחר הרי זו בהרת משמע דכל שהוא במקו' אח' אמרי' דהיא היא ולאח' הפיטו' דתנן דתראה בתחילה היינו טעמא דאע"ג דהיא היא כיון שפטרה כבר דיינינן להאי אחריתי בתחילה כדילפי' התם מקראי והכא נמי האי נפח דחזו בה מתחילה היינו מה שאנו רואים עתה וכ"ש הוא התם הלכה ודאי וחזרה והכא לעול' הית' במקומ': ומה שכתבו הדיינים יצ"ו הן אמת ראובן מרחו' לא הוזכ' זה בעדויות ב' העדים אדרבא נראה שמקרוב נראה להם שהרי בעדות הא' כתבו שבאת לחנותו והראת לו רגלה ואמרה שהיא נפוח וכן נראה לו ואמר' שירפ' אותה והשיב שלא היה בקי ברפואות הרי שהיה קרוב לה כיון שהיתה בחנות עמו והחנות הזה הוא ידוע כי היא קטנה ומסתמא קרוב לה היתה בפרט שהראה הרגל כדי שירפ' אותה היה צריך שתפשוט לו את הרגל קרוב לו כדי שיראנו היטב כי הוא אומן ולכן השיב לה שלא היה בקי ברפואות כי ראה הנפח ולא בטח היותו בקי לרפאתה והוליכה לרופא ולא חסר דבר בראייתו אלא הנגיעה בידו וכן העד הב' ראה אותה תוך בית רבה ושאל לה על ענינ' עם גברת' והיא אמרה לו שהיו מרעיבין אותה ומעמיסין עליה עול שעבוד עם היותה חולה ואז הראת לו רגלה נפוח ומסתמא קרוב לה היה האיש הרואה בדברה כמו דברי תרעומת מגברתה בביתה. ומה שכתבו הדיינים וכן טענו בפני העדים והם נסתפקו לדבריהם לא ראיתי בלשון עדות' שיסתפקו אם היה נפח או שמנונות שהרי אמרו שאמר להם שרגלה היה נפוח וכן נראה להם וכיון שאמירתה שהיה רגלה נפוח היא בסבת חולי לפי דבורה מה שנראה להם כן היה גם כן נפח ולא שומן כי האיברים הם כמו שותפי' בחיבור הגוף והשמנינו' מתחלק בין כולם בשוה וכיון שראו הרגל לבדו נפוח ולא שוק על ירך נראה להם ודאי שהיה נפח כמו שאמרה היא ולא שומן והרי רגלה לפניהם עתה נפוח כמו שהיה ואם עתה הוא נפח מקוד' ג"כ הי' כן שאין השומן מתהפך לנפח ואם כן עדות זה הוא עדו' ברור ולא אמתלאה דאין אדם תועה מדרך השכל לראות מקום א' בגוף האדם נפוח וסביבו אינו נפוח ויטעה ויאמר כי הוא שומן כי אם היה שומן היה הרגל האח' כמוהו ושעל הרגל היה גם כן נפוח כפי עוביו או דקותו ואם כן עדות זה הוא עדו' ברורה שהוא נכר לכל כ"ש לעד הא' שהיה אומן ויודע בטיב דברי' אלו לכן היתה באה אצלו ולא חסר לו אלא הבקיאות ברפואות כמו שהשיב הוא לה וכיון שכשהכיר הקונה במום זה לא נתרצ' בה הוי מקח טעות וחוזר לפי העדא' העדים והדיינים יצ"ו הם מיראי הוראה לאפוקי ממונא ולכן לא נראה להם העדות ברור ולפי האמת הוא ברור לאפוקי ממונא נאם המבי"ט: רמט תשובה יש לדקדק בשטר מתנה זו שכתו' בו הוו עלי עדים כו' שנתתי לבתי במתנה גמורה ד' אמות קרקע ואגבן נתתי לה שליש כל הבתים מפתח החצר ולפנים וכו' וכתבו התוס' פ"ק דב"ק על ההוא דהחזיק בקרקע קנה עבדים דאין קרקע נקנ' אגב קרקע והרב בעל מ"מ פ"ג הביא גם כן דברי הרשב"א ז"ל שסובר כן ושהביא דברי התוספות וכתב הוא וכן עיקר וכן הביא במשרים וכן בס' צ"ה הביא דברי הרשב"א ז"ל וכתב רבינו ז"ל וטעמא רבה איכא דאגב אקרא דויתן להם אביהם וכו' אסמכוה ומה התם כסף וזהב עם ערים דהיינו מטלטלים אגב קרקע ה"נ וכו' ולא ארעא אגב ארעא ע"כ וכתב עוד הרשב"א ז"ל