מבי"ט חלק א קמג

תשובה פ' חזקת תניא אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים וכו' קבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעל כו' והביאה הרי"ף ז"ל שם סי' תשלד ובנמוקי יוסף הביא דברי ר"י ז"ל וכתב שהאשה נאמנת לומר שנתנה לה במתנה גמורה ע"מ שאין לבעלה רשות אפילו הפירות וכן דעת הרשב"א והריטב"א ז"ל וקצת ראיה איכא וכו' והרמב"ם ז"ל ספ"ה מהלכות מלוה ולוה כתב וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה וכתב הרב מ"מ שם ובפ"ז מהלכות שאלה ופקדון שהרמב"ן ז"ל סובר כדברי הרמב"ם ושכתב הרשב"א ולפי דבריו הא דקתני יחזיר לאשה יחזיר לעבד לאו דוק' קאמ' כלו' להם ולא לבעלי' אלא משו' שאמרו שאין מקבלין כו' היה עולה בדעתנו שאם קבלום נחוש ולא נחזירם קמ"ל אין מקבלין לכתחלה ומ"מ אם קבלו וכו' דמשמע שסובר הרמב"ם ז"ל שאף בפקדון שהפקידה האשה יכול להחזיר לבעל. וא"כ בנדון זה שהם כלי כסף וזהב ומילת אם לא הביאה ראיה שהם מנדוניית' הם בחזקת בעלה ואף לדברי המפרשים שמה שהפקידה הוא בחזקתה ואם נושא' ונותנ' בתוך הבית או אם הבעל מפקי' כל אשר לו בידה הרי הם בחזקת הבעל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פ' חזקת ואפילו שידע בעלה ולא מיחה ולא הפסיד זכותו שהוא רצה שיהיו ביד הנפק' שהיה נאמן עד שיצטרך לקחתם וכשמת הוא יכולי' היורשי' להוציאה מיד הנפקד אלא שיכולה היא לעכב אותם בשביל מזונותיה כיון שתפסה אותם ואינם ברשו' היורשים נאם המבי"ט: רמג על פסק דין שכתב החכם כמה"ר שמואל ן' וירגה נ"ר ליהודי א' כתב החכ' כמה"ר יוסף נר"ו פיתק' א' וז"ל דין זה היהודי ראוי למי שיש בידו כח לכוף לבעל דינו שישלם חייב לכופו ואפי' ע"י האומות והעול מוטל על מי שיכול להציל העשוק הזה מידו ולא ישמע ברחובותינו צעקת עינוי הדין ח"ו ואני את נפשי הצלתי נאם המר יוסף ואני ראיתי הפסק דין והש"ח באותו היום שכתב עדין היה זמן לפרעון ט"ו יום וא"כ אפי' היה הפסק דין כדין תורה לא היה ראוי לחייבו שיפרע קודם זמנו ולא לתתו רשות שילכו לאומות כ"ש שאין הפ"ד דין אמת והיה בו טעות בד' או ה' מקומות כמו שכתבתי בארוכה ולא היה מן הראוי להדרת חכמתו להאריך ולאיים כ"כ בפסקא זו כי לא היה עדין עשוק ולא חלה עדין צעקת עינוי הדין ברחובותינו גם כי היה הדין דין אמת והיה לו לחכם נר"ו לעיין קודם הפסק דין שהיה ביד התובע והיה רואה בו מה שראיתי אני ומשכוני נפשי אחריני למה ליה דהשתא מיבעי ליה לאיזדרוזי כדון היאך גיברא חרצייה כדי בעון מינ' די יהודעון ולא ישכח טעמא לאסוקי דינא דשמעתתא אליבא דהלכתא וגם כי אין זה דיני נפשו' נתחיל מן הצד ויתן כ"ת טוב טעם ודעת בפסק זה שנרא' בעניך כ"כ פשוט שנתת מיד רשות לילך לערכאות ונפסדו על זה מעות לאומות ואם לא תשיג ידך די בקשת הטעיו' שאל נא את הרב אשר אמר' כי הוא ערב את הפוסק ואליו נשא את נפשו וצאו שלשתכם אלי בפסק זה ואחר נדב' בפסק האחר כי גם את זה ערב לפי מה שכתב' שיהיה הוא למעוז ומחזיק לך ואם היי' מרא' הטעמים הערומי' בלי ראיה הוא היה משיג ראיותם ואולי לא היה דוחה אותה כי אגב שטפ' ראה הפס' שלך ודחה ואין שתיקתו לדבריך ראיה כי שתק כמסתפק ידעתי כי בדברי' לא יעתק צור ממקומו ואולם כהר נופל והם כותלי בית המדרש נטול יפול כדברי ר' אליעזר וחרוב שנעקר ק' אמה או ר' ואמת המי' שחזרו לאחוריה' יוכיחו אמנם לבו של ראשוני' כפתחו של אולם וכו' ואנן אפי' כמחט סדקית לא נוכל ליקוב חור בדל' בהבל פינו ולא חשבתי לעקור פס' שחשבתו כהר גבו' ותלול בדברים קצרי' אם לא יובנו וברוב דברים לא יחדל פי' הבנת' וגם כי יש ויש לכ"ת עסקי עיוני' אחרים כמו שכתב' קרוב היה אליך הדב' הזה מאד בפיך ובלבב' לעשותו להחזיר דברו ולהעמידה על מתכונת' וכל עם ה' נביאי' לנוב חכמה בתורת ה' להעמיד פסק דינם האמתי על אמתתו ולסל' מה שיוכל הטוען לטעו' עליו ואחר שהבטחתי לגלות אזן אנשי' חכמי' אני מבטיח ועוש' ואפי' גם בפעם הזאת אני בא בקצרה ואגל' הטענו' ולא הראיות שיש לי בהן הטעם הא' הוא כי גם שב"ד לא יחייבו הלוה לפרוע בלי הרשאה השט' שכתו' בו לכל מוציא שטר זה אם לא באו לב"ד ופרע לו הלוה במה שהרא' לו השטר שכתוב בו לכל מוציא שטר זה לא יחייבו אותו ב"ד לפרוע פעם אחר' ויש דין דומה לדין זה ידקדק הבקי וישכח הטעם הב' שאפי' שטעו ב"ד והגבוהו מה שעשו עשוי ויש דין כיוצא בדין זה ג"כ הטע' הג' שנמצא כתוב בש"ח זה שובר על מה שפרע למוציא השטר וגם כי איני צריך בעיני אני אומ' מעט ועושה הרבה כי לא הבטחתי אלא על שלשה ואו' ד' הטעם הד' הוא כי אין מנהג זה פשוט אלא לבא מחוץ לעיר לא לעומד בעיר הוא ובעל השטר ועתה חל עליך חובת ביאור הראיו' ודחייתה לפי דעתך ואם יצטרך שאני אגל' ג"כ לא תהיה נאמן אח"כ לדחותה בקש ויהיו דבריך פשוטי' וברורי' להבא יותר ממה שכתבת שהיו לשעבר נאם המבי"ט. ועיין סי קנ"ג: רמד שטר עסקא קרוב לשכר ורחוק להפסד לגדולי' בפנינו וכו' נתן כה"ר פלוני לכה"ר פלוני סך כך בתורת עסקא והתנה עמו שלא ילוה ולא יקיף לשום אדם ממעות אלו או ממה שיביא מהם כי אם במשכונו' כסף וזהב ויהיה המעות או המשכונו' תחת ידו ברשותו תחת הקרקע בלי ידיעת שום אדם אלא הוא ואשתו והסחורה תהיה ברשותו ובביתו אשר הוא דר בו וכשהוא אינו בעיר יעמיד שומר בביתו בלילות ואם יגנב או יפסד יהיה על שניהם כפי חלק הריוח ואם יחסר שום דבר ממה שכתוב למעלה יהיה ההפסד עליו ולא על בעל המעות וכל סחורה שיוליכו לאיזה מקום יהיה דרך יבשה ויוליכו ד' בעלי קשתות לשמור הסחורות מלבד החמרים וכל הסחורות שיקנו ממעות אלו או הבא מכחם כשימצאו ריוח ח' לק' יתחייב למכור מיד ואם יאחר ואח"כ יהיה הפסד יהיה עליו ואם יקיים תנאים אלו יהיה הריוח וההפסד לשניהם ואם לא יקיים ההפסד יהיה עליו לבדו ואם יהיה ריוח יתן מן הרווחים י' לכל מאה לכל שנה מהסך הנז' אם ישאר לו ג"כ כדי הריוח שנותן יותר בכדי שכר טרחו ואעפ"י שיהיה ריוח הרבה לא יתן אלא כדי י' לק' כמו שנז' וכל ג' חדשים יתן חשבון אם לא ימצא ריוח ה' לק' לו' חדשים יהיה מחויב תוך ל' יום שיתבעם לפרוע לו מעותיו שלמי' וטובי' כמו שנתנם נאם המבי"ט: רמה על מה שכתוב בכתובות שלא ישא אשה אחרת עליה כתב החכם ה"ר שמואל ן' וירגה שאין תנאי זה מונעו מליש' למי שבא מח"ל לא"י ושלח כתב לאשתו שתבוא ולא באת וכתב כי התנאי הוא כפי מה שנהגו לכתוב בכתובות שלא ישא אשה אחרת ואם יעבור וישא שיפטרנה בגט ויתן לה כתובתה וכן היו נוהגים לכתוב בטילוטולה כפי מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ל"ג וכתב שכל מנהג כתובתינו כתובות ספרד נמשכות ממנהגי טוליטולה ואין תנאי זה מונע נישואין אבל מחייב שאם ישא אחרת שיהיה מחויב לפטור הראשונה בגט וליתן כתובתה וכל שהוא עוש' כן אינו נקרא עובר על התנאי כי כן יראה מדברי הרא"ש ז"ל בכלל הנז' שכתב שם כי מי ששהתה אשתו עמו י' שנים ולא ילדה אין התנאי הזה מועיל יותר מן הדין כי הדין הוא שיוצי' ויתן כתובה והתנאי גכ"כ הוא וכיון שכן למדנו מדבריו שם כי אין התנאי הזה מעכב נישואין אבל מחיי' פיטור גט ופרעון כתובה לראשונה בעת נישואי שני' וכיון שכן בנ"ד יכול האיש הזה לישא אשה אחרת כל שיקבל עליו בנידוי לפטור הראשונה בגט אם רוצה להתגרש והכתובה תעמוד עליו בחוב כיון שאין לו לפרוע הכתובה שזה מספי' כפי מה שכת' הריב"ש ז"ל בתשובה צ"א שאם אין לו תעמוד הכתובה עליו בחוב וזה מספיק ע"כ דבריו בזה ולא צדק במה שכתב למדנו מדבריו שם כי אין התנאי הזה מעכב נישואין אבל מחייב פיטור גט וכו' כי לא כתב הרא"ש ז"ל אלא כששהתה עשר שנים כי אף בלא תנאי כך הוא הדין וכן נלמוד לענין נדון דידן הוא מפני שאינה רוצה לעלות לא"י אבל בלא שהתה קבלה עליה לא"י אם רוצה לישא אשה על אשתו אינו רשאי מפני התנאי שהרי כתוב בפי' בתנאי ואם יעבור שנראה שאין לו רשות וכולי אלא שהוא עובר על התנאי או על השבועה או חרם אם כתוב כך בכתובה כמו שנהוג וא"כ איך כתב כי למדנו מדבריו כי אין התנאי מעכב הנישואין כו' כתב עוד ואל תשיבני כתובה מאי עבידת' כיון שאינה רוצה לעלות ומתני' קאמרה תצא בלא כתובה שכבר כתב המרדכי סוף כתובו' בשם רבי' חיי' ז"ל שהוא בזמן שהיה שלום בעולם לא בזמננו שהדרכים משובשי' וכיון שכן האיש הזה מותר לישא כל שנתחיי' בחיוי הנז' ואני אומ' דעדין תשובתו בצדו דמה שכת' רבי' חיי' ג"כ לא כתב אלא בזמנו שהיו הדרכים משובשים לבא מכל אותם המקומו' דרך ים לא"י אבל בזמננו זה לבא מתורגמה דרך ים בספינת הצמר כמו שרגילי', בכל שנה לבא ודרך יבשה ג"כ אינו נקרא דרך משובש והוי דינא דמתני' דכופי' וכן כתב הר"ש בק' הר"ש ב"ר צמח ז"ל דכופין לעלו' לא"י בדאפשר בלא סכנה וכתב דבזמן הזה מנא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים וכן בזמננו זה חשוב דליכא סכנה כי האי גוונא דבין בים בין ביבש' השיירו' מצויו' ביבשה וספינת הצמר מצויה בים בכל שנה ועוד בלי סבר' רבי' חיי' משכחת לה כתובה לדינא דמתני' קתני תצא בלא כתובה דהיינו כתובה מנה מאתים ותוספת אבל נדוני' אית לה וכמו שהביא במרדכי בתשובות מהר"ם שם וכתב הר"ן ז"ל דה"ה תוספ' דלית לה למשמע דנדוני' פשיטא דלא חייב בכלל כתובה להאי מלתא דאפי' שכתב דאפי' נדוני' לית לה הרי כתב דמה שהוא קיים אית לה דלא גרעה מזינתה וכו' והרמב"ם ז"ל ס"פ י"ג כתב תצא שלא בכתובה ובתחלת פ' ט"ו משמע דכתובה דהכא אין הנדוניא בכלל וכן נר' ג"כ ממה שכתב הרב בעל מ"מ לדעת הרב ז"ל כתב עוד על דבר רבי' חיים ז"ל וכיון שכן האיש הזה מותר לישא אשה כל שנתחייב בחיוב הנז'. ואני אומ' כיון שכן שלדעת ר"ח אין כופין כמו שכתב אבל לא בזמננו זה שהדרכים משובשים א"כ האיש הזה אסור לישא אחרת מפני תנאי הכתובה והשבועה אפילו נתחייב בחיוב הנז' כיון שאינו יכול לכופ' דמשו' עליה לא"י אינו מותר לעבור על השבועה וכשהוא מצוה וכופין אותה לא היתה השבועה חלה אם היה נשבע שלא לעלות והיא חייבה לעלות עמו דהכל מעלין לא"י אבל לדעת ר"ח שאינו יכול לכופה השבוע' חלה וכ"ש עם מה שכתב רבי' חיים עצמו דבזמן הזה אינו מצוה לדור בא"י כמו שהביאו התוס' סוף כתובות וכיון שהוא מביא ראיה מה"ר חיים דון מיניה ומיני' בסברא זו ג"כ והרי הוא עמה ככל אנשים דעלמא דאינו יכול לישא עליה אפי' בלא שבועה אם לא שיפרע לה כל כתובת' דלא אמרי' שתשאר חוב עליו אלא כשהו' רוצה להתגרש או כשהוא חובה עליו לגרשה כמו כשהוא אסורה עליו או כשיש לו אי זו סבה כדאמר לעיל ואנן נקטי' דלא כרבי' חיים בהא מילתא ורמינן אנפשין למיתי לא"י לאצטעורי בה טפי ולפום צערא אגרא עוד כתב כ"ש שזה רוצה לישא לקיים מצוה ושלא לבטל מפריה ורביה והוי כי ההיא דשהתה י' שנים דהרא"ש ותו לא מידי ע"כ ואגב חורפיה לא עיין בה ותו איכא מידי