מבי"ט חלק א קלט

דאיכא אדם חשוב לית בתקנתיהו מששא ובמה שנתקשה לו טוב' בדברי הר"י קולון ז"ל במה שכתב בשורש א' דאין כח ביד ב"ד חשוב כר' אמי וכר' אסי להפקיע ולהפקיר ולתקן תקנות במלתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מהא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר דמשמע אפילו במלתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי לרבי אלעזר דקאמר מהכא אלה הנחלות וכו' והיכא דהאב מחלק נכסיו על פיו איכא רווחא להאי ופסידא להאי ודומי' דהני יליף להפקר ב"ד הפקר נראה לי דלא דמי האי רווחא ופסידא דתקנות לרווחא ופסידא דהפקר ב"ד דהא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי במאי דאמרינן הפקר ב"ד הפקר היינו במידי דאיקרי באיש אח' שקונסים אותו על מה שעשה או בכי הני גווני דאמרינן אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה בריש כתובות ובגיטין פ' השולח ממוכ' הפקר ב"ד וגבי קטנה דאביה ירית לה מדאורייתא ומדרבנן ירית לה בעל משום הפקר ב"ד כדאמר פ' האשה רבה דבשעתא דתקינו רבנן הכי לא הוה מידע ידיע למאן איכא רווחא ולמאן איכא פסידא דכ"ע ניחא להו השתא בהכי וכל חד רמי אנפשיה דלא ליתיה לידי פסידא אבל רווחא ופסידא דתקנות דילפי' לה מההיא דרשאין בני העיר להסיע וכו' הוי מידי דידיע מהשתא למאן אפשר למיהוי רווחא ולמאן פסידא דלבני העיר המתקנים אמרי' דאיכא רווחא ולפועלים וכו' פסידא אף על גב דלא חשידי בני העיר דמתקני אלא דבר השוה לכל נפש דאיכא רווחא להאי כמו להאי ולא חשיבא רווחא זוטא כדאמר לעיל וכי ההיא דהשיב מהר"ם על מס הקרקע דמאן דאית ליה קרקע אית ליה פסידא ומאן דלית ליה קרקע אית ליה רווחא ממאי דפרע האי דאית ליה קרקע וכי האי גוונא הוא דכתב מהר"י קולון ז"ל דאפי' בי דינא דרבי אמי ודרבי אסי לא אלימי לאפקועיה ממונא כיון דמהשתא איכא ודאי פסידא להאי ורווחא להאי ולא קשיא ליה מהני דהפקר ב"ד הפקר דלא ברירא פסידא כגוונא דאמרן ופשיטא דרבי יצחק ורבי אלעזר משמעות דורשין לחוד הוא דאיכא בינייהו וכו' ותו לא מידי: ואם כן מה שכתב דלכאורה לכל הפירושים ולכל הסברות היה כח ביד גדולי הדור וכו' להפקיע ולהפקיר ולתקן אפילו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ליתא דבלאו מהר"י קולון ז"ל דלא קשה ליה מידי מאי דכתב הוא איכא נמי רבואתא דמייתי מתשוב' הרא"ם ז"ל שכתב הרמב"ם ז"ל ור"ת ורבו של ראבי"ה והרא"ש ובנו דסבירא להו הברייתא איירי בניאותו כלם מתחלה וכו' אבל אם יש מוחים שלא היו מסכימים בם בתחלה אפילו יחידים אין כח בבני העיר לקנות וכו' והתם מיירי אפילו התנו רוב צבור עם כל טובי העיר ומטעם דהפקר ב"ד הפקר דטובי העיר בעירם למה שהוזכ' בברייתא כמו גדולי הדור שהפקרם הפקר וכו' וכמו שכתב קודם ואיך כתב דלכל הפי' יש כח ביד גדולי העיר שאין בכל הדור גדולים או ב"ד חשוב כר' אמי ורבי אסי הרי טובי העיר עם רוב הצבור דהוא כגדולי הדור לית להו כח לתקן כשיש מוחים בדבר ואפילו תימא דהני רברבואתא דוקא בבני העיר וטובי העיר הוא דפליגי ארש"י וראבי"ה והרמב"ן והרשב"א דאינהו סברי דיש לבני העיר כח כמו גדולי הדור מטעם הפקר ב"ד כו' והרמב"ם ור"ת סברי דדוקא גדולי הדור ולא בני העיר אפיה היינו במידי דליכא פסידא מידי אלא שקצתם אינם נוחים באותה תקנה והם מוחים בה אבל אי איכא רווחא להאי ופסידא להאי כי הא דקרקע דכת' מהר"ם ז"ל אפי' גדולי הדור לא מצי לתקן כמו שהוכיח מהר"י מדברי מהר"ם ומסתמא לא פליגי דברי מהר"ם אהני רבואתא הרמב"ם ורבינו תם והרא"ש ובנו דכולהו בחדא שיטא דאין כח ביד בני העיר וטוביה להכריח את המוחי' בתקנה כדאמר וגם על מה שהסיע עצמו לדבר אחר כנ"ד משום דהוי מלתא דסכנתא ועדיפא ממגדר מילתא והביא ראיה מדברי הריב"ש ז"ל הרי המוחים כתבו ונותנים סברא שאין כאן סכנה אפילו לעומדים שם באנקונה שכבר ידע הדוכוס אדני הארץ שעשו הם השתדלות נמרץ כדי שיסכימו עמהם סוחרי תורקיאה ולא עלה ביד' והדוכוס הישר שופט כל הארץ לא יעשה משפטו מעוקל וידין אותם לכף זכות והמוחים בתקנה גם כן מראים פנים שיש להם ולנכסיהם סכנה בלכתם לפיזארו כמו שבא בדבריהם בארוכה ואפילו היתה סכנה ליושבי פיזארו והוו בני טורקיאה כאלו עומדים על דמם כיון שיכולים להצילם בהליכת הסוחרים שם אין כח בכלם להכריח את הסוחרים לבדם דלאו עלייהו לחודייהו רמי לאו דלא תעמוד על דם רעך אלא אכולהו ישראל דסמיכי להו רמיא כיון דיכולים להצילם בשלוח שם סחורה מדמי כולם כיון שהסוחרים חוששים שמא יפסידו בהליכתם לשם הרי הם כאלו אינם סוחרים ללכת שם ומצוה אכולהו רמיא לחזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך כמו שפירש רש"י ז"ל בפרק בן סורר אהא דאמרינן הני מילי בנפשיה אבל מי טרח ומיגר אגיריה אימא לא קמשמע לן וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות רוצח וכן הרוא' את חברו טובע וכו' ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולהציל וכו' עובר משום לא תעמוד ואם כן חייבים לבקש סוחרים אי איכא סכנת נפשות כמו ששוכרי' אנשים לטובע בנהר ואותם האנשים אפילו הם ישראלים אינם חייבים ללכת בחנם כיון דמצוה אכולהו רמיא אלא יתנו להם שכרם וינכו להם מה שיגיע לחלקם וה"נ לא שנא והיינו לפי שעה אם היה צריך לשלוח סוחרים מהרה אבל שלומי מיהא בני פיזארו אם יפסידו הסוחרים ההולכים בעבורם בעו לשלומי כדמשמע לישנא דגמרא דאמרי' אבל מטרח ומיגר אגוריה וכו' דדוקא טירחא דמיגר הוא דרמי' עליהו מממון הניצול אי איתיה בעין ואי לא בעו לשלומי' אי אית להו כמו שכתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוצי' דאין אדם מחוייב להציל נפש חברו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול ע"כ וכן כתב הר"י בנו בסוף ח"מ אכן ראוי והגון לסוחרים הרגילים ללכת לאנקונא להעלות על לבם גודל מצות הצלת נפשות וגודל עונש העומד על דמם ולחשוב מחשבות לבלתי ידח מהם נדח ח"ו פן יענשו אם יש בידם להושיע נפשו' אביונים נקיים אם הם בסכנה באופן שלא יגיע להם גם כן שום סכנה שהם ידונו לעצמם לזכות העומדים שם כי גם שהם יכולים להראות פנים להפסד בפני הבריות אל דעות ה' ודורש לבות בני אדם ואין נסתר מנגד עיניו ואם הוא ידוע שיש סכנה חייבים כל הקהלות לסייע לכל סוחר שירצה ללכת ואם יהיה הפסד ח"ו יגבו אחר כך מיושבי פיזארו: וכ"ש אם אנשי בית הגבירה הנשאה הם שלוחי' מאתה להסתחר שם בממונה הרי הם פותחי' שערי ישוע' ליושבים בפיזארו ושערי הרווחה לסוחרי' אשר ממנה יראו וכן יעשו בעלי כיסין לשלוח סחורותיהן שמה ותהיה היא עושה ומעשה ועבודת צדקתה השקט ובטח לעולם נאם המבי"ט: שאלה רלח ראובן היו לו שני בנים שמעון ולוי ושתי בנות לאה ורחל ושדך את בתו לאה לפרץ ומת ראובן וחיי לכל ישראל ולרבנן שבק ובנו הגדול שמעון הנז' שלח לעירו לומר לפרץ גיסו הנז' יבא לישא את לאה אחותו הנז' ושיתן לו כל מה שפסק לתת לו ראובן אביו ובא פרץ ונשא אותה והביא עמו את שני אחיו אחרי' יוסף ובנימן ואחר זה שמעון הנז' שדך את רחל אחותו הנז' ליוסף אחיו של גיסו הנז' ובעוד שהיה משודך מתה לאה אחות הנשואה לפרץ גיסו בלא בנים ותבע שמעון אחיה לפרץ הנז' את סך הכתוב בכתוב' כפי התנאי שהתנו ביניהם להחזיר: וכשראו האחים פרץ ויוסף הנז' תביעת שמעון השיבו לו אם יפייס עצמו בדבר מועט הרי טוב ואם לאו שלא ישא אחיו יוסף את רחל אחותו הנז' ועברו ביניהם דברים וכשראה שמעון הנז' שידם תקיפ' עליו והיה אנוס שהיה בביטול השידוכין חלול כבוד אחותם היתומ' לפי שהיתה כבר אחותו רחל בביתם עשה מודעא בפני ראשי הקהל ואמר להם ידעו שיכירו באונסו ונתפיי' באותו דבר מועט שהיו רוצים לתת לו וקרעו הכתובה: ואחר כך נשא האר' יוסף הנז' את ארוסתו רחל הנז' ואחר שנשא אות' חזר שמעון ותבע לפרץ הנז' שיפרע לו כל סך המעות שהיה כתוב בכתובה משלם וטען שמה שנתפשר עמו היה לפי שהיה אנוס ושאינו חפץ באות' פשרה וגם לוי אחיו הקטן ממנו תובע לו חלק המגיע מירושת כתובת אחותו וטוען שהיה קטן בשנים שאינו חפץ במה שויתר לו אחיו כי לא היה ביד אחיו כח לוותר שום דבר מחלקו המגיע לו יורנו רבינו דרך ישכון אור והמשפט לאלהים הוא: תשובה אם שדוכי יוסף עם רחל היו בקנין ושבוע' וקנס ולא היה רוצ' לקיים השבועה לישא אותה ולא לתת הקנס אלא בתנאי שימחול לפרץ אחיו חלק הירושה ולא שמעון יכול לו ומסר מודעא יש לו דין עתה לשמעון לתבוע תשלום החלק המגיע מן הירוש' מפרץ הנז' אף על פי שאינו הוא האונ' וכ"ש לוי הקטן שלא מחל אבל אם לא היה כמוכרח יוסף לישא אותה ולא רצה לישאנה עד שימחול שמעון חלק הירוש' חלקו מחול וחלק לוי הקטן יכול לתבוע לכשיגדל וזה פשוט בלי ראיה נאם המבי"ט: שאלה רלט ילמדנו רבינו ראובן יצא מביתו לדעת והניח את אשתו ואת בתו בירכתי ביתו שלולות מכל טוב וילך למרחקים ונשמע מפי הגוים שמת עדות המתירה להנשא ואחר שעברו ימי' ושני' שאבד זכרו הוצרכה האלמנה למכור חזקת הבית והחצר אשר היתה שם כדי לזון את עצמה ולארס את הבת הקטנ' והקונה עשה מכירתו בחוזק ולא רצה לקנות עד שעשו ב"ד הכרזה גמורה וקנה מיד האשה ומיד ב"ד ומיד האפטרופוס שהושם מיד ב"ד על המכירה ההיא בעד הבת הקטנה וב"ד עצמם חתמו בשטר המכר וכתוב בתוך השטר ומכירה זו היתה בהכרזה גמורה ועל פי ב"ד ע"כ ואחר שקנה הבתים בכל החזוקים הללו ירד לתוכ' ובנה בנין נאה והוצי' הוצאו' עליהן ועכשו הגדילה הבת ומערערת על המכירה שעשו ב"ד והאפוטרופוס ואמה באומרה שאין המכר מכר שב"ד טעו למכור נכסי רטושין ועוד אומרת שהמכיר' עצמ' היתה בטעות כי ב"ד מכרו חזקת הבתים על פי התקנה בחשבם שהבתים הללו היו הקרקע של גוי והחזקה של ישראל והאמ' הוא שגוף הקרקע היה של ישראל כי ממושכנות היו מיד אביה לגוי ובידה לפדותם וכיון שחזקה אין כאן מכירה אין כאן ורוצה לסלק את הקונה בלא דמים: והקונה טוען שהוא קנה מן האשה ומן האפוטרפוס ומיד ב"ד וירד ברשו' ובנה שיפרעו לו דמי הבנין על פי שבועתו וילך לו כדין היורד ברשותו ועוד טוען שיש לו ראיה ברור' שגוף הקרקע מן הגוי שכך נמצא כתו' בשטר המכיר' שנעש' בערכאותיה' וכן כתוב בשטרות שלו מיד ב"ד ומיד האפוטרפוס ומיד האשה שמכרו לו חזקה והעדים שהעידו ששמעו מן הגוי שהיו ממושכנות אצלו ואין כח בעדות זה לבטל מה שנמצ' כתוב בערכאו' ומה שהו' ידוע ומורגל בפי הכל כ"ש שאפשר שהגוי אומר כן לפי שלא נכשר בעיניו הקניי' או לאיזו סבה אחר' ואין להאמין בהם אשר פיהם דבר שוא אלו הם דברי הקונה והמורה דן שהדין עם הקונה שלא לצאת מן הבתי' עד שיפרעו לו הקרן והשבח וההוצאה מכמה טעמים חדא דאי בעי האי קונה מצי אמר להאי ברתא לא בעינ' לאישתעויי דינא בהדך עד שתביא ראיה ברור' שמת מורישך וכמו שכתב הרמב"ם