מבי"ט חלק א קלה

לקח' ממך פעם שנית שלא כדין אמר הכי ומה אני יכול לעשו' זהו תורף המעשה ועתה ילמדנו רבינו אם שמעון השליח פשע בשליחותו כיון שלא לקח הכתיבת יד ממנו שהיתה נשאר ביד הישמעאלי הית' סבת הפרעון הב' א"כ לא יהיה פטור בשבועה שפרע ומה גם היו' השליחות בשכר ואם יטעון שלא היה יודע שהיה ביד הישמעאל שום כתיבת יד ולכך לא תבע' ממנו אם נאמר אפי' הכי פשע ושהיה לו לחקור בדבר דמן הסתם לא היה נותן הישמעאל מעותיו בלי ראיה ואם יטעון שפשפש בדבר ולא מצא כי הישמעאל כפר בכתיבת יד אם נאמר דאפי' הכי פשע שהיה לו לעלות על דעתו שהתוג' אנסי' ואלמי' ואל יבצר מה' את אשר יזמו לעשות והיה לו לקח' שובר כתוב וחתום בערכאות כפי דיניהם כדי להפר את מחשבתו כי כן המנהג ומאחר שלא עשה כן פשיעה גמורה הוא וחייב לשלם ומה גם היות השליחות בשכר כי נתחייב בשמירה מעולה ואם יטעון שלקח איבר' חוגי"ט ונאבד ממנו אם נכריחהו לברר הדבר כיון שאפשר לברר ולגלו' הדבר וגם אם ילך למקום אשר הישמעאל ולפתוח בספר הקאדי בפרט השנ' ההיא ושם ימצא ההעת' אם האמת כדבריו ולא יוחזק לכפרן על כל הפרטי' הכתובים. ילמדנו רבינו משפט הדין לאמתו: תשובה אם יטעון שמעון שלא אמר לו שיקח כתיבת ידו מיד הישמעאל לא בתחלה ולא בסוף הוא פטור כדאסקי' פ' הכותב בין אמר ליה שקולי שטרא והב זוזי או איפכא אי לא שקל משל' ואמר ליה לתקוני שדרתיך כו' משמע דאי לא אמר הכי פטור ויש מי שכתב כי אפילו שלא אמר טול אלא שהזכיר לו שהיה לו שטר היה חייב לשלם אם לא נוטלו כו' אם הי' מזכיר לו שהי' לו כתיבת ידו ביד הישמעאל הי' חייב אם לא היה נוטלו וכן אם א"ל שיפרע בעדים ולא פרע בעדים חייב לשלם וכמו שהביאו הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שלוחין והכא אם לא אמר לו שמעון ללוי שיפרע בעדים פטור וכל זה הוא פשוט ומה שיש לחקור בנדון זה בזכות לוי הוא מצד מה שכתוב בשאלה שהיה שליחות זה בשכר ומצד שהיה הב"ח ע"א ואפשר שהיה צריך לפרוע לו בעדים אפילו שלא אמר לו לשמעון שום דבר כי אפשר לומר כי מה שאמר דלא מחייב שליח למפרע באפי סהדי כמו שדייק הרי"ף מההיא דחנוני על פנקסו ומההיא דקדשו לי אשה וכו' היינו כשהשליח אינו נוטל שכר אבל אם הוא שליח בשכר הוה ליה למידק טפי והוי כסרסור שהוא שליח בשכר כמו שכתב הרב ז"ל פ"ב וכתב שינה מדעת בעלים משלם מה שהפסיד ודעת הבעלים היה שיעשה שליחותו בשלימות ויטרח למצוא עדים ויפרע בפניהם כיון שהוא משלם לו שכר אף על גב דשליח בכדי לא הוי דעתיה כך כיון שלא אמר לו בפי' היינו משום דלא בעי לאטרוחי ליה ואיהו לא מחייב למיטרח דהא לא מקבל אגרא וכן נראה מלשון הרב שכתב אין השליח צריך להטפל לו וליתן לו בעדים והיינו משום דלא הוי בשכר אבל אי הוה בשכר היה צריך להטפל ולמטרח וכיון דשליח זה היה חייב בגניבה ואבידה כשלקח הסחורה שבחוגארה ומכרה ה"נ מיחייב בכל היזק מצוי כמו זה שהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא יכפור הב"ח ויחזור ויתבע מלוי והוי כרועה שהעלה בהמה לראשי צוקי' או שעלתה מאליה והוא יכול למנע' וכו' ונפלה ומתה או העביר הבהמות על הגשר ודחפה א' לחברתה ונפלה כו' שהוא חייב שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה כמו שכתב הרב ז"ל פ"ג מהלכות שכירות הרי ששליח בשכר צריך ליזהר אפי' במה שלא הזהירו המשלח כיון שהוא נוטל שכר והכא לא גרע פרעון שלא בעדים מהני מילי דמחייב בהו רועה משום דלא שמרי שמירה מעולה והביא בהג"ה פ"א בשם ראב"ן דאין מנהג ליתן שכר לפועל באפי סהדי אבל מנהג להלוות ולפרוע באפי סהדי ואע"ג דלגבי ש"ח לא בעי למיפרע באפי סהדי לדעת הרב ז"ל לגבי ש"ח מטבע מיהא נקטי' סברת ראב"ן לכ"ע ומהרי"ף ז"ל תשובה קל"א כתב דשליח בשכר מיחייב באחריות מעות משלחו מפני שהוא ש"ש עליה' ואין לך אחריות גדול מזה לתת המעות בלי עדים: ומצד שהיה הב"ח ע"א נמי אפשר לחלק ולחייב את לוי (שמעון) אפי' לא היה שליח בשכר דהוי כפשיעה דמחייב בה אפילו ש"ח לפרוע לע"א בלא עדים דפיהם דבר שוא לחזור ולתבוע מה שכבר קבלו וימינם ימין שקר לקבל מה שאינו שלהם דאיפשר מה שכתב הרב ז"ל בהוליך מנה זה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן שלא בעדים וב"ח אומר לא לקחתי דשליח נשבע ונפטר היינו משום דב"ח הוי ישראל ולא יכחיש מסתמא ואם יכחיש מחייבי ליה ב"ד שבועה ואולי יפרוש ולא ישבע אבל ע"א דבסתמא ידבר עולה וימצא בפיו לשון תרמית יכחיש ולא יפרוש משבופה דלא משבע ליה בשם ע"א ולהכי בעי למפרע ליה בעדים בסתמ' ומצי משלח למימר לשליח יהבת בידי' בלא עדים בידא דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדי' ודינא דחנוני על פנקסו אף על גב דלהוי נמי בגוי היינו משום דאין מנהג ליתן שכר לפועל באפי סהדי כמו שכתב ראב"ן ז"ל אבל בהלואה ופרעון הוי מנהג ואפילו לדעת הרב ז"ל דקאמר דלא בעי למיפרע בסהדי היינו בישראל אבל גבי גוי מודה וכדאמר' וגם כי שני צדדים אלו צריכין הכרח יותר לכל א' בפני עצמו לא יכולתי להאריך כעת נאם המבי"ט: רלג ראובן יש לו פתח בחצר שמעון לכניסה ויציאה דרך פתח חצר שמעון לר"ה ואין לו רשות אחר בחצר כי כל החצר הוא לשמעון ובא ראובן ופתח פתח אחר בחצר נגד פתח בית שמעון וסתם הפתח שהיה לו בתחלה ולא היה אז שמעון בעי' ובני ביתו צעקו עליו ולא שמע אליהם ובבואו תבע ממנו שיסגור מה שפתח אז גזרו עליו ב"ד שיסגור הפתח שאפילו היתה חצר השותפין לא היה לו רשות לפתוח כנגד פתח חברו בחצר כ"ש שאין לו בחצר אלא כניס' ויציא' וקיים ראובן מאמר ב"ד וסתם הפתח ההי' ולא פתח הא' כי בנה תוך הבית בנין נגדה ולא רצה להורסה עתה ופתח פתח למבוי קטן סתום שאצל פתח חצר שמעון וממנה יוצא למבוי וממנו לר"ה ועברו ב' חדשים ואח"כ אמרו לו לראובן שהיה יכול בדין לפתוח הפתח שפתח קודם נגד פתח בית שמעון אך שירחיק משהו כפירש"י ז"ל והב"ד הא' אמרו לו כי אין לו רשות לפתוח אפילו בהרחקה מכנגד פתח בית שמעון כיון שאין לו שום רשו' בחצרו ואפי' פתח הא' לא יוכל לחזור לפתוח אח' שפתח פתח מכותל ביתו למבוי קטן כמו שנז' גלה דעתו שלא היה רוצה לפתוח הפתח הא' וגם שבנה בנין אחורי פתח זו וטוען שמעון שכבר זכה באויר חצרו אשר נגד פתחו שסתם כיון שפתח אחר' למבוי וגם בנה נגד הפתח שסתם וראובן רוצה לחזור לפתוח הפתח שסתם יורינו רבינו הדין עם מי: תשובה נראה דלא הפסיד זכות פתחו בחצר שמעון ואפילו היה פורץ פצימיו דכיון שפתח קודם פתח אחר בחצר לא סלק עצמו מאותו פתח שסתם אחר כך אלא מפני שפתח כבר פתח אחרת וכשצוו לו ב"ד שיסתום אותו פתח היה יכול לחזור ולפתוח הראשונה כי לא נסתלק ממנה אלא בפתיחת האחרת ואעפ"י שפתח אח"כ פתח למבוי קטן לא אבד זכות הפתח הא' דכיון שבשעה שסתמה לא אבד זכותו מטעמא דאמרן גם אחר שפתח למבוי לא אבד דהא כל שלא פירץ פצימיו דאמרן דלא איב' זכותו מיירי אפי' פתח למקום אחר נר' דלא דיינינן דנסתל' לגמרי אלא כשפרץ פצימיו שעשה מעשה בסתימת הפתח שגלה דעתו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שפירץ המזוזות והמשקוף שהיה מסלק עצמו כמו' שפי' רש"י ז"ל אבל כשלא עשה מעשה זה בפתח אף על גב שפתח פתח אחרת או שבנה כנגד פתח זה שסתם לא הוי גילוי דעת לסלק זכותו והכא בנ"ד אפי' הוה פורץ לא הוה גילוי דעת כיון שפתח קודם פתח אחרת כדאמר וצוו עליו ב"ד שיסתמנ' וסתמה והיה יכול אז לחזור ולפתוח הא' ולא היה מעכבו פריצ' הפצימין כדאמ' וא"כ אפילו לא פתחה ופתח אחרת למבוי לא איבד זכותו כדאמ' וכ"ש שלא פרץ פצימיו ויכול לחזור ולפותחה נאם המבי"ט: רלד נשאלתי על מי שנשא בת חלוצתו אם מוציאין אותה ממנו והשבתי דמוציאין אותה דהא הויא כגרושה וכקרובות גרושה דאם נשאה פשיטא דתצא וכדמשמע פ' החולץ גבי מתניתין דהחולץ את יבמתו הוא אסור בקרובותיה וכו' דקאמר בגמרא איבעיא ליה גזרו שניות בחלוצה כו' בערו' דאוריית' גזרו בה רבנן בחליצה לא או דלמא לא שנא ומסקנ' דגזרו שניות בחלוצה כגרושה משמע דחלוצה כגרושה לקרובות ושניות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות יבמות החולץ ליבמתו וכו' קרובותיה אסורות עליו וכו' כללו של דבר הרי היא כאשתו שגרשה וכיון דקרובות גרוש' אסירי מדאורייתא בין בחיי אשתו בין לאחר מיתתה וכדאמר בסנהדרין פ' הנשרפין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב. מהלכות אסורי ביאה פשיטא דאם נשאה תצא וה"נ בקרובות חלוצה דהויי' דכוותה וכן אפילו מתה חלוצתו כשנשאה תצא דומיא דגרושה דאפי' לאחר מיתתה אסורה קרובתה מדאורייתא כדאמר חוץ מאחותה וכן אפילו נולדה בת חלוצתה זו אחר שחלץ לה ונשאת דהויא כבת גרושה שנולדה מאיש אחר אחר שגרשה דהויא בת אשתו דאסירא מדאורייתא ואם נשאת תצא וכן אפילו יש בנים לבת חלוצתו זו שנשאה תצא כמו בת גרושתו דתצא אפילו יש לה כמה בנים ממזרים דאסירא מדאורייתא ובת חלוצתו אף על גב דהויא דרבנן כל מאי דאסירא בגרושה מדאורייתא אסירא בחלוצה מדרבנן כדאמר: רלה מלך במשפט יעמיד ארץ חכם חרשים החרש והמסגר המאיר לארץ באור משפט ברוח שפתיו לרעבים חכמה נותן משמנה לצמאי בינה אל בינתו ישענו יתן במזרקי יין הרקח מעסיס רמונים ובענותונתו לפי דורו כהאיש משה מאד עני בעיניו ובואו התפארת בעיני כל רואיו רואי השמש אשר עיניהם בראשיהם ומה נמרצו אמרי יושר אמרותיו הטהורות מה נמתקו לטועמי' מתוק למתוק ומר למר ולא למאן דמחלפי הוא הדבר לדור החכם השלם מורינו הרב נ"ר: שאלה יורינו רבינו שטר דכתיב ביה הכי ראובן נתחייב לשמעון מנה ונתחייב לפורעו לשלש שנים שלי' בכל שנה ונשבע שבועה לפרוע לזמן הנז' ושיעב' כל נכסיו לחוב זה, מקרקעי אגב מטלטלי ועד ישלם הסך הנז' משכן ראובן לשמעון בית פלוני נכיתא כך לחדש זהו תורף השט' ונראה לכאורה דהוי אבק רבית מד' טענות חדא דהוי משכנתא בחוב שקדם ואסירא לדעת בעל העיטור, שהביא מה"ר יוסף קארו בספרו וטעמא כתב דמנה אין כאן וכו' והוא תירוץ למאי דהקשו התוספות וכל המפרשים דהיכי שרי משכנתא כלל והא אמרינן המלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות ותירץ ה"ר בעל העיטור דשאני שעת הלואה והכא המלוה כבר אמרינן דלא ישכור וזהו שלא אמרו המלוה על חצרו לא ישכור בפחות הטענה השנית משום דנראה דלא הויא כמשכנתא דסורא משמע דנקטי' כרי"ף ור"מ דלא שרו משכנתא אלא דסורא בבית: