מבי"ט חלק א קלג

ואין בעדותם ממש לא בשני עדויות אלו ולא בעדות אחר ואם תמצא לומר כי מה שהעידו אחר כך היה שקר ומה שהעידו בתחלה היה אמת ולא עברו על החרם אם על מה שהעידו בתחלה אין בו שום חשש קידושין כדאמר לעיל ואינם יכולים עוד להעיד דבר אחר על זה הענין ולא תימא דלא יפסל כשעובר על חרם מפי עצמו אלא כשעובר על כולל על חרם כל הקהל כמו שהעידו על העד באותה תשובה של הריב"ש ז"ל דלא היא שכיון דאמרי' דהוי כעובר על השבועה כי היכי דבשבועת עצמו נפסל כשעובר עליה הכי נמי בחרם: עוד נראה לי שאין חשש בקידושין אלו מטעם מה שאמר אחד מן העדים אחר שהלכה חנה מי היא זאת קרא אותה ראובן פעם שנית ובאת וגלתה פניה והכירוה והיא היא שלקחה השהיש בתורת קידושין שנראה שנתעלמה מעיניהם וחזר ראובן והלך וקרא אותה והכיר' ואף שלא נתעלמה לא הכירה בשעת נתינת הקידושין ולא היה אלא עד אחד בשעת הנתינה וכשבאת אחר כך והכירה שהיא היא שקבלה הקידושין והיא חנה הנז' מעת שהכירה נעשה עד עליה והמעות היו בידה מקודם והוי כמי שאמר לאשה כנסי פקדון זה ואחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת בו ושתקה שאין זה כלום שכל שתיקה שלאחר מתן מעות אינו כלום כדאמ' פרקא קמא דקידושין וכמו שכתבו המפרשים ז"ל וגריע משתיקה דלאחר מתן מעות לגבי עד זה דאילו התם אמר לה אחר כך הרי את מקודשת לי בו והכא כשנעשה עד זה לא אמר לה שום דבר והוי שתיקה דבעל ואשה לאחר מתן מעות וגם כי בעדות השני לא הזכירו ענין הליכת האשה וחזירתה לא חזרו מעדותם בזה אלא במה ששנו בלשון הקידושין הראשונים וענין ההליכה והחזרה במקומו עומד: ואפילו היה ספק באי זה טעם מהטעמים שכתבתי בפרט באחרון נ"ל שיש כאן הרבה ספיקות להתיר אפילו בדבר תורה ובערוה החמורה ספק אם עדות הראשון הוא האמיתי או השני ואת"ל השני אינם יכולים לחזור ולהגיד כיון שיש ממשות בעדות זה יותר מן הראשון ואת"ל שיכולים לחזור ולהגיד דלא הוי זה שינוי לדעתייהו דלאו כולי עלמא דינא גמרי אין מקבלין עדותם מפני שהם עוברים על החרם שקבלו קודם לומר האמת דברים כהוויתן ועתה חוזרים לומר באופן אחר ואת"ל כי גם בזה אינם חשובים שעוברים על החרם ומקבלין עדותם עדיין בעדות זה אין בו חשש קידושין כמו שכתבתי דאפילו בתשובת הרשב"א ז"ל אינו משום חשש דאכתי הוו ידים שאינם מוכיחות ואת"ל כי גם בזה יש חשש כמו בלשון תשובת הרשב"א עדיין יש טעם אחר להתירה משום דלא אמר הרי וכמו שכתבתי למעלה מתשובת ה"ר דוראן ז"ל ומשום שלא נתכוונו שניהם ואת"ל כי גם בזה יש אי זה חשש עדין יש טעם אחר להתירה דאין כאן אלא עד אחד כפי מה שכתבתי למעלה ואם כן אין חשש בקידושין אלו מצד כל אחד ואחד מן הטעמים הכתובין למעלה וכ"ש בהצטרפות כולם ומפני ששמעתי על חכם מפורסם בדור שהוא מחמיר בקידושין אלו איני סומך על עצמי הלכה למעשה עד שיצטרפו אחרים עמי כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא או דיין העיר: נאם המבי"ט: שאלה רכח ראובן ושמעון ולוי קנו סחורה ביחד וכתבו שטר חוב על עצמם ליהודה לפרוע לו כל החוב ונעש' קבלנים פרענים זה לזה וכתבו אחורי הכתב סך מה שקבל כל אחד מהם מהסחור' ההיא ונתחייב כל אחד מהם לחברו להיות מצוי לזמן הפרעון לפרוע למלוה חלקו שהגיע לו ולא יצטרך שום אחד מהם לפרוע על חברו ובהגיע זמן הפרעון נמצאו ראובן ושמעון לפרוע את חלקם ולוי לא נמצא ומחל יהוד' לראובן הערבות שנתחייב בעד חביריו אך שיפרע לו החלק שהי' מגיע לו ותבע משמעון חלקו וחלק לוי ופרע לו אח"כ בא שמעון לב"ד לתבוע מראובן חצי מה שפרע בעד לוי כי שניהם היו ערבים יורנו רבנו הדין עם מי: תשובה גרסי' בירושלמי ומייתי לה הרי"ף ז"ל פ' שבועת הפקדון וכחש בעמיתו פרט למכחיש לא' מן השותפין וכו' א"ר יוסי הדא אמרה ב' שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין ערבאין ואחראין זה לזה ערבאים ואחראים הם והרמב"ם ז"ל ג"כ פ' ב' הלכות מלוה ולוה כתב הרי הן ערבאין כו' והיינו מדין ערב והכא שכתבו שנעשו קבלנים הוו קבלני' ויפרע ממי שירצ' וכמ"ש הרא"ש ז"ל והביאו הטור סי' קכ"ט דאע"ג דלא כתב בפי' תן לו ואני קבלן אלא כתב בסתם ערב קבלן מסתמא בל' המועיל להיות קבלן קאמר ואפילו לבעל התרומות שכתב דיד בעל השטר על התחתונה דאולי אמר לו הלוהו ואני קבלן שאינו אלא ערב הכא שכתב קבלנים פרענים משמע דלא גרע ממי שכתב כקבלן גמור שכתב הרשב"א ז"ל שיש מי שאמר שדנין אותו כקבלן גמור שהביא בעל מ"מ שם כ"ש בשטר זה שקנו ביחד דהוו ערבאי' זה לזה וכיון שכתב אחר כך קבלנים פרעני' לטפויי אתא דקמשמע שעשה קבלן שיפרע ממנו תחלה אם ירצה ובתשובות השייכות לספר משפטים סימן י"ו כתב ומיהו אם היה כתוב פלוני ערב קבלן נראה דמועיל דמסתמא לא רצה לומר אלא בענין השנוי במשנה ולדעת הרמב"ם ז"ל שנים שערבו לא' אפילו לא היו קבלנים יפרע ממי שירצה דאין הערבו' חל לחצאין כיון שהמלוה אחד כמו שפי' הרשב"א ז"ל וכמו שהביא בעל מ"מ שם ודלא כתוספתא דב"ב דמייתי התם: והשתא בנדון זה כיון שהי' יכול ליפרע מכל אח' מהם אם נפרע משמעון אין שמעון יכול לתבוע מראובן חלקו דאף על גב שהביא בטור סימן קל"ב דאם פרע אחד מן הערבים כל החוב למלוה וברר זה שפרע וחוזר ותובע מחברו זה חלקו כדין ערב שתובע את הלוה כשמברר שפרע בשבילו נראה דקאי אשני ערבים לדעת הרמב"ן ז"ל שאם יכול ליפרע משניהם לא יפרע מא' מהם הכל אלא מחצה אלא אם כן אין לא' מהם שאז גובה הכל מן השני ומ"ה כיון שפרע זה כל החוב שלא היה יכול המלו' ליפרע מן האחר שהיה חייב לפרוע מחצה חייב זה השני לפרוע לו חלקו אבל היכא שהיה יכול ליפרע מכל אחד מהם הכל מתחלה כי הכא כשנפרע מא' מהם אינו יכול זה לחזור ולתבוע לחבירו חלקו שלא פרע עליו שום דבר ומעיקרא אדעתא דהכי נעשה ערב שיפרע הכל אם ירצה המלוה אינו יכול לחזור על הערב הב' כדאמר משום דלא ערב אלא ללוה ולא לערב השני ואפילו היה ערב שני גם כן הוי כעמד ברשות עצמו ונעשה ערב ללוה שאינו חייב לשלם לו כמו שהביא הרב ז"ל פ' כ"ו וכ"ש ב' ערבים ללוה אחד שלא נעשו ערבים אלא ללוה ולא זה לזה שאינו חייב לשלם לו שאפילו היו נעשים ערבים זה לזה היה מעצמם ואינו חייב לשלם זה לזה כשנפרע המלוה מא' מהם כדאמר' ואף על גב דדין זה של ב' ערבים למדו הרב ז"ל מג' אחים שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו וכו' והתם הויא הלכתא כרב דבטלה מחלוקת כדאמר פ' בית כור אפ"ה לא למד אלא לענין שיוכל ליפרע ממי שירצ' לא שיוכל זה לתבוע מן הב' כמו אחי' דאפי' בטלה מחלוקת משום דטעמ' הוי דיורשין הוי כדאמר התם ומ"ש הרא"ש ז"ל כלל ע"ה שחייב לפרוע לו חלקו היינו בשני לווין אבל הכא כל אחד מהם לקח חלקו מן הסחורה ולא שנעשו ערבים ומדין ערב הוא שחייב: וכל שכן בנדון זה שמחל יהודה המלוה את ראובן אחד מן הערבים ופטר אותו שהוא פטור כמו שהביא שם בטור בשם הגאונים שנים שנכנסו ערבי' ופטר המלוה את אחד מהם יכול המלוה לתבוע כל הממון מהערב השני שלא פטר אותו לפי שהממון כולו נתקיים על כל אחד ואחד מהם לאותו שפטר פטור ולאותו שלא פטר נשאר עליו ועל הלוה החוב עד זמן הפרעון ע"כ דמשמע דכיון דפטרו הוא פטור ואפילו הערב חברו אינו יכול לתובעו וכמו שכתב ונשאר עליו ועל הלוה החוב וכו'. גדולה מזו מצאתי להרשב"א ז"ל בצרור הכסף שאם מחל הערב ללוה כשנשא ונתן ביד אין המלוה יכול לחזור עליו שהרי מחל לו הערב השעבוד שיש לו עליו שהרי הלוה היה חייב גם כן למלוה מדר' נתן ואפילו נשא ונתן ביד הערב ואפ"ה יכול הערב למחול שעבוד שיש לו למלוה על הלוה וכ"ש שאם מחל המלוה לא' מן הערבי' שאין חברו יכול לחזור עליו ואפילו שהוצרך לו עיון להרשב"א כשמחל הערב ללוה הכא נראה דיכול המלוה למחול לא' מן הערבים ואין חברו יכול לתבוע ממנו כמו שכתבתי נאם המבי"ט: רכט ראובן לוה מגוי במקום דירתו וכתב עליו ש"ח לגוי ושיעב' מקרק' ואגבן מטלטלי דקנה ודעתיד למיקני ושמעון קנה שטר החוב מן הגוי ולא מצא שם במקום ההלואה נכסי' לראובן והלך שמעון לעיר אחרת שהיו בה נכסי ראובן ותבע לב"ד שיגבוהו מנכסי ראובן שלא בפניו ויש נכסים לראובן גם כן במקום אחר ובמקום שהוא שם ילמדנו רבנו אם נזקקין לו ב"ד להגבות לו או לא: תשובה הריב"ש ז"ל כתב תשובה שנ"ג בכיוצא בזה שצריך המלוה לילך למקום הלוה ויתבענו שם ואח"כ יביא אדרכתא מדייני המקום הנז' ויגבו לו ב"ד שבכאן מנכסים אלו דהא כיון שלא לוה בכאן ליתי' לטעמא דשלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו וליכא נעילת דלת ושכן כתב הרי"ט אלישבילי ז"ל וכן נר' מתשובת הרשב"א ז"ל סימן אלף ע"ד ונ"ל בנדון דידן דאף במקום דירתו לא היו נפרעים ממנו שלא בפניו דהאי תקנתא לא הויא אלא בישראל כדמשמע מדקאמר כדי שלא יהא אדם נוטל מעותיו של חבירו והולך לו אבל לא בגוי ע"א דלא עבדי' תקנת' לפרעון דידהו וכן משמע בירושלמי דמתמהי ונפרעים מן האדם שלא בפניו א"ר ירמיה כשהרבית אוכלת בהן וכתב הרי"ף ז"ל שם פר' הכותב ושב"ד גובין רבית כשערב לו מן הגוי וכדאמר נמי התם בירו' פ' הכותב ור"ח ז"ל הביא ראיה מירוש' זה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו דהכא אוקימו בירוש' דמיירי בע"א ומשום רבית ונראה לי דלא פליג ירוש' אדרב נחמן דהא דמשמע בירושלמי דאי לאו רבית לא הוו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה ע"א דלא עשו בו תקנה והא דרב נחמן איירי בישראל דעשו לו תקנה שלא יטלו מעותיו וילך לו ובר מדין כיון שבדיניהם אין נפרעין מן האדם שלא בפניו ישראל הבא מכחו הרי הוא כמוהו והראיתי תשובת הריב"ש ז"ל לחכמים שחלקו עלי בדין זה ואמרו שלא היה נראה להם ושהם יכולים לחלוק עליהם דלאו קטלי קני באגמא כו' ואני סומך על הראשונים ז"ל רל ראובן לוה משמעון וקנה צמר ואחר כך לוה מלוי ועשה בגדי' מהצמר ומשכן מהם ללוי על חובו המאוחר אחר כך בא שמעון בשטר המוקדם וכתוב בו דאנא עתיד למיקני ורוצה להוציא מיד לוי ולוי טוען שהבגדים שעשה ראובן אחר שלוה ממנו הרי הוא כאלו קנאם אח"כ והוי כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו כיון שכתב לשניהם דאנא עתיד למיקני ילמדנו רבי' הדין עם מי: