מבי"ט חלק א קכט

פליג רב הונא אלא כשהאיש והאשה בעיר דאיכא טעמא דאם אית' לדידה הוה יהיב לה הא לאו הכי אפי' רב הונא מודה שכיון שהגט יוצא מתח' יד שליח קבלה הרי הוא כיוצ' מתחת ידה ע"כ וכבר כתבנו דשליח הולכ' כשהגט יוצ' מתחת יד האשה ושליח קבלה שניהם שוים ונ"ד עדיף מהאי דכולהו בעל ועדי' ושליח מודו דלגירושין יהביה ניהלי' ולהכי אמרי' דהימני' לשליח טפי שלא התנ' אלא מה שיאמ' הוא ואפי' במקום עדים המכחישים אותו כיון שכשבא לפני ב"ד למסור הגט אמר לא אתן אותו עד שיתנו לידי העשרים סולט' וכשנתנום לי אתן הגט וכן עשה חזקה שליח עושה שליחותו ונראה שהוא יודע שלא התנה עמו קודם נתינת הגט אלא קבלת המעות ולא נתינתם ללוי אלא שאמר לו אחר כך שיתנם ללוי כשילך לו משם למקום אחר וכתב השליח כאן כתב לא' מן העדים צועק על מה שחזרו ולקחו ממנו העשרים פרחים ולא הזכיר תנאי זה ואפילו היה מזכיר עתה ענין התנאי אינו נאמן אח' שבשע' נתינ' הגט אמר כי התנאי היה שיקבל הוא קודם הכ' פרחים ויתן הגט ונתנו ואחר שיצ' מתחת ידו ונכנס ליד האשה לא יהיה נאמן עוד להודו' לאלו העדים על תנאי הנתינה ללוי קודם נתינת הגט כיון שאין שלישותו בידו דהא דאמרינן לעיל דנאמן שליש אפילו אין הגט בידו היינו לגבי בעל דהגט הגיע כבר ליד האשה אבל לא לגבי האשה שגטה בידה וכ"ש שהחכם היה ממונה ומסד' נתינת הגט הוא מכחיש גם כן את העדים שלא אמר המגרש שום דבר בשעת מסיר' שהוא היה מקרא לו מלה במלה עוד נמצא כתוב בשטר השליחות תוספ' על הנוסח הנהוג הכתוב בספרים וז"ל ועל שליחות זה וכל דברים שאמר או שיאמר שגורמי' לפסול או לבטל גט מעכשיו בטל אותם ופסל פיסול גמור כל עדי מודע' נמסר' על כך ע"כ הרי שאין שום עד נאמן ושם תנאי בשליחות זה לא במה שאמר הבעל ולא במה שיאמר אחר כתיב' שטר השליחות אלא שטר השליחו' קיים ובנתינ' הגט מיד השליח ליד האש' נתגרש' והיא מותרת לכל אדם לכ"ע והחכמים יצ"ו שאסרו' לא כוונו אל האמת נאם המבי"ט ועיין סי' רל"א: רכב ראיתי מה שכתב החכם הרש"ו יצ"ו כל מי שמתה אשתו בלי זרע ויש לה אחות במ"ה ושמעון קרובה תובע מראובן בעל האשה המת' השיור הנהוג שיתנהו ביד ב"ד ויהיה בידם עד שיודע אם מתה האחו' כי הוא יורש' כי אם יעמוד ביד ראובן יאכלנו ויפסידנו ולא ימצא מה לירש שהדין עם שמעון שיוציאו ב"ד השיור מיד ראובן ויעמידוהו ביד איש נאמן וכו' וכתב כי הטעם שכיון שמת' אשת ראובן השיו' ההוא כמו שנשארו נכסים מאחרי' בידו ומחוייבי' ב"ד לשקו' על תקנ' בעליה' ולהוציא' מידו ולהעמיד' ביד נאמן כו' והרי זה דומה לשבוי שנשבה כו' כמו שכתב הטור סימן רפ"ה והרמב"ם פ"ז מה"ג והוא גמרא ערוכה פרק המפקיד זה קיצור דבריו בזה: ואני כמעט נטיו ידי ונכפפו אצבעותי לתוך כפי מלחפש לראות מקומות הרמוזים כי האמנתי כי ידבר החכם הנז' ובראותי אח"כ מה שכתב לחל' מזה הנדו' ליוצא לדעת עיינתי בו וראיתי במה שלפניו כי אינו דומה לשבוי שנשבה שחייבים ב"ד לירד לנכסי שבוי מפני שהם נעזבים ואינם ביד שום אדם כדאמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור תמרים כו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין להם אפוטרופוס וקוצר ובוצר כו' ואמר רשב"ג נטושים כשבויים וקרו להו נטושים דבע"כ כדכתיב תשמטנה ונטשת דהיינו הפקר וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם פ"ז כמימרא דשמואל וכן בטור וכן בסוף משרים הרי גמרא ערוכ' והפוסקים ז"ל שמה שיורדין ב"ד לנכסי שבוי להעמיד אפוטרופוס הוא בנכסיו הנעזבים כמו הפקר וכמו שכתבו ג"כ וה"ה על חצירות וחנויות ופונדקאות העומדים להשכיר אבל נכסי שבוי שהם מופקדים ביד אחרים או שאולים או חוב או באי זה אופן שיהיה שהם ביד מי ששומר אותה וחייב באחריותם לא שמענו ולא ראינו שיוציאם ב"ד מידם ויתנום ביד אחרים אפילו יהיו יותר נאמנים מהראשונים דהא בנכסי נטושים אמרינן דהיורד לנכסיהן אין מוציאין מידם ונטושי' מוציאי' מידם ובין כך וכך אם נמצאו נכסי' ביד שום אדם אין מוציאים מידם דהא אפי' ביוצא לדעת אמרי' דמטלטלים יעמדו ביד זה שהן תחת ידו עד שיבא זה ויתבע והקרקעות מי שהניחו שכן אין לוקחין ממנו שכר כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכ"ש בשבוי וכיוצא בו דהיורד לנכסיהן אח"כ אין מוציאין מידם דאם היו כבר הנכסי' ביד' מקוד' דאין מוציאין דאם הם בתור' שאל' הרי חייבי' בכל חוץ ממת' מחמ' מלאכ' ואם הם בשמיר' ש"ש הם חייבי' בגניבה ואבידה ואיך יוציאו אות' ב"ד מתח' ידם להניח ביד איש אח' בשמירת ש"ח והם עצמ' אם יתנו' ביד אח' חייבי' דגורעי' השמיר' וכדא' בגמ' ואפי' יתנו' לשמיר' שוה לשמירת' נמי אין רצון הבעלי' שיתנו ביד אח' כדאמ' נמי התם ואם הם בתור' חוב שהם חייב' בכל מי יוצי' מתח' ידם לגרו' השמיר' וא"כ בנדון זה מה שנשא' ביד בעל האש' אם אינם בעין הוה כחו' עליו ולמ' יוציאו ב"ד מידו עד שיבא בעל השור כו' ואם הם נכסי נדונ' שהם בעין יהיו בידו כדין פקדון אין רשאין ב"ד להוציא מתחת ידם שהוא חייב בשמירת' עוד כתב אין להקשו' כו' דלית' דהא נמי לשבי דמי' ולא ליוצ' לדע' כו' וכב' כתבתי דבין בשבי ובין ביוצא לדע' אין מוציאין מה שהו' כבר ביד שום אדם. עוד כתב גם מחמ' שמעון זה ראוי שישגיחו ב"ד להוצי' הנכסי' מיד ראובן שלא יאכל' וכשיבו' לירש לא ימצא מה לירש ע"כ ואני רוא' כי לא חששו חכמי' לדב' זה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בנכסי שבוי שכל המטלטלי' יהיו מופקדי' ביד נאמן ע"פ ב"ד ומורידין לתוך הקרקעו' קרובי' הראוי לירוש' כו' משמ' שהמטלטלי' לא יפקידו' ביד קרובי' וכן כת' המ"מ ז"ל בפי' שאין מורידי' קרו' למטלטלי הרי שלא חששו שמא יעבור על אמונתו ויאכל המטלטלין ולא ימצ' הקרו' מה שיירש ולא תימ' דוקא הכא מפני שהוא נאמן ע"פ ב"ד דפשיטא דלא ימסרו ב"ד אלא ביד נאמן אבל כשהיו כבר המטלטלין בידו שלא ע"פ ב"ד לא משגחי' ביה אם הוא נאמן כיון שהאמינוהו בעליו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שהבאתי למעלה במי שיצא לדעת המטלטלים יעמדו ביד שהן תחת ידו ולא יחקרו ב"ד עליו אם הוא נאמן או לאו כיון שהוא האמינו וה"נ בנדון זה כשנשאה אשה זו האמינוהו שאם תמות בלי זרע שיהיה השיור בידו עד שיתבעו אותו ממנו ואין ב"ד רשאים להוציא מתחת ידו מה שנכנס בידו ברשות הבעלים ונסתלק בזה כל מה שהאריך במה שמצא עצמו דחוק שלא הזכירו הפוסקים חיוב השגחת ב"ד על הנכסים הנעזבים מחמת תביעת הקרוב והוא משום דבלאו הכי מחוייבים ב"ד להשגיח מחמת בעל הנכסים כמו ביוצא לדעת שאין משגיחן על נכסיהן מחמת הבעלים ומשגיחים מחמת הקרובים כמו שכתב המ"מ ספ"ז ואני אומר כי כמו שלא הזכירו ולא עשו תקנה מחמת הקרוב ועשו תקנה מחמת בעל הנכסים לשבוי כן ביוצא לדעת שלא עשו תקנה מחמת בעל הנכסים לא עשו מחמת הקרו' כמו שכתב המ"מ וא"כ כמו שאין עושין תקנה ליוצא מחמת בעל הנכסים כן אין עושין תקנה לשבוי מחמת הקרוב ומטוניה ילפינן איפכא וכתב עוד אין לדחות ולומר דהיינו דוקא כששמעו בו שמת וכו' אבל בנדון דידן דהוי כשבוי ראוי להשגיח על תקנת הנכסים בין מחמת הבעלים בין מחמת קרוביהם וכבר כתבתי כי אין מי שיסבור שיוציאו מטלטלים ביד מי שהם בידו בין בשבוי בין ביוצא עוד כתב וכ"ש לפי דעת ר"ת ובעלי התוספות פרק המפקיד גבי ההיא סבתא וכו' דבהגיע לגבורות אין מחזיקים אותו בחזקת שהוא קיים ובנ"ד אחות המתה הגיעה לגבורות כפי דברי שמעון ובעל דברים דראובן הוא וכו': ואני תמיה מיושר שכל החכם יצ"ו איך מדמה הדברים בכללות בלי השגחה פרטיהן דהתם למיחש הוא דאמרינן הכי לא לאחזוקינהו במתים דהא בההיא עובדא דההיא סבתה דאישתכח היא וברת' כו' אמרי' בגמ' היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דלמא שכיב' סבתא ואין מורידין קרוב כו' נוקמינהו לנכסי בידא דינוקא דלמא לא שכיבא סבתא ואין מורידין קטן וכו' אמר אביי הלכך פלגא יהבינן לה לאחתא ופרש"י ממה נפשך אם מתו שני השביות הרי זו יורשת חציין וכו' הא קמן דלמיחש לה הוא דאמרינן הכי כדדייק וקאמר לישנא דדילמא ואפילו הכי קשיא להו לתוס' דהא תנן והניחו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים ותרצו דסבתא הגיעה לגבורות כו' ואפ"ה אמרי' בגמ' לישנא דדלמא שכיבא ודילמא לא שכיב' דאי לא הגיעה אפי' בלשון דלמא לא הוה אמרי' דשכיבא ואי משום דהגיעה לגבורות מחזקינן לה בחזקת מתה כדאמרה דשכיבא היכי מחייבים לה בתר הכי דאמרי' דלמא לא שכיב' אלא ודאי דרך חששא וחומר' בנכסי יתומים הוא דאמרי' הכי אפילו שלא הגיעה לגבורו' כמו שכתבו התוס' שם אבל בנ"ד להחזיקה בחזקת מתה ולתת הנכסים ביד שמעון זה לא עלה בשום דעת צלול דהא אפילו שמעו בו שמת וביוצא לדעת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מיד' עד שיביאו ראיה שמת מורישן כדאמר התם וכ"ש בהגיע לגבורוה ולא שמעו בו שמת דלא מחזקי' ביה היורשים ואדרבא מוציאין מידם אם ירדו הם לנכסים: ועל טענת ראובן כי אשתו עשת' אותו יורש כתב החכם הנז' כי אין בדבריו ממש כי אם נתנה האשה השיו' לבעלה מהיום ולאחר מיתה כבר כתב הרא"ש ז"ל בתשובה וכו' ואני כתבתי בתשובה כי אפילו לדעת הרא"ש ז"ל במנהג כתובות שלנו שהן בסתם יכולה האשה לתת לבעלה או לאחרים מנכסי נדונייתה כמו שהוכחתי במה שכתבתי שם ולא נשאר שום טעם לשיוציאו ב"ד השיו' מראובן מחמת טענת שמעון הקרוב ליורשה גם כי הוא פשוט בעיני החכם יצ"ו ולא היה ראוי להעלות על ספר אלא מה שהוא מנופה בנפה שכל מאן דסביר וגמיר ולא למשכוניה נפשי' אחריני בקיום מילי דלא ברירן: נאם המבי"ט: ומה שכתב הרמב"ם ז"ל גם יוצא לדעת ושמעו בו שמת דמוציאין כל המטלטלין כו' כתב מ"מ שדין שמעו בו שמת ביוצא ה"ה לא שמעו בשבוי מצינן למימר דהאי מוציאין כל המטלטלי' היינו ממי שירד להם ולקחו כששמעו בו שמת וברישא דלא שמעו בו שמת דכתב מטלטלין יעמדו ביד זה שהן תחת ידו וכו' היינו שיעמדו ביד זה שהן תחת ידו שתפסן כדכתב לעיל אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד אין מסלקי' אותו ואין ב"ד צריכי' להטפל כו' לא לקרקע ולא למטלטלי' דהא לא כ' הרב ז"ל ביד זה שהניחן כמ"ש בקרקעות מי שהניחו שהן כו אלא כ' ביד זה שהן תחת ידו שירד עתה ולקחם וזה אפי' נודה שדין זאת שהיא במדינת הים ומתה אחות' הוי כנכסי שבוי ואינו דלא דמי לשבוי דשבוי עבדי ליה ב"ד תקנה משום דאינו ברשותו לבא לפקח על נכסיו הנעזבים וכן בורח מחמת נפשות אבל מי שהוא במ"ה הוי כיוצא לדעת שהרי ברשותו הוא לבוא כשידע שיש לו נכסים פה שנפלו לו ממורישיו דחברך חברא אית ליה וכו' ואין ב"ד חייבים לפקח על נכסיו אלא ביוצא לדעת והביא המרדכי תשובת רבי' מאיר ז"ל על לאה שמתה והניחה פקדון ביד שמעון ויש לה ב' בנים אחד אינו פה והשיב שיתנו חלקו למי שעומד פה ואידך פלגא שבקי' לה ביד שמעון כדאמר פ' המפקיד מההיא סבתא וכו' ואם בפקדון שהוא ש"ח אין מוציאין מידו כל שכן בש"ש ושואל וב"ח וכבר בא לידינו בב"ד כיוצא בזה ולא היה להוציא על יד ב"ד ולהניח ביד נאמן אחר נאם המבי"ט: