מבי"ט חלק א קל

שאלה רכג ילמדנו רבינו ראובן שדך בנו עם בת שמעון ופסק הוא לבנו כך וכך והוא לבתו כך וכך ועשו שידוכין ונכתבו התנאים ביניהם ולא נודע אם הוזכר בשטר השידוכין שנטל קנין ראובן על מה שפסק לתת לבנו ויש עד אחד שנטל קנין וראובן מכחיש על הקנין ועברו כמה חדשים עד שקדש וכנס בבת אח' ולא הוזכר מה שפסק ראובן לבנו: תשובה בפ"ק דקידושין אמר רב גדל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכן וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה ופרש"י ז"ל באמיר' בלא קנין שהקידושין הן גמר הדבר דבההי' הנאה דקא מתחתני גמרי ומקני אהדדי ומכח מה שהקשו בתוס' מדתנן פ' ב' דייני גזלו' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו וכו' תירץ רשב"ם דמיירי הכא כשקדשו מיד מדקתני עמד וקדשו וההוא דפ' שני דייני איירי כשלא קדשו מתוך הדברים וכו' והרא"ש ז"ל פ' הנושא כתב גם כן דרשב"ם תירץ דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקה והתם בקידשו לאחר זמן ובשעת הקידושין לא הזכירו הפסיקתא ע"כ ובטור א"ה סימן נ"א כתב דדוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא ע"כ והרמב"ם ז"ל כתב פכ"ג לשון המימרא עצמה עמדו וקדשו וקנו אותם הדברים ואעפ"י שלא היה ביניהם קנין מכל זה נראה לכאורה דכלם שלא קדשו מיד ולא היה קנין שאינו נקנה באמירה אלא דר"י כתב על דברי רשב"ם ז"ל שאין ראיה מלשון עמדו וקדשו שדרך הגמרא בלשון זה כדאמר פרק ב"ש קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת נראה מזה לדעת ר"י דלא שנא קדשו מיד או לא כיון שקדשה אחר כך וכך תירצו התוספות על אותה קושיא תירוץ אחר ולא רצו לתרץ ולחלק בין קדשו מיד לקדשו אח"כ וכן רבי' מאיר כמו שהביא הרא"ש ז"ל שם פר' הנושא ומה שכתב הרמב"ם ז"ל עמדו וקדשו הוא לשון הגמרא כדרכו והיה אפשר שיסבור גם כן דלאו דוקא אלא שכתב אחר כך על מזון הבת שצריך שיתנו בשעת קידושין ונראה לי דאפילו נימא דעמדו וקדשו דוקא בנדון דידן חייב ראובן לתת מה שפסק כיון שעל יד מה שפסקו ביניהם נגמר הדבר ונטלו קנין הבן והבת לקידושין ולנישואין לזמן שקצבו ואחר כך קידש וכינס ולא היה הפסק בין הדברים לקידושין דאפילו לדעת רשב"ם היינו כשלא קדשו מתוך הדברים אלא לאחר זמן ולא הזכירו מה שפסקו כשקדשו אחר כך דדלמא הדר ביה אב ממה שפס' לתת לבנו אבל כששדכו מיד והתנו לקדש וקדשו אחר כך הרי הוא כאלו לא היה שום הפסק בין הפסיקה לקידושין ולא היה צריך אחר כך בשעת הקידושין להזכיר הפסיקא כי מתחל' כן התנו שיתן הוא לבנו כך וכך ושיהיו הקידושין בזמן פלו' וטעמא דדברים אלו שניקנין באמירה הוי משום דקא מיתחתני אהדדי כמו שפי' רש"י ז"ל והרי נתחתנו מיד בשידוכין וקדשו בלי הפסק כדאמ' ומה שכתב רש"י ז"ל שהקידושין הם גמר הדבר היינו לומר דכשלא קדשו יכול לחזור בו אבל אם פסקו ועשו שידוכין מיד ולא חזר בו אחר כך וקדשו הוו הקידושין גמר הענין דעל תנאי קדש וכנס כדאמר ומה שכתב הריב"ש ז"ל סימן קנ"ט וז"ל אמנם צריך שיהיו התנאים בשעת הקידושין אבל אם היו התנאים בשעת השידוכין ואחר זמן קדשו ולא הזכירו התנאים אינם נקנים באמירה ע"כ שידוכין אלו היינו פסיקת' דרב גדל כמה אתה נותן לבנך כו' וכמו שכתב הריב"ש עצמו שם וכן כתב רבי' שמואל ז"ל והיכן הזכיר רבי' שמואל אלא במה שפי' גבי רב גדל ואם כן שידוכין אלו היינו אמירה בלי קנין אבל בנ"ד דאיכא קנין ושבועה ותנאי לקדש בזמן פלוני כיון שקדשו אחר כך ונתקיים התנאי הוי שעת שידוכין בשעת קנין כדאמר: עוד אני אומר דאפילו קודם הקידושין לא היה יכול לחזור בו כיון שעשו שידוכין על פיהם מיד ונטלו קנין הבן והבת לארס על מה שפסקו להם אבותם ונשבעו על זה כמנהג הרי אינם יכולים הם לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אבותם ולכן חייבים לקיים מה שפסקו כשיכנוסו כי לא נשתעבדו זה לזו וזו לזה אלא על דיבור אבותם ודמי למי שאמר לחבירו ערוב לזה ואני ערב לך הרי כמי שאמר הלוהו ואני ערב וכשם שנשתעבד הערב למלוה כך נשתעבד ערב שני לא' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ה מהלכות מלוה והכא נמי נשתעבד הבן לבת לכנו' עמה במה שפסק לו אביו ונשתעבדה היא לו להכניס עמו מה שפסק לה אביה ושניהם לא נשתעבדו אלא על דיבור אבותם והוו כמו ערבים בשעת מתן מעות הוי כמו שכתב שם הרב בעל מ"מ ודמי נמי למי שאמר לפלוני שיעשה כך וכך או ידבר לפלוני כך וכך יתן לו דינר שחייב הוא לתתו אם עשה מה שצוה לו וה"נ עשו הם מה שצוו אבותם עד שיתנו להם שפסקו עליהם ואין לך מעשה גדול מזה שנטלו קנין ונשבעו להכנס לחופה ואינם יכולים לחזור בהם ומפני שאני מדמה לא הייתי עושה מעשה בטע' זה: עוד אני אומר טעם ג' לחייב את ראובן והוא כי הא דבעינן דלהוי אמירה בשעת קידושין היינו כשלא נכתב מה שפסקו אבל אם נכתב ביניהם דרך הודאה אפי' פסקו ועבר זמן עד שעת הקידושין חייב לקיים כי ע"מ כן נכסו כיון שנכתבו התנאים שביניהם בפני עדים כדתנן פ' הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה וכו' ואוקמיה בגמרא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' דאמירה לחודה בשעת קידושין קניא ה"נ אמירה וכתיבה אפילו שלא בשעת קידושין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ד הנושא אשה ופסקה עמו וכו' אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו וכו' הרי שכתיבה אפילו שלא בשעת קידושין שוה לאמירה בשעת קידושין ומה לי בפסיקתא מזונות הכא או בפסיקתא כמה אתה נותן לבנך וכו' וא"כ חייב ראובן לקיים מה שקצב לתת לבנו כדאמר נאם המבי"ט רכד נשאלתי על מי שעלה לקרו' בתורה והראו לו מקום שיקרא בו וברך ואחר כך ראה כי לא היה מקום שהראו לו המקום שהיה צריך לקרות אם צריך לחזור ולברך או לאו וזה יקרה בשלשה אופנים או הראו לו למעלה במקום שכבר קראו או למטה ממקום שלא קראו הניח פסוקים שלא קראו הראשון ולא קרא השני או שהראו לו פרשה אחרת שלא היתה חובת היום: ואני משיב על שני אופנים ואני מקדים קודם כי הוא ידוע שמשה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבת ובשני ובה' וכולי כדאמר פרק מרובה ופרש"י חובת היום בכל שבת כדמשמע במתני' דפ' בני העיר דתנן ומספיק לשבת אחרת וכו' בחמשית חוזרין לכסדרן והיינו משום מנהג כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג ומנין הקורים הוי תיקון חכמים ולהכי נראה דכל שקראו מנין הקורים כל מה שהוא חובת היום יצאו בין שקרא הא' רוב הפרשה והששה קראו מיעוט' או שקצתם חזרו לקרות מה שקרא אחד והשלימה הפרשה ואפילו שהשלים הא' הפרשה וחזר הב' מתחלתה עד סופה וכן כולם הכלל כיון שקראו ז' בפ' שהיא חובת היום יצאו ידי חובתם: ואם כן אין כאן טעות כי כל הפרשה היא חובת היום ואפילו לכתחילה יכול לחזור ולקרות מה שקרא הא' ואם כן על כל הפרשה כולה הוא מברך באי זה מקום שירצה לקרות הוא או מקום שיראה אותו המקר' וכן אם הראו לו למטה יכול לקרות למעלה ולקרות גם כן מה שהראו לו וא"צ לחזור ולברך שהכל חובת היום ועל הכל מברך ולא דמי לאותו שנפל מידו דצריך לחזור ולברך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד דהתם מה שברך עליו ליתיה ומה שהוא חוזר ואוכל אינו חובה עליו ולהכי צריך לחזור ולברך והכא הרי הוא קורא גם כן מה שהראו לו ואפילו לא יקרא אלא למעלה ולא מה שהראו לו אינו חייב לחזור ולברך כדא' דהכל חובת היום והוי כמי שהיו לפניו סל תפוחים ונתן עיניו באחת לאכלה וברך ואחר כך נראה לו האחרת יותר טובה ולקחה דנראה דא"צ לחזור ולברך לא שנא דהכל לפניו ועדיפא מינה דהכל חובת היום מה שאין כן בסל תפוחים ולהכי נראה דאם הראו לו בפר' שאינה חובת היום שחייב לחזור ולברך בפר' שהיא חובה מפני שהיתה הברכה בטעות: וראיתי כל מה שכתב ה"ר יששכר על זה וצדק בשני הפנים בראשון שאינו חוזר ומברך ובשלישי שצריך לחזור ולברך ולא היה צריך לכל הראיות הארוכות שהביא על זה כי קצתן אינן מוכיחות הנרצה אצלו אבל הפן הב' שכתב שצריך לחזור ולברך לא נראה לי מטעם שכתבתי מענין חובת היום ואין הראיות שהביא גם כן לזה דומות לנדון שהוא חובת היום כמו שכתבתי נאם המבי"ט: רכה ראובן תבע את שמעון שיבוא לדין עמו על סך מעות שאמר שהיה חייב לו ושמעון שלח לומר לו שהיה ירא לצאת ולבוא לפני ב"ד שהיה נחבא מפני עלילה שהיו מעלילים עליו האומות ואמר כי בלילה בהחבא ילך לבית דין עמו וראובן לא רצה ללכת לבית דין עמו בלילה ובין כך ובין כך היה רוצה שמעון ללכת לדרכו והיה לו ביד ראובן הנזכר קצת חפצים שתפש על תביעה זו שהיה תובע משמעון אם זכה בדין בתביעתו ולא עמדו בדין שזה לא היה רוצה ביום וזה לא היה רוצה בלילה כמו שנז' וכשראה שמעון שהיו חפציו מעוכבים ביד ראובן ולא היה יכול להוציא מידיו חפציו נתחייב בשטר לפרוע לראובן מה שהיה תובע ממנו ונתן לו חפציו וקודם שנתחייב מסר מודעא על ההודאה ועל בטול מודעות והעדים הכירו וידעו שהיה אונסו אונס שלא היה יכול לצאת והיה הדבר מפורסם והב"ד גם כן יודעים ששמעון בא בלילה לעמוד בדין עם ראובן ולא היה רוצה לבוא כי אם ביום מפני שהיה יודע ששמעון לא היה יכול לצאת ביום יודיענו מ"ר אם הוא אנוס בהודאתו וכתיבתו שטר עליו או לא: תשובה טענת שמעון שיעמוד עם ראובן בדין בלילה אינה טענה ואפ"ה אם הוא ידוע ששמעון לא היה יכול ליראות ביום היה אנוס מלבוא לדין וראובן המזמינו ביום היה מפחידו בכך והוי אנוס בהודאתו לראובן מה שתבע ממנו כיון שמסר מודעא שמפני האונס שלא היה יכול לצאת ביום לא היה עומד לדין עם ראובן וכיון שלא רצה ראובן לתת לו חפציו עד שיתחייב ויודה לו תביעתו הרי אנוס בהודאתו מחמת שלא היה רוצה לתת לו חפציו ולא היה יכול לרדת עמו לדין לתובע' ממנו מחמת אונסו שלא היה יכול התראות בשוק ואפילו שבטל בש"ח כל מודעות שמסר כיון שעשה מודעא גם על ביטול המודעא כמו שבא בשאלה המודעא קיימת ויחזרו לעמו' בדין מחדש על התביעה שהיה תובע ראובן ממנו אם יזכה בדין בכל מה שנתחייב בשטר הרי טוב ואם לא יזכה הש"ח בטל וכן כתב הרמב"ם ז"ל ספ"י מהלכות מכירה שאם אמר לעדי המודע' הוו יודעים שכל קנין שאני לוקח לבטל המודע' שהכל בטל ואיני אומר אלא מפני האונס כו'