מבי"ט חלק א קכד

בן נתקיים כירושה שירש מאשתו לעולם אם הויא נכסי צ"ב שנכתבו עליו יורש חלק כפי המנהג ואם הם נכסי מלוג יורש את כולם וגם הספרים שלא היו ברשותו כשנתן המתנה שאינם נקנים בקנין משום דאינם ברשותו והוו כדין דבר שלא בא לעולם אפ"ה כיון שקנאם אחר כך ונתנם לבתו נתקיימה המתנה כרב נחמן דאמר מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה פ' איזהו נשך גבי מקנה דשב"ל וכ"ש הכא שהוא בעצמו נתנה לו ואע"ג דלא קנה אלא בשעה שבאו לידה אפ"ה הוו בכלל התנאי דאם יהיה לו בן יחזרם ואם לאו תהיה המתנה קיימת לעולם כדא' דמכח התנאי הא' הוא שנתנם לה אחר כך ועוד מכח השבועה חייב לתת לו הספרים אפי' לא נתנם עדיין ואפילו היו אז דשלב"ל כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשוב' נאם המבי"ט: שאלה ריג ראובן הוציא ש"ח מקויים על שמעון שנעשה הש"ח על יד מורשה של ראובן ושמעון טוען כי הוא מזויף כי המורשה הוא יודע כי לא נתחייב הוא בתורת חוב אלא בתורת פקדון שהיה לו מראובן סך שכתוב בשטר ויש לו לטעון עליו שנחסר והעדים חשבו שהיה חוב וכתבו עליו בתורת חוב וראובן אומר איני יודע אלא זה השטר מקויים נתן לי שלוחי עליך אמת כי מקודם היה פקדון אבל אחר כך זקפה עליך במלוה ורשו כמו שכתוב בשטר יורינו רבינו הדין עם מי: תשובה כבר הכריע הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות לוה כסברת הגאונים שסוברים בטענת מזוייף וכיוצא בה שישלם ואחר כך יטעון על המלוה כמה שירצה אם יודה יחזיר ואם יכפור ישבע היסת ואפ"ה נראה דהיינו כשהמלוה טוען ברי ומקיים מה שכתוב בשטרו אבל כשאומר איני יודע אלא ששלוחי מסר שטר זה בידי הוי כדין מורשה שבא לתבוע מלוי ש"ח שהוא חיי' לשמעון ולוי טוען טענה שהי' חייב שמעון לישבע עליה שמוציאין הממון ליד ב"ד עד שיבא שמעון וישבע כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות שלוחין ושותפין ובנדון זה אם היה השטר נעשה ע"י ראובן והיה טוען שמעון עליו אתה יודע כי לא נתחייבתי אלא בתורת פקדון וראובן היה טוען לא אלא שזקפתו עליו במלוה היה נשבע ראובן אחר כך שהרי כתב הרמב"ם שם כללו של דבר טוען טענ' שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל ואמר הלוה ישבע לי ויטול ישלם לו ואחר כך יטעון ואם כפר ישבע היסת כדעת רבותיו בכל הטענות חוץ מטענת פרעון וכ"ש כשיש נאמנות בשטר דאפילו בטענ' פרעון הוי דינא הכי והיינו כשראובן טוען ברי שמה שכתוב בשטר אמת אבל אם אינו טוען ברי כי הכא אלא שאומר המורשה מסר בידי ש"ח זה נראה דיהיו המעות ביד ב"ד עד שישאלו את פי המורשה שעשה השטר והוא נאמן כדין המורשה שאינו יודע שיהיה המעות בב"ד עד שישבע המרשה בעל השטר ולא תימא ישבע שאינו יודע שאם היה טוען עליו טענה זו והוא היה טוען איני יודע שיהיה אמת מה שאתה טוען עלי ועל שטרי אני עומד היה נשבע שאינו יודע ונוטל מה שכתוב בשטר כיתומים הנשבעים שאין אנחנו יודעים ששטר זה פרוע וכדין מי שתובע את חבירו מנה והוא אומר איני יודע דנשבע ונפטר והכא נשבע ונוטל מפני ששטרו בידו דשאני הכא דמצי למימר ליה לוה אם אתה אינו יודע המורשה שהרשה לתבוע ממני הוא יודע וכשהיה השטר בידו היה נאמן לומר לך כי לא הודיתי אני אלא על הפקדון אפי' היה שליש לבד ועתה שהוא מורשה היה נאמן ג"כ לומר כן אפי' שהשטר בידך כי אתה האמנת אותו שהרשת אותו עלי ואפילו תימא דכל שאין השטר בידו הוי כשליש יש לומר עוד דלא דמי ליתומים דלא רמי עלייהו למידע בנכסי אבוהון אבל הוא דרמי עליה דנכסיו הן הוה ליה למידע וכיון דלא ידע איתרע ליה שטריה וכתב בטור ח"מ סימן נ"ט מלוה שהוציא שטר מקוים וטוען הלוה פרוע והמלוה אומר איני יודע צריך להחזיר לו שטרו ואינו עליו אלא חרם שהיה לו לידע אם פרוע אם לאו וכו' אלא דיש לחלק דהכא לא הוה ליה לידע כיון שנעשה ע"י מורשה שלו והוא מסר לו השטר מקויים ולהכי נראה דמורש' הוא נאמן כדלעיל כיון דזה לא היה לו לידע מפני שנעשה על יד המורשה וכיון דהמרשה אינו יודע המורשה יהא נאמן אפילו אין השטר בידו דהא דאמרינן דכל שאין השלישו' בידו אינו נאמן היינו כשזה טוען ברי ואפילו כשזה טוען ברי נאמן השליש לפי' רי"ף ורש"י ז"ל פי' פ"ב דמציעא על ונחזי זוזי ממאן נקט או נקיט זוזי מחד כמו שכתב הרא"ש ז"ל לפי דבריהם והכא נמי הוי כנקיט מחד ואפילו לר"ח ז"ל דכל שאין בידו אינו נאמן אלא כעד אחד הכא דאין זה טוען ברי נאמן השליש ובתשובות מיימוני ס' משפטים סימן מ"ד כתב דאף על גב דאין שלישותו בידו נאמן אמאי דעבד כבר בעוד שלישותו בידו וכו' ולא דמי נמי למי שאמר איני יודע שאני חייב לך דנשבע על זה משום דהויא מלוה על פה ולא הוה לי למידע ואין מוציאין ממנו אלא בראיה הכלל נראה שיונח מה שיש הפרש ביניהם עד אשר ישאלו למורשה שהוא נאמן: שאלה ריד ישראל שהמיר והקדיש בית אחד לבית הכנסת או אפילו הקדישו בעודו ישראל ואחר שהומר חזר ולקחה והתפיסה לעצמו ושלח שליח למוכרה ובא ראובן וקנאה מהמורשה שלו ואנשי בית הכנסת בעצמם היינו שני אנשים מראשי הקהל או שלשה והם היו אז המוציאים והמביאים בעניני הקהל והמפקחים בעסקיהם היו הסרסורים ועל ידם ומדעתם קנאה ראובן מהמורשה של המומר ילמדינו רבינו אם המקח שלקח ראובן אם הוא מקח או אם יוכלו אנשי הקהל שהוקד' להם לערער על המקח הזה ולדמותו לדין האנס שאנס שדה מישראל אעפ"י שזה מקודם היה של השר המומר אם נאמר שהקד' מומר כהקדש ישראל או אם נאמר שהקדשו אף על פי שהו' הקדש לא קנו אנשי הקהל בזאת הבחינ' שלא יוכל לחזור כי מתחלה לא סמכה דעתייהו דבידו לחזור וללוקחה אם ירצה ואגידה ביה לזה הצד ישיב רבינו הלשון ואחר כך לצד האחר אשר ממוני הקהל היו בעת המכירה שם ועל ידם קבלה ראובן אם נאמר שמחלו או לא ואת"ל שלא מחלו אם ראובן אמר שיקדיש הבית לאחר מותו ולכך סייעו בקנייתו' נראה שודאי מחלו מלב ונפש גם ילמדינו רבינו אם נעשה השטר בשם אחד מאנשי הקהל ומת ועתה אומרי' אמתלאה למה נעשה בשמו ויש מאנשי הקהל מודים להם ואומרים שאמתלאותיהם אמת מה דינו גם ילמדנו רבינו אם נאבד השטר בענין הזה אם מועיל לה שני חזקה על הכלל יעמידנו רבינו על ראשון ראשון הדין עם מי: תשובה אף על גב דאמרי' אדם כי יקריב מכם ופרש"י מכם ולא כולכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודמי ליה אבל בהקדיש לעניים או הקדיש בית לב"ה כנדון דידן מקבלין מהם וכיון שהקדשו הקדש והחזיקו בו לב"ה לא היה יכול לישאל עליו והוי הקדש גמור ואם מכרו אחר כך אין ממכרו ממכר דאין אדם מוכר מה שאינו שלו ומוציאין אותו מידו להקדש: אכן נראה דאם ממוני או פרנסי הקהל שהוקדש' להם נתנו לראובן רשות מדעת רוב הקהל שיקננה והם סייעו לו במכירתה שהיו סרסורים בינו לבין הגזלן או שלוחו שאין הקהל יכולים עוד לערער עליו דהוי כחות' על שטר מכר קרקע דאיבד את זכותו לרבנן דאדמון פ' בתרא דכתובות דאע"ג דאמרי' בעובד' דפ' חזקת דאפילו אית ליה סהדי דאתא ואימלוך ביה ואמר ליה זיל זבון מצי למימר הב' נוח לי והא' קשה ממני דאפילו לחכמים דפליגי אאדמון בעורר על השדה והוא חתום עליה דיכול לומר השני נוח לי וכו' וחכמים אומרים איבד את זכותו ע"כ לא פליגי עליה אלא בחיתום אבל דיבור' עביד איניש דמקרי ואמר אפ"ה מצינו למימר דדוקא דיבור' הוא אבל כשעושה מעשה שנעש' סרסור וטורח במכירתה נראה דעדיף מחיתום דהוי מעשה וטרח' יתיר' מחיתום וכדדייק לישנ' דגמרא בחיתום דעביד מעשה אבל דיבור' עבי' איניש דמיקרי ואמר דמשמע דדוקא בדיבורא הוא דאמרי' הכי דדיבור' עביד איניש לדבר דרך מקר' אבל היכא דאית ביה מעשה דטריחא כה"ג לא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות טוען שכתב ולא איבד זכותו שהרי לא עשה מעשה ויש לי לומר וכו' דמשמע דכשעשה מעשה איבד זכותו ומצאתי בפי' בתרא לר' יונה ז"ל שכתב על איבד זכותו שאינו יכול לטעון לכך חתמתי על שטר המכר לפי שהיה חפצי לדון עם הלוקח שהוא נח לי כו' שאין אדם עוש' מעש' וחות' בשטר המכר על נקלה כזאת דנ' דטעמ' דאתה נוח לי כו' הוי טעמ' קליל' ולא סמכי' עלה אלא בדיבור' לחוד אבל היכ' דאיכ' מעש' לא ומעש' סרסור הוי מעש' טפי מחתימ' כדאמ' ויכול לומר להם אלמל' שמכר' אותה לי אח' כך לא הייתם עושים מעשה זה וכמו שפי' רבי' יונה על ההמלכה אי לאו דמצי למימר אתה נוח לי וכו' וכ"ש אם סייעו אותו מפני מה שאמר להם שיקדיש אותה לאחר מותו דאינם יכולים לערער ודמי לההיא עובד' דמייתי נמי התם דא"ל והא אית לי' סהדי דאייתת באורת' ואמ' לי זבנה נהלי א"ל אמינ' איזבון דינאי אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה בדמים מועטים שלא לטרוח ולבוא לדין עמו דמשמע דאם היה לוקחה ממנו בדמים מועטים לא היה יכול אחר כך לחזור ולערער ולהוצי' המעות ממנו וה"נ כיון שהתנו עמו שיקדישנה והוא מחוי' בכך הרי הוא כמי שלקח' ממנו: עוד אני אומר דמטעם חזקה גם כן אין הקהל יכולים להוציאה מידו של ראובן שהרי החזיק בה אחר כך שני חזקה בפניה' ולא מיחו בה והויא חזקה שיש בה טענה והיא הטענה הא' שכיון שעשה מעשה סרסור ביניהם נראה שמכורה אחר כך וכדאמ' התם פ' חזקת על מימרא דרב הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי דאע"ג דהחזיק כמה שנים לא הויא חזקה אלא בשטר ואמר רבא ואי אמר ישראל קמאי זבנה גוי מיניה ברצונו וזבנה ניהלי מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבנתא מיניה דהא החזיק הוא בה ג' שני' בודאי וה"נ האי דקאמר דכיון שנעשו סרסורים נראה שמכרו' הוי כמו קמאי זבנה גוי מיני' וזבנת ניהלי ואית ליה מגו דאיבעי אמר אנא זבנת מינייהו כיון שהחזיק בה ג' שנים קמי דידהו ולא מחו בידיה דלאו דוקא כדאמ' קמאי זבנת גוי וכו' הוא דאיכ' מגו אלא כל היכא דמצי' טעין דגוי זבנה ברצונו כיון שנעשה הוא סרסור למוכר' איכ' מגו וכמו שכתבו המפרשי' ז"ל עלה דהא דרב' דהה"נ אם אמ' זה הגוי נתן לי שטר זביני דזבנ' מינך אלא דלא אזדהרי ביה וארכס נאמן והרי דלא ידע הוא שמכרה ברצונו דלא קאמר קמיה דידי זבנ' ואפ"ה כיון שאמר נתן לי שטר שקנאה ממך מסתמא ברצונו היה דלא כתב שטרא מחמת יראה והכא נמי כיון דטעין ראובן דנעשו לו סרסורים והוי מעשה שפיר כדאמ' לעיל אמרי' דזבנה ליה ברצונם במגו דמצי למימר מינך זבנת' והא אית ליה חזקה ג' שנים בפניהם ולא מיחו כדאמר נאם המבי"ט: שאלה רטו גט שנכת' בטבריה וכתבו שבגליל התחתון הוי שינוי שם המקום או לא: תשובה בענין שינוי השם איכא תלת' גווני חדא היו לו ב' שמות וכתב א' מהם ובמתני' דפ' השולח בראשונה היה משנה שמו ושמה וכו' התקין ר"ג איש פלו' וכל שום וכו' וכן שינה שם עירו שכתב שם עירו