מבי"ט חלק א קכ

בהו בעל המעות כמו במשכון דמטלטלים שאם נאנסה חייב הלוה לפרוע לו מעותיו דמשכון דמקרקעי שני דלית בהו גניבה ואבדה ולהכי שריפה ונפילה דשכיחא בהו הוו כגניבה ואבידה במטלטלין ואחריות נפילה ושריפה בסתם על הקרקעות הוי כאחריות גניבה ואבידה על המטלטלי' ואף משכנת' דסורא דשריא לכ"ע משום דהויא כשכירות ולא כהלוה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ספ"ו מהלכות מלוה הויא נמי משכנתא בידיה על דמי שכירתו ואם נשרפה או נפלה אחריות' עליו כמלוה ואדרבא משום הכי שריא טפי דאם נפלה או נשרפה אינו יכול לגבות משאר נכסי לוה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהיא עושה ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים וכמו שהבי' הרב בעל מ"מ ז"ל שם ספ"ו ואם כן שכירות דעלמא אפילו לשנים הרבה חייב להעמיד לו בית או לחשוב עמו כשנפלה משום דבתורת שכירות ירד לה ולא בתורת משכון אבל במשכנתא כיון שירד לה בתורת משכון אחריות' עליו כדפי' וכן יש לחלק בין שכירות בית לענין נפילה ושריפה לממשכן בית כפי הטעם שנתנו התוספות לדברי ר"ת ז"ל דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאלו השדה היתה בידו בתורת מכר כל אותם השנים כדאמר' גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ע"כ משמע דמשכנתא דבית ושדה הוא כמכר לאות' השכי' ומשום הכי נשרף או נפל או ששטפה נהר הוי אחריות עליו משום דהוו שלו לאותם הימים ואף על גב דבכל שכירות נמי אמרי' בפ' הזהב דהויא מכירה ליומי' גבי בעיא דר' זירא שכירות יש לו אונאה או לא ופשיט ליה אביי דלא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ואפילו ליומי' מכירה הוי הרי פרש"י דהיינו לענין אונאה דהוי כמכירה והיינו בדבר המטלטל וגופו ממון דשייך בו אונאה ולא בקרקעות וכמו שהביא בנמוקי יוסף ולהכי אסור להשכיר בית דירה לע"א דכיון דגוף הבית של ישראל הוא שפיר קרינא ביה ולא תביא תועבה אל ביתך דאפי' במאי דאמר' דשכירות מכירה ליומיה היינו לענין שישתמש בו כל ימי השכירות אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל וכמו שהביא שם ואפילו תימא דבקרקעות נמי הוי שכירות מכירה ליומיה היינו לענין השימוש כדאמ' או לענין זכיית השכירות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז מהלכות שכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שוכר שכירות וכו' וכן לענין שהקרקע נקנה לשוכר בכסף בשטר ובחזקה כמו מכירה לענין חזרה כמו שהביא במרדכי פ' הזהב אבל לענין גוף הקרקע אינו כמכירה ליומיה גבי שכירות ולהכי אם נפל הבית חייב ב"ה להעמיד לו בית או לחשוב עמו אבל כשירד לה בתורת משכון הויא כזביניה כמו שכ' התוס' ולהכי נשרף או נפל הבית הויא על בעל המעות כדאמרן: ואחר שנתבאר זה אין צריך לברר מאין לנו שיוכל בעל המעות לתקן הבית ולדור בה נימא דמזלו גרם וישתמש בה ולשטוח בה פירות עד שתכלה זמן השכירות ולא שירד לבנות לתוך שדה חבירו שלא ברשות דכיון שהיא משכון בידו לטעם הראשון שכתבתי או היא כמכר לטעם השני אם כן יכול לתקן ולבנות לזמן שהיא בידו משכון או מכר: ואם כן חשיב כיורד לתוך שדה חבירו ברשות דאמר פ' חזקת דאפילו בשדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ואפילו היורד שלא ברשות ונטע שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה לירד בשדה זו לטעת ונוטל מבעל השדה כדאמר בהניזקין וכמו שהביא הרמב"ם ז"ל פ' עשירי מהלכות גזילה ואבידה והאי ממשכן יורד ברשות חשבינן ליה כיון שיש לו עדיין זכות בבי' או בשדה עד כלות ימי שכירותו אם ירצה לתקן ולבנות לדור בה הרשות בידו וכשיכל' זמן שכירותו יחשוב עם בעל הבי' ולא יוכל לומר לו טול עציך או אבניך כיון שברשות ירד דאפילו שלא ברשות אינו יכול לומר לו כן כיון שעשה מה שראוי לעשות ואומדין לו כדאמר לעיל והכא נמי בנה ותקן מה שעומד לבנות ולא היה יכול לבנות בנין עראי שיעמוד לימי שכירותו לבד ולהכי אחר שתכלה זמנו מחשב עמו על השבח שנשאר ועכשיו שהחזירו בנוי חייב לפרוע לו מה שההנהו כיון שבאונס בלי פשיעת בעל המעו' נשרף או נפל הבית וגם שהתה בידו היתה נשרפה או נופלת: וכן הביא הרא"ש ז"ל כלל צ"ז בדיני משכנתא שאם מה שבנה לצורך הבית הוה ליה כשותף דהוי כיורד ברשות דלהשביח חלקו הוא יורד וצריך להשביח הכל שאין חלקו מבורר ואיכא לאקשויי מההי' עובדא דפרק המקבל דההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין וקש לחמש שנין דאביי דאמר פירא הוי כיון דקש בזימניה עצים שבו יטול המלוה רבא אמר קרנא הוי וילק' בו קרקע והוא אוכל פירות ובמשכנתא דבית נמי אם אינו רוצ' לבנו' לאביי יטול העצים והאבנים ולרבא ילקח בהן בית כל שהוא וידור בה אבל לבנות בה משמע דלכ"ע לא מדלא קאמר חד מינייהו דיחזור ויטע הפרדס ויאכל ובסוף ימי השכירות יחשוב עמו: ולא היא דע"כ לא פליגי אביי ורבא בפרדס שהזקין אלא משום שירד בה לאכול פירות ולא סגי דלא אכיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואי מפיק זוזי לחזור וליטע הפרדס עד שיהיו הנטיעות ראויות לאכילת פירות אזיל זימניה ולא אכיל פירות ומשום הכי לא מפיק ואין הכי נמי דאי משיך זימני' ומפיק וטרח ונטפל דאכיל עד מישל' זימני' ויחשוב אחר כך על מה שהוציא ובית העומ' לדירה נמי אי נפל מצי לבנויה ולמידר ביה מיד ועדיף טפי ממה שיקח בית אחר בעצים ואבנים ומודה רבא דהלכת' כוותיה בהכי ומשום דבפרדס לאו אורחא למעבד הכי לא נקט לה וילפינן נמי מהאי עובדא דמצי בעל המעות למשקל עצים ואבנים של בית זה שנפל ליקח בהן בית אם ימצא או להשתמש בהן במה שירצה לרבא כל דלא כליא קרנא ואפי' עצים ואבנים שלא נפלו אלא שעומדי' ליפול יכול לסותרם ולהשתמש בהם כל זמנו דומיא דעצים דאמר ילקח בהם קרקע והיינו שתולש אותם מעיקרם ומוכרם כיון שלכך הם עומדים ואין בעל הפרדס יכול לעכבו שהרי שניהם אסורים בהם כדאיתא התם בגמרא ה"נ בבית אין בעל הבית יכול לעכבו כלל העולה בנדון זה שבית של משכנתא שנפל או נשרף אם רוצה בעל המעות להוציא כדי לבנותו הרשות בידו ויחשוב אחר תשלום זמן המשכנתא עם בעל הבית על מה שהוציא וינכה מה שנפח' מעת שבנה עד עתה והנשאר בבית יפרע לו ואם בא בע"ה לסלקו קודם תשלום זמן המשכנתא יחזיר מה שנשאר מדמי המשכנתא ומה שנשאר שבח בבית בבנין שבנה כדאמ' ואם אינו רוצה לבנות יכול להשתמש מן העצים והאבנים כל משך ימי המשכנת' או ליקח בהן בית כל שהו' לדור בו כל משך זמן המשכנת' ואח"כ תחזור לבע"ה נאם הצעיר משה: ראיתי ת"ח מנגחים זא"ז ולוחמים במלחמתה של תורה ועורכים מערכה לקראת מערכה ויקראו לפניה' אברך א"ב בשני' ור"ך בחכמ' לשום שלום ביניהם לכוין ההלכה לתלמיה ואשמע את קול כנפי דבריהם והמה בכתובים ואותיותיהם מסכימות לענין הדין זה את זה להקשות זה על זה ולכן קראתי בכל לב את כל דברי פסקי שני החכמים יצ"ו וגם עד השלשה אבא לחקור ולדעת טוב טעמם וקודם אכתוב מה שנ"ל לענין הדין במה שחלקו עליו שני החכמים יצ"ו ואחריהם אלך ללקט שבלי ראייתם אותם שיהיו ישרות בעיני ואולי אוסיף אי זה נופך משלי: ומעשה שהיה כך היה שבאו יינות בספינה מאי קנדיאה והיו בהם מעט דבש ונכנסו יהודים בתוכה לבוא במחוז מצרים ואחר כך יצאו מאותה ספינה ונכנסו בספינה אחרת והניחו החביות ביד הכותים ובפי החביות חותם בתוך חותם ויש בחבית נקב קטן להוציא הרוח כדי שלא יבקעו החביו' ומהנקב יוכלו להכניס ולהוציא ויש חביות שיש על הנקב עור תקוע במסמרים משני צידי הנקב ויש חביות שאין שום דבר על הנקב וכשהגיע הספינה בנמל ראו החביות כאשר הניחום ע"כ: ואני משיב על ענין מיעוט הדבש ביין לדעת גאוני המערב שהביא הרמב"ם ז"ל שאפילו לדעת הרא"ש ז"ל בנ"ד יציל מיעוט הדבש את ריבוי היין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל הואיל ואינו ראוי לנסך הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם הגוי הרי שהפליגו בהיתר זה לשתותו לכתחלה עם הגוי כיין מבושל וכשכר וכתב ביורה דעה סי' קכ"ג וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאין לסמוך על זה שעיקר הגזירה משום בנותיהן אלא שהחמירו לאוסרו בהנא' כיין שנתנסך וכו' ע"כ משמע דמה שאין לסמוך על הוראה זו היינו להתיר שישתה עם הגוי לכתחלה משום דאכתי איכא גזר' בנותיהן אבל בנ"ד דאין מערבין מיעוט הדבש אלא משום חששא דשמא יגע הגוי דרך הנקב הקטן מודו דיציל מעט הדבש דכיון שאינו שותה אחר כך יין זה עם הגוי אכתי גזירת בנותיהן במקומה עומדת ואם כן יש לסמוך על זה לכ"ע להציל היין מחשש נגיעה כיון שאינו שותה אותו עם הגוי כדאמר וכמו שמוכיח יותר ענין זה מה שכתב פ' אין מעמידין ויין מבושל שאני דמשום דלא שכיח לא גזרו ביה וגם לא חיישינן שיבשל אדם כל יינו כדי לשתותו עם הגוי דטריחא ליה מלתא טובא אבל להטיל מעט שאור או דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים תמיד עם הגוים ומתוך כן יבואו להתייחד עם בנותיהם הא קמן דלא חש אלא לשתות עם הגוי ולא תימא דאפילו להציל מחששא נגיעת גוי לא מהני מיעוט דבש משום דאתי למשתי עם הגוי לכתחלה דנהי דאם נגע גוי בפנינו ביין שנתערב בו מיעוט דבש נימא דלתסר למי שחולק להוראת גאוני מערב כדי שלא יבא לשתותו לכתחלה עם הגוי כגאוני מערב אבל שנפליג לומר דאף על הספק יחלקו על גאוני המערב לא אמרינן דלא גזרי' כולי האי גזירה לגזרה כיון דליכא הכא כלל גזרת בנותיהן דהא אינם שותים יין זה עם הגוים ואפילו למאי דכתב הרא"ש ז"ל בטעם הרמב"ם ז"ל דאף אם תמצא לומר דלא גזרו אלא ביין הראוי לנסך וכו' אפ"ה אין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבים בנות שוח ופירות לע"ז שאסרה תורה למזבח ע"כ מצינן למימר לדעת גאוני המערב דאף על גב דמקריבים בנות שוח או פירות ודקל טב שהוא דבש שאסרה תורה היינו אינהו גופייהו בלי עירוב אבל כשמנסכים יין אין מנסכין אותו כשהוא מעור' בדבש והרמב"ן ז"ל נמי נקיט ליה בספק' כלשון שהביא הרא"ש ז"ל דקאמר מאן לימא לן דאינהו לא מנסכי וכן הריב"ש ז"ל תשובה ק"פ והר"ד ז"ל תשובה ר"מ כתבו דלמא אינהו מנסכי ליה בלשון ספק ועליהם הראיה וא"כ בנ"ד נימא הכי ספק אי מנסכי לי' אי לא ואת"ל מנסכי ליה דלמא לא נגע גוי בהאי יין שנתערב בו מעט דבש: וכיון דנקב זה הוא צר הרבה דאינו עשוי אלא להוציא חוזק ריח היין לית ביה אלא חשש מגע ולא נאסר בחשש זו כמו שכתבתי למעלה וחשש חילוף ליכא בנקב צר וקטן כי האי דהא אמרינן פ' בתרא וכי מאחר דקי"ל דלא חישי' לזיופא כר' אליעזר מ"ט לא מותבינן חמרא בי גוים חיישינן לשיכי ופירש הרי"ף ז"ל שם ופ' אין מעמידין שהיא מנקת שמניחין במגופת החבית וכן פי' רש"י ז"ל ומשמע דליכא חשש נגיעה וחילוף בנקב כי האי כיון דמקשה גמרא מ"ט לא מותבינן משמע דקים להו דליכא חשש נגיעה וחילוף כיון שהוא חתום לרבי אליעזר ואפילו יהא בו אותו נקב קטן דהא כ"ע ידעי דבכולהו חביות איתיה ומשני דחיישי'