מבי"ט חלק א קיט

ההסכמה היתה בפי' שלא יהיו קידושין ושהיו מפקירין ב"ד ממון המקד' בהסכמ' החכם שבעיר בזה כתב הרשב"א ז"ל תשובת אלף ר"ו מעשה היה בעירו ודן בפני רבותיו ושרבו הרמב"ן ז"ל הוד' לדבריו וכתב ומ"מ עוד צריך להתישב בדבר וכן הריב"ש ז"ל תשוב' שצ"ט האריך וחתם סוף דבריו שיכולין קהל לעשות תקנה זו והמקדש כנגד תקנתם אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט אלא שכתב זה להלכה אבל למעשה היה חוכך להחמיר מי הוא שיבוא אחרי' שיתישב דעתו ונוח להקל בקידושי' כאלו ולא נשמע בדורות שבאו אחריהם שיקלו בדבר זה כי לא סמכו הקהלות ובית דינם על עצמם להפקיע ולהפקיר ממון לענין קידושין דחמירא איסורא ובעי' ב"ד מומחין וכ"ש בדורותינו שנתמעטו הלבבות והיה צריך הסכמת כל חכמי הגלילות להקל כמו שכתב הריב"ש ז"ל ואיך יעלה על דעת שום חכם או דיין שבדורנו זה להקל ולסמוך על הסכמתו: ואני אומר כי אפילו היתה ההסכמה בפי' להפקיע הקידושין ומדעת ב"ד חשוב שבדור בנדון זה היתה מקודשת כיון שזה שקדשה היה משודך כבר עמה פשיטא שלא היתה כוונת המתקנים להפקיע קידושין המשודכת לו שהיא מזומנת להתקדש לו למחר תוך קהל ועדה וכמו שכתבו להרשב"א ז"ל בשאלה ההיא קהל שעשו תקנה מחמת הפריצים שכל מי שיקדש אשה שלא במעמד עשרה שלא יהיו קידושיו קידושין ועל זה השיב מה שהשיב שנראה כי לא היתה תקנתם אלא על מי שהיה מקד' אשה שאינה משודכת לו בלי דעת אביה ואמה וקרובי' אבל אם היתה משודכת לו לא היה נכלל בתקנה אם לא שפי' בפי' שהיו כוללים גם זה בתקנה והר"ש ב"ר צמח ז"ל תשובת קל"ג עיר שיש בה תקנה שאם יקדש אדם קודם זמן נישואין שלא יהיו קידושין שנראה שאפילו על מי ששדך אשה תקנו שלא יקדשנה אלא בזמן הנישואין אבל בתקנה סתם שלא יקדש שום אדם כי אם בפני עשרה נראה שאינם מתקנים אלא על מי שמקדש אשה שאינה משודכ' לו והויא תקנה זו כמו גדר למי שמקדש בשוק ולמי שמקדש בלא שידוכין דמנגיד להו רב כדאמ' פ"ק דקידושין עוד אני אומ' בנדון זו כפי מה שבא בשאלה שהי' המקד' מעיר אחרת ואם כן אינו נכלל בהסכמתם וכמו שהביא הר"ש ב"ר צמח ז"ל בתשובת קכ"ג שיש הוכח' בבבא בתרא פ"ב דאי לא שייך בכרגא בהדיהו אינו מבני עירם וקהלם ואם מתורת המנהגות שנותני' עליו חומרי מקום שהלך לשם זו אינה חומר' אלא קולא שלא תהא מקודשת אדרבא ניתן עליו חומרת מקום שיצא משם שלא היתה שם הסכמה שלא יקדש אלא בעשרה והויא מקודשת ולא תימא כיון שקדשה והרי הוא נושא אותה במדינה זו הרי הוא כבני העיר דליתא שיכול הוא לכופ' ללכת למקומו וכדאמ' בתוספתא בן יהודה שארס אשה בגליל כופין אות' לצאת שע"מ כן נשאה והביאה הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פי"ג: והעולה מכל זה שכתבתי כי אין ראוי לשום קהל וב"ד שבזמן הזה לסמוך על עצמם להפקיע קידושי תורה בהסכמת' וכמו שכתב הר"ש ב"ר צמח ז"ל באות' תשובה שנשאל על דבר זה הרבה פעמים ולא מצא שעשו מעשה על זה וכן הר"י קולון ז"ל הוכיח ודבר קשות על רב מפורסם בדורו שרצה להקל בענין זה כמו שהאריך בתשובה פ"ז ואפילו בדורות הראשונים אם היו מקלים בב"ד חשו' לא היו מקלים בכמו נדון זה שהיתה כבר משודכ' לו ולא היה מבני עירם כמו שכתבתי וכ"ש בדורות אלו ואנו חייבי' להיות מוחים במי שירצה להקל בזה כדי שלא נתפש ח"ו בעון וה' יצילנו משגיאות: רז הועד בפני ב"ד כי בגד אחד שהולך כ"ר משה ליריאה לדמשק היה של חמותו והניחו בפקדון שם ביד גיסו ובא פה והחכם של קהל דמשק עכב הפקדון הזה אח"כ על תביע' ראובן שתבע מהחכ' שיעכבנו על כי נתן מעות ל"ר משה הנז' שיביא לו פה לצפת ונאבדו ואח"כ צוה שיתנו הפקדון הנז' ביד ראובן הנז' ו"ר משה הנז' הי' עומד פה שלא עמד עמו לדין עדין וחייבנו אותו שישלם הבגד לחמותו ויש תימה על החכ' איך גזר על הנפקד שימסור מה שהופקד בידו לתובע בלי עמידתו לדין עם הנתבע שהוא כ"ר משה הנז' וגם שהיה מתברר שם לפני החכם שמסר המעות לכ"ר משה שיביא לצפת ונאבדו מי העיד שלא בפניו שהיה בפשיע' או שלא היה תנאי ביניהם שאפילו היה פושע לא יתחייב וגם שהיה מתברר לפניו כל זה שלא בפני כ"ר משה לא היה יכול לחייבו וגם אם היה חייב לא היה יכול להוציא הבגד כיון שהודיעו לו שלא היה של כ"ר משה הנז' אלא של חמותו והוה ליה כטועה במקרא וכ"ש בדבר משנה ואם היה טועה בשיקול הדעת כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות סנהדרין שאם היה מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין וכו' אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם לא נשא יחזור הדין ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו ובח"מ סימן כ"ה כתב אפילו לא נתן ונשא ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכן הביא במשרים נתיב א' חלק ג' ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל הכא בנדון זה אפשר דהוי כנשא ונתן ביד כיון שגזר עליו בגזירות נידוי שימסו' הבגד ביד ראובן דלנקטיה לכובסיה כי היכי דלשבקי' לגלימיה הוא וכדאמ' פ' שבועות הדיינים וכתב בנמקי יוסף שיש מי שפירש דלאו דוקא נשא ונתן וכו' ואם היה טוע' בדב' משנה שחוזר הדין אם אפשר להחזיר היה פטור מלשלם לדעת הרמב"ם ז"ל שם ובמשרים כתב דישלם מביתו אפילו לא נשא ונתן ביד דקי"ל בכולי גמרא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ואני אומר דבנדון זה לכ"ע ישלם דגרע מלא קבלו עליהם שהרי לא עמדו בדין כלל ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל יהיה חייב דהוי כמתכוין להזיק שכתב הרב ז"ל שם שחיי' כשאינו מומחה ולא קבלו עליהם אלא שדן אותם שלא מדעת בלא שמיעה טענתם והנפקד הוא פטור כיון שנתנו על פי מי שהוא ב"ד בעיר אעפ"י שבדין זה לא היה דיין כי לא שמע טענותם וכמו שהביא במשרים נתיב אחד היא' וא"כ לדעת כ"ע הדיין היה חייב כפי מה שכתבתי וכיון דחשביה ליה טועה בדבר משנה חוזר הדין וחוזר הדיין ולוקחי' מראובן מה שלקח ואם היה טועה בשיקול הדעת היה עשוי מה שעשה וישלם מביתו כדאמר' נאם מבי"ט: רח נשאלתי על מי שמשכן בית לחברו משכנת' דסורא ובתוך ימי המשכנתא נפלה הבית או נשרפה ובעל המעות כדי שלא יפסיד מעותיו הנשארים על הבית רוצה לחזור להוציא עוד ולבנות הבית שמשכן והוא ירא כי במשלם שניא אילין דמשכנתא תיפוק ארעא דא בלא כסף ויפסיד כל מה שהוציא בבי' מלבד דמי השכירו' שכבר פרע קוד' אם יוכל אחר שישלמו השני' של השכירו' לחשוב עם בע"ה שיפרע לו מה שהוצי' על ביתו או לא והשבתי כמה פעמי' בא לידי נדון זה ודנתי שיחשוב בעל המעות עם בע"ה ויפרע לו ממה שהוציא כפי השבח שנשאר עתה בבי' ועתה אני מברר הראיו' שסמכתי עליהן בנדון זה ולא חששתי למי שחלק עלי על פה וכדי לברר זה אביא מה שכתבו הפוסקים ז"ל בענין שריפת הבית או נפילתה מה דינה ומזה ימשך אם יוכל לתקן אות' אם תקן אותה בעל המעות יפרעו לו כי בזה לא מצאנו פוסק שידבר זה בפי' והביאו התוספות בשם ר"ת על מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם וכו' על מה שכתב בקונט' דלא דמי למשכונא של כרם דשרי בנכייתא משום דזמנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכה לו אבל בבית נהנה תמיד ולכן אסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא כדתנן לא ישכור ממנו בפחות וכו' ועל זה אמר ר"ת כי בית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו ולהכי היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכיית, וכו' וכמו שכתב שם ובסמ"ג בלאו קצ"ג הביא דברי ר"ת אלא שכתב שבדבריו יש תמיהו' והרא"ש ז"ל הביא בפסקיו דברי ר"ת ז"ל ומה שתמה עליו ר"י שהן התמיהו' שכתב בסמ"ג שיש בדבריו וכתב דמ"מ נר' לו דברי ר"ת ולאו מטעמיה אלא משום וכו' וכמו שכתב ר"י ז"ל שם וביו"ד סי' קעב הבי' ג"כ דברי ר"ת ושהרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו לדע' רש"י ז"ל ועל מי שפור' שכירות ביתו המושכנ' לשמעון ע"י לוי הבי' תשו' הרא"ש ז"ל ולא הוי רבי' קצוצ' מהאי טעמא שאם יפול או ישרף יפסי' שמעון מעותיו ולכתחל' יש לאוסרו ונראה שגם החולקים על ר"ת ואומרי' כי דוקא בשדה שרי נכייתא ולא בבית משום דהוא נהנה תמיד מודו דאם נשרף או נפל הוא על בעל המעות שאין בע"ה חייב לשכור לו בית ולא לתקן הבית שנשרף או נפל אלא שאין חוששין לשריפה ונפילה דלא תדירי כמו השדה שהו' מצוי שלא יעש' פרי וצריך לתת טעם למה לא יתחיי' בע"ה להעמי' לו הבית שמשכן לו או להחזיר לו מה שנשאר מן המעות כמו משכיר בית ונפל שחייב לבנותו או להעמיד לו בית אחר כדתנן ס"פ השואל ואפי' שאמר בית זה אני משכיר לך דאמר בגמרא עלה דמתני' אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה ופרש"י ז"ל מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית אפ"ה שלומי ליה מאי דאשתייר גביה מדמי השכירות בעי כדדיי' רש"י ז"ל ואמאי חייב להעמיד לו בית כיון דאמר לו בית זה משמע דשלומי מיהא בעי וכן כתב בפי' הרמב"ם ז"ל פ'ה מהלכו' שכירות בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן הביא בנ"י בשם הרמב"ן ז"ל וכתבו דלא דמי לחמור זה דאמרינן שאם יש בדמיו לשכו' ישכור משום דהתם לזבוני קאי כשמ' משא"כ בבית ואם כן במשכן לו בית זה נמי למה לא יחזיר לו מה שנשאר בדמי המשכנות אין לחלק בין השכירה לזמן מועט כמו שהוא דרך שכירות למשכנא במשכנתא דסורא במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף כו' דהא לא שנא במשכנתא דסורא אי משכנה לעשר שנים או למאה וכן נמי איכא שכירות לעשר שנים בלא משכנתא כההיא דרב נחמן בפ' השואל ובמאי מפלגינן ביניהו ואין לחלק ולומר דשכירות משום דאינו פורע אלא מידי חדש בחדשו או משנה לשנה חייב להעמיד לו בית לאותו הזמן או לחשו' עמו על מה שדר ולפרוע לו השאר אבל במשכנתא שפורע לו לכמה שנים לא יתחייב להעמיד ולא לפרוע דהא בשכירות נמי לפעמים פורע לו לכמה שנים ואפ"ה הם שכירות ולא נשתנה דינו ונראה דטעמא דמלתא הוא משום דנתן המעות לבע"ה ובע"ה נתן לו משכון ואחריו' למעותיו אות' הבית וכמו מי שהלוה על המשכון ונגנב או נאבד האחריות הוא על בעל המעות כמו כן אחריות בית זה שהלוה מעות עליה הוא על בעל המעות דאע"ג דמנכה מן המעות דרך שכירות הא נהגי במשכנתא לסלקו מן הבית ולחזור לו שאר מעותיו וא"כ הויא כהלואה דלהכי אית במשכנתא צדדי איסור רבית משום דהוי כמלוה וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל שכתב אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה מחזיר בו במשכון ע"כ וכיון דמחזיר במשכון דין הוא שהיא אחריות המשכון עליו כמו משכון דמטלטלי דנגנב ונאבד אחריותו עליו כדאמ' ולא תימא דוקא דומיא דנגנב ונאבד אבל שריפה ונפילה הוי אונסים גדולים ולא חייב