מבי"ט חלק א קיח

להביא ראיה אם יביאו ראיה ליורשי האפוטרופוס ויגבו מיורשי האפוטרופוס. תשובה אם שמעון זה נעשה אפוטרופוס מעצמו כמו שבא בשאלה דבר פשוט הוא שאין לו דין אפוטרופוס כיון שלא מינהו המת ולא מנוהו ב"ד ואפ"ה מה שהרויחו על ידו נכסי היתומים הוא ליתומים ואם הוא מכחיש שלא נתן הק' פרחים כי אם בחשבון הקרן צריכים היתומים להביא ראיה שבשם ריוח נתן המאה פרחים כיון שאין להם עליו שטר על הקרן ואפילו היה אפוטרופוס שמנוהו ב"ד או יתומים סמכו עליו היה חייב ג"כ בקרן מפני שהיתה פשיע' לתת המשכונות שהוא ידוע שהם בטוחות על הבלתי ידועות בבטחון וגם על הק' פרחים של הריוח אם יתברר שנתנם בתורת ריוח לא יחשב על הקרן ויתחייב לפרוע כל הקרן משלם דדוקא אפוטרופוס שמנהו המת הוא דפטור מפשיע' לדעת קצת מהפוסקים אבל מנוהו ב"ד חייב לכ"ע וכמו שהבי' בעל מ"מ פי"א מהלכות נחלות ולענין אם מת שמעון אם יביאו ראיה היתומים להוציא מיד יורשיו הוא פשוט גם כן שאם יביאו ראיה אחר כך שלא יחשבו להם הק' פרחים אלא מן הריוח אלא אם כן יש יתומים קטנים שבעד חלק הקטנים ימתינו עד שיגדילו היתומים: שאלה רב ילמדנו רבינו ראובן ושמעון ולוי שותפים ראובן שם בכיס ושמעון ר' ולוי ק' וכתבו שטר בתנאים ביניהם ושיהיו שוי' בריוח והפסד ונתנו ונשאו והפסידו ארבע מאות ותבעו מלוי לג' שליש שהוא מן ההפסד המגיע לחלקו אחר הפסד הקרן שלו ולוי או' כי עד הקרן שלו שהוא ק' הוא שהיה חייב בשליש ההפסד שוה עמהם לא שישלם מביתו עוד אומר שלא היה לו אלא מה שהניח בשותפות ולא נשתעבד על ההפסד במה שאין לו: תשובה נראה דאפילו לדעת הרמ"ה ז"ל דכתב דבגוף הממון נשתתפו לבד ולא להשתעב' לשלם מביתו ההפסד היינו דוקא כשנשתתפו סתם דההפסד הוי שוה בשוה עד שיכלה הקרן ולא ישלם מביתו אבל הכא דהתנו בפי' וכתבו בשטר השותפות שיהיה ההפסד שוה בשוה נראה כמפרש אפילו יצטרך לשלם מן הבית דאף על גב דאיכא למימר דמה שהתנו בפי' הוא לאפוקי ממאן דסבירא ליה דלפי המעות הם חולקים ולא לפי מנינ' אפ"ה לא היו צריכים להתנות בפי' על זה שאף כשלא התנו היינו דנין להם כך על פי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות שותפי' שסוב' כך ואנו דנין על דעתו באלו הגלילו' והרי"ף וגדולי הפוסקים סוברים גם כן כך אם כן לא הוצרכו לכתוב תנאו זה אלא להתחייב לשלם מן הבית כשיהיה ההפסד יותר מן הקרן דאפ' לדעת הרמ"ה ז"ל דוקא בסתם אבל אם התנה לא כמו שכתבתי ואפי' תימא דלהאי נמי לא הוה צריך להתנו' בפי' דבלאו תנאם נמי היינו דנים להם כך על פי הרמב"ם ז"ל שסובר כך פ' אחרון של הלכות שותפין שאף אם הפסידו יותר מן הקרן של אחד מהם ישלם מביתו מ"מ היה צריך להתנות כשלא היה לו נכסים יותר ממה ששם בשותפות או לא היה מגיע מה שהיה לו לתשלום ההפסד שיתחייב לפרוע תשלום ההפסד המגיע לחלקו מכל מה שירויח אחר כך כדין חוב שאם לא היה כותב כן היה איפשר אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שלא היה חייב כי לא נשתעבד אלא בכל ההפסד שיגיע לחלקו אפילו מנכסים אחרים שיש לו שלא שם אותם בשותפות ולא במה שלא היה לו כלל ולא היה בעולם ואחר שירדו להתנות בפי' יהיה חייב לשלם תשלום ההפסד ממה שירויח אחר כך כדין ב"ח וכל זה היה לרווחא דמלתא אפי' לדעת הרמ"ה ז"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בלא שום תנאי כלל חייב כל אחד לפרוע חלקו מן ההפסד אפילו אחר שכלה הקרן שלו כמו שכתב בפי' ואפילו אין לו יתחייב לשלם כשיהיה לו כדין חוב כיון שסובר בסתם חייב על תשלום ההפסד חוץ מן הקרן אם כן לא שנא יש לו לא שנא אין לו ויהיה כדין חוב כדאמר רג עוד אירע בשותפות וכו' שראובן ולוי לקחו כמו אלף פרחים או יותר סחורות באשראי ושמו אותם בתוך השותפות ונתחייב גם שמעון אחר כך בשטר שותפות עמהם לפרוע כל החובות וטוען שמעון שהוא יפרע שליש מה שחסר לתשלום החובות ואינו חייב בחלק לוי שאין לו כיון שראובן ולוי הם שלקחו הסחורות באשראי תשובה כיון שנתחייב שמעון בשטר השותפות לפרעון החובות גם כי הב"ח אינ' תובעי' אותו אלא לראובן ולוי כי הוא לא נתחייב להם אפ"ה כשיתבעו הב"ח את ראובן ויפרע גם בעד לוי מפני שאין לו יתחייב שמעון לפרוע לראובן חלק מה שמגיע לו מחל' לוי ושניהם יגבו אחר כך מלוי מה שחייב להם כי אחר שנתחייב שמעון בפרעון אותם החובות נעשה גם כן ערב ללוי והרי ראובן ושמעון שניהם ערבים ללוי ויפרעו בעדו והוא יפרע להם כשיהיה לו כדין ערב שפרע בעד הלוה: רד עוד אירע בערבות זה שלוי שלח לשמעון אלף מדות חטה וקבלה שמעון ולא מדדם מפני שבא בספינה נער אחד ששלח לוי עם החטה ואמר כי החטה היתה שלימה כמו שנתנוה בספינ' ומכר שמעון מהחטה ולא יצא ממנה הקרן שאמר שלא עלתה כ"כ מדות שאמר לוי שהיתה ואומר שפחת מן הקרן כך פרחים ואם היתה כל כך מדות כמו שאמר לוי היתה בה ריוח כפי ערך מכירת כל מדה תשובה הרמב"ם ז"ל כתב בפ' אחרון מהלכות שותפי' ששותף שטען על דמי השותפות שהיה בידו שפחת עד סך שיהיה חייב שותפו לפרוע ממה שיש בידו אינו חייב על שבועתו אם הוא אינו יודע בפחת זה ואין השותף מן הנשבעים ונוטלים כמו שכתב שם ואם כן לפי זה כל מה שיטעון שמעון שפחת החטה או הסחורה שהיתה בידו מן הקרן וצריך לתבוע מלוי מה שיש בידו צריך לברר בפני ב"ד בעדות ברורה ואינו נאמן בשבועה ליטול אלא ישבע לוי שאינו יודע בפחת זה ויפטר שאין השותף נוטל בשבועתו אלא מדבר שהוא מתחת ידו כמ"ש הרב ז"ל והזהיר עליו נאם הצעיר משה בסינים שנת ישג"ה רה נזקקתי להשיב אמרים אמת לחכמים שנבררו לדון בין כהר"ר משה ברור וכה"ר משה ן' מאור ולהודיע כי מה שהורו כדין הורו בעיקר הדין שאין על כ"ר משה ברור כי אם חיוב שבועה לבד כי מה שהביא כ"ר משה ן' מאור מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ק"ו מי שערך לו טענה זו לא העריך ההבדל שיש בין מה שכתב הרא"ש לנדון זה כי מה שכתב הרא"ש ז"ל שעתה לא יכול לישבע היינו אחר שראו החפצים בידו קודם שתבעוהו לדין שאינו יכול לטעון שהם ממושכנים בידו אפילו אומר כן קודם שראום ואזל ליה מגו דידיה אבל אם לא ראום אלא שהוא הודה שהיו בידו אפילו בפני ב"ד ואמר שהיו ממושכנים בידו הוא נאמן במגו שהיה יכול לכפור או היה יכול לומר החזרתים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל כי הכל היה תלוי בשבועת ובחזה התנופה כתב בקיצור תשובה זו ואם לוי בעצמו הראה החפצים שהיו בידו ואחר כך אמר כך וכך יש לי עליהם הואיל ונראו בידו קודם תביעת ב"ד שוב לא תועיל לו טענת מגו ואין כאן עוד לו שום טענת שבועה להאמינו בה במגו ע"כ משמע בהדיא דכל שלא הראה יש לו עדין טענת מגו ויכול לישבע ואפילו הודה קודם שהיו בידו מפני שהיה יכול לומר החזרתים דעדי ראה היינו שיודעים שעתה הם עדין בידו ואינו יכול לומר החזרתים ובנדון זה לא היה ביד כ"ר משה ברור שום חפץ ידוע לכ"ר משה או ליורשי שותפו עליו שאינו אלא הודאת חוב ומתוך הודאתו אמר שהיו חייבים לו ממנו סך ידוע קודם כתיבת השטר ואפילו היה הודאת חפץ עדיין היה לו טענת חזרה ובזה אין צורך לדיינים יצ"ו שידחקו לומר שהריב"ש ז"ל חלק על תשובת הרא"ש כי גם הרא"ש יודה למה שכתב הריב"ש ז"ל תשובת שצ"ב וז"ל סוף דבר בנדון זה אם אין עדי ראה דבר פשוט הוא שהוא נאמן במגו דהחזרתי וכו' והריב"ש ז"ל יודה גם כן לדברי הרא"ש אי איכא עדי ראה דאזל ליה מגו והכא בנדון זה ליכא עדי דראה אלא עדי הודאת חוב בעלמא ושוברו עמו שחייבים לו סך מה שינכה אותו מן החוב והעדים מעידים על ב' הכתות שנתפשרו על זה וכמו שדייקו הדיינים יצ"ו ממה שכתוב בשטר האמנם לפי שהשותפים הנז' היו חייבים לה"ר משה ברור פ' סולט' וכו' שנראה שהעדים ידעו בהודאתם שהיו חייבים הפ' סולט' ועדיו בחותמיו זכין לו לכ"ר משה ברור ואין כ"ר משה ן' מאור נאמן להכחיש את העדי' בטענתו שאומר אבל לא הודיתי שאני ידעתי בהם אבל אמרת בבואך נשפט' יחד שהרי כתוב בשטר האמנ' לפי מה שהשותפי' הנז' היו חייבי' וכו' והרי הם עדים שינכ' מהחוב הפ' סולט' שחייבים לו השותפים ואין מקום לחייב שבועה לכ"ר משה אם לא שבועת הסת אחר שכבר נפרע מחובו שהוא מנכה אותו מן החוב שחייב להם יכול כ"ר משה ן' מאור לומר לו השבע לי שבדין לקחת הפ' פרחים כי לא הודיתי אלא בטענה כך או אתה ידעת שלא ידעתי אני בחוב זה אעפ"י שהודיתי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות מלוה לא כל הימנו לבטל שטר מקוים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה כמה שירצה שאם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע הסת ע"כ כ"ש הכא שאינו משלם הוא אלא שבעדו מחזיק במה שבידו והעדים מסייעים אותו כדאמר ופשיטא שאין בכאן שבועת מודה מקצת עתה בשעת העמדה בדין שהרי לא היה יכול להכחיש המקצת שהוא מודה שהרי העדים מעידים בשטר שהוא חייב ר"ז סולט' וכל שאינו יכול להכחיש אינו מודה מקצת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות טוען אין מודה במקצת חייב שבוע' עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור וכו' שהשטר לא תועיל לו כפירתו וכו' ולא היו צריכים הדיינים יצ"ו להאריך בכל מה שהאריכו אלא לאפוקי מבר פלוגתייהו וגם לא להורות לו במקצת שבוע' כמודה במקצת נאם המבי"ט: שאלה רו ראובן שדך אשה בצובה ואחר כך קדש אותה בפני ב' עדים והיתה הסכמה בעיר שלא יקדש שום אדם כי אם בעשר' מן הקהל ואחר כך נפטר ראובן ויש לו אח ואומרים הקהל והדיין שאינה זקוקה ליבם כיון שעשו הסכמה שלא יקדש שום אדם כי אם בעשרה מן הקהל: תשובה אם ההסכמה היתה סתם שלא יקדש שום אדם כי אם בעשרה פשיטא שהקידושין חלו אעפ"י שעבר על ההסכמ' או על החרם והוי כמי שקדש בשבת או בי"ט דאף על גב דעביד איסורא חלין וכמו שליח המקדשה לעצמו דאע"ג דעביד איסור' וכמקד' בביא' וכיוצא בו דחלין הקידושין וכמו מי שעבר ומכר איסורי הנאה וקדש בדמיהן דהויא מקודשת והמקדש בהנא' מלוה שאסור לעשות כן מפני שהוא רבית כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה והויא מקודשת אעפ"י שעובר על דברי תורה וכ"ש לעוב' על נידוי וחרם דרבנן: ואם