מבי"ט חלק א קיז

דעלייהו קאי דקאמר בנותיו שוה בשוה כדאמרינן דלא הוה משמע אלא מחצה להן ומחצה ליוסף ולישנא יתירא הוי שיקחו שליש כל אחד שוה ליוסף ועדיף האי לישנא יתירא למדרישיה לטפויי מלישנא דכראוי לו דאמרינן בגמרא ודילמא כראוי לו בחובו קאמר ומשני הא מני וכו' דדייק לישנא יתירא וכו' הא קמן דראוי לו אית ליה משמעותא אחריתי ואפי' הכי אמרינן דכיון דהוי לישנא יתירא לטפויי קא אתא וכ"ש הכא דלישנ' גופא דשוה משמע שוה ממש שליש כל אחד ואם העידו העדים שאמר בפי' שליש לכל אחד נראה לי דמהני ולא אמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דלא הויא חזרה אלא פי' דמילתא דאף על גב דהלכתא כרב יוסף דבהאי לישנא הוי מחצה כמחצה אפילו הכי כיון דלישנא משמע נמי הכי למאן דפליג אדרב יוסף ואינהו אמרי דבפי' אמר שליש אלא דכתבו יחלוקו משום דהוו סברי דבהאי לישנא נמי הוה משמע הכי לא הוו חוזרים ומגידים דדוקא כשאמר מוטעה או שוגג הייתי או דבר שיבו' מכללו ביטול העדות או תוספת תנאי הוא דהויא חזרה ואין שומעין לו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק שלישי מהלכות עדות אבל לישנא דמשתמע לתרי אנפי ואמרי אינהו דבפי' אמר משמעות בגוונ' חדא אף על גב דאנן שמעינן לישנ' בגוונ' אחריתי לא הוי חזרה והנ"ל כתבתי וחתמתי נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני: שאלה קצט ראובן היו לו ב' נשים ובני' משתיהן ומתה אחת בחייו וגירש הוא את השנייה ופרע לה כתובתה ועשה מתנה לכל בניו משאר נכסיו לאחר מיתה ואחר כך מת הוא ילמדנו רבינו אם בני המתה יקחו כתובת בנין דכרין או לא: תשובה איפסיקא הלכתא דא' בחייו ואח' לאחר מותו יש להן כתובת בנין דכרין ולא שנא מתה בחייו או נתגרשה כמו שהביא בטור א"ה ואפ"ה נראה לי דבנדון זה ליכא דין כתובת בנין דכרין אין צריך לומר למ"ד דאחת בחייו וא' במותו לא הוי אלא כשמתה היא גם כן אחר כן קודם שגבתה כתובתה שהרי בניה נוטלין כתובתה ולא מיעקרא נחלה דאורייתא ולא אתי לאינצויי אלא אפילו לרוב הפוסקים דסברי דאפילו שהיא עצמה גבתה כתובתה ואין בניה נוטלין כלום איכא כתובת ב"ד היינו כשלא גבתה אלא אחר מיתה דבמיתתו ירשו בני שתיהן אפילו ליכא מותר וכתוב' נעשית מותר לחברתה והם פורעים עתה חוב אביהם מנכסי אביהם שירשו אבל אם בחייו גבתה כבר כתובתה כשגירשה הרי בשעת מיתה יורשים שניהם ומיעקרא נחלה דאורייתא אם נטלו בני ראשונה כתובת אמן וליכא מותר דאין כתוב' נעשה מותר אלא כשגבו אחר מיתה וכן משמע מלשון הטור שם סי' קי"א דכתב במתה אחת בחייו והשנייה קיימת שדין בני הא' עם השנייה כדינה עם בניה וכו' וכן משמע נמי בפי' רבינו ישעיה מטראני פרק מי שהיה נשוי דכתב אבל אחת בחייו וא' במותו שהשניה נגבית בתורת חוב אין לך ירושה גדול' מזו ולא מיעקרא נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים וכשיצא ש"ח על אביהם אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חוב אביהם והיא היא ירושתן לפי' כתובה זו נעשה כמות' לירושה וגובין בני ראשונה כתוב' בנין דכרין עכ"ל משמע בהדיא דכשאין שום גבית כתובה שניה אחר מותו שכבר גבתה אינה נעשית מותר ומיעקרא נחלה דאוריית' אי שקלי בני אח' כתובת אמן ולפי זה אי הוה מותר בשעת מיתת הבעל על כתובתה הא' גובים בני הא' כתובת אמם והמותר יחלוקו: וקשיא לי על הא דכתב בטור דאם גירש אחת דאכתי איכא כתובת בנין דכרין דגירש עדיף ממוחלת כתובתה שכתב הרמב"ם ז"ל ס"פ י"ז מהל"א דאיבד' כל תנאי כתובתה וכו' ואם כן הוה ליה כאלו לא נשאת ואין כאן אלא כתובה אחת דהא פשיטא דאם גירש שתיהן ומת אין כאן כתובה ב"ד ואפילו לא פרע להן כתובתן אלא שבאו לגבות מנכסי בניהן ואפילו מתו שתיהן אחר כך כיון שנתגרשו קודם ולא נשאר על בעליהן שום חיוב מתנאי כתוב' כדאמ' במוחלת וניחא לי דכשגירש שתיהן ליכא כתובת ב"ד שהרי אין כאן כתובות כלל והופקעו תנאי אבל גירש ראשונה ולא הספיק לפרוע לה כתובתה עד שמת ובאה לגבות מן היתומים הויא חוב כתובה זו מותר לחברתה כדי שיגב' בני הא' כתוב' אמן לדעת הטור שלא יהיו גירושי' מפקיעין זכותם אע"ג שמפקיעים זכוא בניה ואם נפרעה כתובתה בחייו ואין מותר על כתובה הא' אם יקחו בני ראשונה מיעקרא נחלה דאורייתא: ולענין המתנה שנתן לבניו מהיום ולאחר מיתה נראה דהוי כמתנ' מעכשיו לענין משועבדין ולא חייל' עלה כתובת בנין דכרין דהא אמרינן פ' יש נוחלין אמר רבי אלעזר דבר זה נפתח בגדולים וכו' כל האומר אחריך כאלו אומר מעכשיו דמי וכתב הרי"ף ז"ל ולית הלכת' כותיה ודייקי' מינה טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי הא אמר מעכשיו הוי מוחזק והאי מעכשו הוי כמהיום ולאחר מיתה מעכשו הגוף לאחריך והפירות לראשון ואפ"ה הוי מוחזק לאחריך וירית ליה בעל כדאי' התם דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי והכא נמי בנ"ד הוי מוחזק מעכשיו ולא חייל עלה תנאי כתובת ב"ד אפילו איכא מותר על סך כתובה אחת: נאם המבי"ט שאלה ר ילמדנו רבינו מדינה אחת שיש בה כמה קהלות והם משותפים במסים ותשחור' והם מעריכי' ביניהם קהל פלוני יפרע סך כך וקהל פלו' סך כך וקהל א' מהם הענו קצת מהיחידי' שלו ואין הקהל יכול לפרוע הסך שהיו פורעי' עד עתה והם תובעים לשאר הקהילות שיעשו ערכים מחדש ויעריכו לכל אחד מיחידי הקהולות כפי מה שיש לו עתה או דרך כלל כל קהל לפי עשרו או עניו ושאר קהלות הם טוענים כי כבר העריכו מקודם כפי מה שנראה לכולם ביושר ואמונה ואינם חייבי' עוד לחזור ולהעריך אלא שכל קהל יעלה או יוריד למי שירא' להם ויפרעו בכלל הקהילות כפי הערך הא': תשובה כבר הוכיחו קצת מהפוסקים ז"ל כי ברוב ענייני המסים הולכים אחר המנהג וכמו שהביא במרדכי פ"ק דב"ב הקהלו' יש ביניהם מנהג זה לחלק ולהעריך לכל אחד ואחד או לכל קהל וקהל מדי שנה ושנה או מדי ג' שנים לג' שנים ותוך הזמן אינם משגיחים על מי שהעני או העשיר עד תשלו' הזמן שחוזרים ומעריכים לכל אחד כפי מה שהוא עתה וגם כי זה אינו בדין כי אם אחד העני בתוך הזמן לא יפרע על המס שבא עתה בהיותו עני כמו בזמן שהיה עשיר עם כל זה נראה דכיון שהתנו והנהיגו מעיקרא שלא יעריכו כי אם מזמן קצוב לזמן קצוב כבר מחלי אהדדי לוותר על דין וגמרי ומקני למיזל בתר מנהג דידהו וכל זה הוא כשהמנהג הוא קבוע ופשוט שנהגו כך בני העיר לכל הפחות תלתא זימני וכמו שהביא בתשובות תרומת הדשן מהר"ר ישראל ז"ל ואם כן בנדון דידן זה אם אין מנהג קבוע וידוע בכמו זה הענין או שעבר כבר הזמן שקוצבים לאותו הערך חייבים עתה לעשות ערך מחדש כיון שיש קהל אחד שהם מתרעמים ואומרים שהיחידים שלהם הענו ושיעריכו אותו כפי מה שהם יכולים לפרוע כעת שהרי מדת הדין הוא כי בכל זמן שמתחדש מס כל אחד יפרע כפי שיש לו עתה בזמן שנתחדש המס ההוא ולא שיפרע כפי מה שהיה לו קודם אלא אם כן מה שפורעים עתה הוא שהיו חייבים מקודם בזמן שהיו יכולים לפרוע באותו הסך וכמו שהשיב הרשב"א ז"ל סי' תשע"ז קהל שקיימו עליהם חוב זה י' שנים ונשתנ' הפסק בינתי' שלעול' הולכי' אח' הפסק דהשת' דהכל הולך אח' המנהג אבל מן הדין ודאי הולכי' אחר הפסק הראשון כמו אם חייבים חוב בעלמא בשתוף שיפרעו כל אחד לפי מה שהיה חייב באותו זמן שנתחייבו ואפילו היה עשיר והעני יפרע אפילו מגלימא הרי שכתב דמשום שנתחייבו כבר אפילו מי שהעני כפי מה שנתחייב קודם מצד הדין אבל מה שמתחדש בכל זמן אינו חייב מצד הדין שום אחד לפרוע כי אם כפי עשרו או עניו באותו זמן אם לא מצד המנהג תוך הזמן הקצוב שנוהגים שימשך הערך ההוא וכשאין המנהג קבוע וידוע מכמה לכמ' שנים נעשים הערכים או שעבר כבר אותו הזמן הקבוע חוזרים לפי שורת הדין להעריך לכל אחד ואחד כפי מה שיש לו עתה וכן השיב הרא"ש ז"ל בכלל ו' על מה שהטיל השלטון על הקהל והקהל הוציאו המעות ברבית ולא חלקו אותם על הקהל עד אחר זמן וכשבאו לחלקם על הקהל נמצא בעי' כמה אנשים שלא היו בעיר בזמן הטלת המס או שהעשירו אחר כך פטורים כיון שבשעה שהוטל עליהם לא היו חייבים נראה כי בכל זמן שיתחדש מס היא מוטלת על כל אותם שהם בעיר כפי מה שיש לכל אחד ואחד באותו הזמן ואם כן אלו המסים שהם מתחדשים בינינו בכל זמן בהיותינו תחת עול השעבוד והגלות תחת האומות חייב כל אחד לפרוע כפי מה שהוא באותו זמן ויחל' עני בעניו וכ"ש אם הוא ידוע וניכר כי קהל אחד מן הקהלות שבאותה העיר העני ואינם יכולים לפרוע כפי מה שהעריכו עליהם מקודם שחייבים שאר הקהילות לחזור ולהעריך אותם כפי מה שהם עתה וכן המנהג בקהלותינו פה כשהוא נראה לעין שקצת יחידי הקהילות נשתנה ענינ' מעוני לעוש' או בהפך חוזרים ומעריכים לכל אחד כפי מה שיש לו עתה כי גם ההשרים המטילי' המס דרכם להרבו' מס על קהל שמרגישים שנתעשרו ולפחות מהם כשהענו וכמו שהביא בעל תרומת הדשן ז"ל הכלל כי בזמן שמתחדש המס חייבים כל קהל לפרוע כפי עשרם או ענים בזמן ההוא אם לא כשהם תוך הזמן שהעריכו עליו כשהוא דבר קבוע וידוע שהתנהגו ג' פעמים לפחות להעריך לזמן קצוב ואף גם זאת לא מצד הדין אלא מצד המנהג כי מצד הדין בכל עת שיבא עליה' מס חייב כל אחד לפרוע בו כפי מה שיש לו עתה ולא כפי מה שהיה לו מקודם ודבר זה אין צריך לפניהם ואין ראוי לשום קהל לזוז ממנו נאם הצעיר משה: שאלה רא ראובן נפטר לבית עולמו וחיי לכל ישראל שבק והניח יתומים קטני' ונכסים ובא שמעון ונעשה הוא אפוטרפוס מעצמו על היתומים וירד לנכסי ראובן ושם אותן ברבית ביד ערל א' על משכונות טובות והרויח עם נכסי היתומי' מאה סולט' וקבל המאה סולט' מיד הגוי ובאו לידו אח"כ בא הגוי ואמר לאותו אפוטרופו' תן לי אותם המשכונות שיש לי בידך ואתן לך תחתם משכונות אחרים ושמע שמעון הנז' לקול דבריו ומסר לו המשכונות שהיו בידו וכשבא הגוי למסור משכונות אחרות ביד שמעון הנז' מסר לו שני משאו' משי וארגז אחד של הרמיזי כי כך אמר הגוי שהיו המשאו' של משי והאמינו שמעון וכשבא אחר זמן שמעון לראות המשכונות שנתן לו הגוי ראה ומצא אותם מלאות בלויי הסחבות ונאבדו המעות של היתומים ועתה באו היתומים ותבעו לאפוטרופוס הנז' נכסי אביהם והריוח שהרויח עמהם וטען האפוטרופוס ואמר שהוא יפרע להם נכסי עזבון אביהם אבל הריוח שהרויח לא יפרע להם שום דבר כי אותם המאה סולט' שקבל מהגוי לא היו מהריוח אלא מהקרן ומהריוח קבל מהגוי שום דבר והשיבו לו היתומים שהם יביאו ראיה שאותם המאה סולט' היו מהריוח ולא מהקרן אם חייב שמעון האפוטרופוס לפרוע המאה סולט' כשיביאו היתומים ראיה לדבריהם ואם נפטר האפוטרופוס ולא הספיקו היתומים