מבי"ט חלק א יא

משמע דפירות גוי בארץ ישראל בשנת השמיט' אי הוי ידעינן בוודאי שהיה כך כמו שאמר היה להם דין שביעית כפירות ישראל ואם יש להם דין שביעית פשיטא שאין להם שום חיוב מעשרות ופי' פי' אחר ומייתו ליה בתוספו' פ' לולב הגזול דעזקה שם עיר בארץ ישראל ופירותי' משובחים ואם היה גוי זה בחוצה לארץ ומשבחן ואומר מעזקה הן אין חוששין לדברו לענין שביעית דאין נוהגין בחוצה לארץ וכו' והשתא אפי' חיישי' לדבריו שהן אמת אין בהם שום דין פירות שביעית אם חייבי' במעשר אלא ודאי אין שום צד חיוב מעשרות כדכת' ואם תאמר הא דלא חיישינן לדבריו דאי הוי חיישינן הוי להו דין שביעית דחיישינן שהם פירות ישראל ביד גוי לא היא דאי הכי אמאי קאמר לא אמר כלום דלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו נימא דאמר כלום ונאמן אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו אלא שלו הם ואין בהם שום דין שבועות אלא ודאי מדקאמר הכי פירות גוי בארץ ישראל בשביעית הם כפירות ישראל ואין חייבין במעשרות כלל והרא"ש ז"ל כת' פ"ק דקידושין משם ר"ת ז"ל דעל כרחך איירי בקרקע של גוי ולא שלקחו מישראל מדקתני בסיפא דהך מתניתין אבל אם אמר של איש פלוני לקחתים נאמן להחמי' דברי ר' תוספתא דאהלות העיד יהוד' בן יעקב מבית גוברין ויעקב בן יצחק מבית גופנין על קיסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין ופי' רבינו שמשון ז"ל בסוף אהלות על האי תוספת' והיתירוה שלא במנין מעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטר' ממעשר ומשביעית אף על פי שלא נמנו חכמים להתירה במנין וכשהלכו נכרים לקרקסיאות שלהן הניחו שוק מלא פירות שביעית ובאו ישראל ובזזום ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור הא אם היתה ארץ ישראל היו אסורים אחר הביעור משמע בפי' דפירות גוי כפירות ישראל בשביעית ירושלמי פרק ששי דשביעית על מתניתין דעושין בתלוש בסורי' אבל לא במחובר ר' אסי בע' קומי ר' מנה מהו לטחון עם גוי בארץ אמר ליה מתניתין אמר שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסורי' אבל לא במחובר הא בארץ אפי' בתלוש אסור משמע דאית בהו דין שביעית וכמו שכתבתי והרמב"ן ז"ל על ההיא ברייתא שהבאתי לעיל כתב בפרשת בהר סיני פי' רש"י ז"ל עליה ונתן טעם לפי' רש"י ז"ל דשמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית גזרו עליו כישראל עכ"ל משמע בהדיא דפירות גוי בשביעית שנתמרחו על יד ישראל פטורים ממעשרו' כפירות של ישראל ויש להם כל דיני שביעית בביעור כדאמר' כך נר' לע"ד משה בר' יוסף זלה"ה מטראני: ובספר כפתור ופרח מצאתי כתוב וז"ל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות מעשרות וא"כ עכשיו שרוב פירותינו בא"י משל גוים הם בדין הוא שיהא נוהג בהם דין המתנות בשביעית אלא שמעשר שני יהי' מעשר עני לא שני משום עניים כטעם עמון ומואב שאחר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר עכ"ל וכתוב עליו בהגה"ה תימא אמאי מותרין דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושת' לא הופקע בקנין הגוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל בשביעית אסור אבל ספיחיו דלא אסור אלא משום גזר' מותרין דאין הגוים מצווין על השביעית כדי שנגזר עליהם ע"כ ובזאת ההגה"ה נראה שהוא כמו שכתבתי למעלה משה הנז' עוד עיין באורך על ענין השמיט' סי' כ"א סי' רכ"ד וסי' תרנ"ז: שאלה יב ראובן נתן לשמעון ל' אלף עוטמני להתעסק בהם בסחור' על תנאי שיקח שמעון ריוח המגיע לשמונת אלפים עוטמני' כפי ערך שירויח בכל השלשים אלף ושמעון הוליך הסחורה שקנה לטריפול והחליפה בקרנפול ומיני תבלין מדברים שנמכרים בטריפול בין כך ובין כך בא ראובן ותבע לשמעון שרוצה לחלוק ואומר שמעון המתן עד שאמכור הסחורה ואטול אני מה שמגיע לחלקי מהשמונת אלפים עוטמ' ואח"כ נחלק כי אין עתה זמן מכירת זאת הסחורה עד בא הספינות ועל דעתם קניתי והחלפתי הסחורה ילמדנו הדין עם מי: תשובה איני רואה בטענת ראובן ממש דאע"ג דלא קבעו זמן לעס' זה כיון שיש זמן ידוע למכירת הסחורה כפי מנהג המדינה הרי זה כאלו קבעו זמן כדגרסי' ס"פ כל הגט על ההיא ברייתא דבשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבא ואי תימא רב פפא לשותפין מכאן ואילך מאי אמר רבא כל יומא פרקי' הוא ופרש"י ז"ל לשותפי' שאין הא' יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקי' הללו אבל בפרקים הללו אין צריך למלוך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום עכ"ל משמע בהדי' דהיכא דקביע זמן למכירת הסחורה כי הכא אין אחד מהשותפין יכול למכור שלא מדעת חבירו ואם מכר יכול חבירו לתבוע חלקו כפי מה שהיה נמכר בזמן הקבוע לאותה הסחור' והרי"ף ז"ל פ' המקבל אייתי להאי ברייתא ואוכח מינה דלא אמרינן דשותפא מעכב אשותפין בזביני' אלא לפום מנהגא דעלמא דאי ידיע מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שביק לה לקמי' מתוסף ביה רווחא מצי מעכב ליה ואי לא לא מצי מעכב הא קמן דכל שיש זמן קבוע למכירת הסחור' שהא' מעכב את חבירו שלא למכו' כדא' וכן כתבו כל הפוסקי' ז"ל כ"ש בנדון דידן דשמעון הוא המתעסק בסחורה ועל ידו ניקנית ועל ידו תמכר שאין ראובן יכול לומר לו שיחלקו מעתה קודם זמן קביעת מכירת הסחורה דאין חלוק בדין זה משותפות לעסק' שהרי ר"ח ור"ת ז"ל פי' הא דאתמר דלשותפין הוא דאתא האי הלכתא דהוי נמי כי ההיא דאמרינן בריש המקבל הני בי תרי דעביד עסקא כו' משמע דאין חילוק בין שותפות לעסקא בהא מלתא אע"ג דבגמ' אמר לשותפי כדאמרן ואם ראובן רוצה על כל פנים שתמכר הסחור' עתה צריך לתת לו ריוח מהשמונת אלפים כפי ערך שיאמרו הסוחרים הבקיאים שהית' נמכרת הסחור' בזמנה שהיא זמן הספינות אלא שיש לעיין אם יש חשש רבית בזה גם כי הוא אינו תובע והנרא' לע"ד כתבתי נאם משה בר יוסף זלה"ה מטראני: יג לשון הר' יוסף ן' זמרון בתשובת שאלה וכדי להקל מעליך ראיתי להעיר לך אוזן ולהשיאך עצה טובה שקבלתי ממורי הר' שלמה ברבי שמעון בר צמח ז"ל בענין מי שהוא מקניט את אשתו לתת גט לזמן ובא בתוך הזמן ומבטלו ואח"כ הולך עליה ומעגנה כתב ז"ל שיש לגדור הדבר הזה שמכריחין האיש עד שיצוה לסופר ולשני עדים שכל זמן שיתעכב ל' יום או יותר מזה ר"ל זמן ידוע שיקבע לה ויתעכב אותו זמן ולא יבא שהסופר יכתוב גט כשר לאשתו לשמו ולשמה ולשם גירושין ושימסרוהו לו העדים ושיהיו העדים נאמנים שלא בא בתוך הזמן ושכל עד שיעיד שבטל השליחו' הסופר והעדים עדותו בטלה מעכשיו ושתהא היא נאמנת שכל זמן שנתייח' עמה שלא פיסל לבטל השליחות ובדרך זו אפילו יבא מאה פעמים ויתייחד עמה וילך כל זמן שלא יתעכב הזמן שקבע הרי היא אשתו ואם יתעכב יותר הרי הם יכתבו הגט ויתנוהו לה אותו הסופר ואותם העדים בעצמם ואי איפשר שיעגנה ובדרך זו שוב אין לחוש לביטולו אלא אם יבטל שליחותם בפני הסופר והעדים אם עשה כן חייבים ב"ד לכופו ולהכריחו כבראשונה וכן כל פעם ופעם שירצה לבטל שליחות הסופר והעדים וכל זה לתקן עגינות כדי שלא ישבו צרורו' חיות ובזה יהיה האיש מנוקה מהעונ' והאש' מעיגונא עד הנה דברי רבי' ז"ל זה מה שראיתי להשיבך עליו בארוכה עכ"ל: שאלה יד ראובן היה דורך ענבים לשמעון ואמר שהיו ענבים ברשותו לאכו' ולתת למי שהי' רוצה ושעבר' אשה דרך שם ושאלה שיתן לה מהענבים והשיב לה רצונך שתנשא עמי ואתן לך זה האשכול ענבים השיבה היא הן ונתן לה הענבים ולקחתן והלכה לה ואמר שהיו לשם רב שיניאור וכרבי יצחק שלארי הלוי ע"כ דברי ראובן קראו ב"ד לכר' שיניאור והעיד בתורת עדות נאמנה שאשה אחת הגיעה אצל ראובן הנז' ואמרה לו תן לי מאותן הענבים והשיב לה רצונך שתנשא עמדי והשיבה לו הן ותיכף נתן לה' ראובן הנז' אשכול ענבים ולקחתן היא והלכ' שמח' וצחק' ושאלו ב"ד לר' שיניאור אם הי' מכיר האשה ואמר שאם ירא' אותה שיכירנ' ובאה לפני ב"ד וראה אותה ואמר שהיא היא אותה שקבל' האשכול מראובן הנז' עוד אמר העד הנז' שהי' לשם בעת נתינת הענבים ר' אברהם וילילי' ושאלו את ראובן אם היה שם והשיב שהי' טרוד במלאכתו ולא הרגיש אם הי' שם או לא בא ר' אברהם וילילייה והעיד בתורת עדות נאמנה שבהיות ראובן הנז' מתעסק בענבים של שמעון באה אותה האשה ואמרה לראובן הנז' תן לי מאותם הענבים והשיב לה תנשא עמי השיבה היא הן וראובן הוציא מיד אשכול א' מהסל ונתן לה ולקחתן היא והלכ' לה וכר' יצחק שלארי הלוי אמר שלא ראה גוף המעשה אלא מצא אותם מדברי' על הענין ושראה שם האשה הנזכרת יודיענו אם יש חשש בקידושין אלו אם לאו: תשובה נראה דאין כאן חשש קידושין מכמה טעמים: טעמא חדא דהא אסיקנא פרק האיש מקדש דקידש בגזל אינה מקודשת ואפילו גלה בעל הבית דניחא ליה דמחמת כיסופא היא דאמר הכי דלא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה כדמייתי על ההיא עובדא דפרומא דשיכרא ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה הלכות אישות ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמר' או אגוז הרי זו מקודשת מספק נראה דאשכול ענבים חשיב טפי מתמר' זו ואגוז וקפיד עליה בעל בית והוי ליה גזל ואינה מקודשת כלל דהא פי' הרב אלפסי ז"ל משמי' דגאון ז"ל פרומא דשיכרא כלי קטן של שכר ואפי' הכי אמרינן התם עלה דלא אמרי' כלך אצל יפות אלא בתרומה וכ"ש אשכול ענבים אחד דחשיב טפי מכלי קטן של שכר ולא מצית אמר' דבכלי ובשכר שבו קדש' דמדקאמר ליה בעל הבית אמאי לא תותב לה מהאי חריפא משמע דבשכר הוא דקדש' ולא מצית נמי לפלוגי בין פועל לאיניש אחרינא ולמימר דעביד איניש דמחיל טפי גבי פועל מאיניש אחרינא דהא בהאי עובדא גופא אמרינן בגמ' ההוא סרסי' דקדש וכו' ופרש"י ז"ל סרסיה עושה שכר מתמרים של בעל בית למחצית שכר ועלה קאמר דלא אמרו כלך כו' אלא בתרומה כ"ש הכא דלא הוה אלא פועל ושכיר יום דפשיטא דלא מחיל גביה בעל הבית ולאו כל כמיני' למימר שהיו הענבים ברשותו לאכול ולתת למי שירצה דפועל הוה ולא בעל הבית ואם כן פשיט' דבגזל קדשה ולית דחש להא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא: טעמא תניינא דלפי עדות העדי' לא נתן לה האשכול ענבים בתורת קידושין דאע"ג דאמר לה תנשא עמדי והוי שפיר לישנא דקידושין דאי אמר הרי את נשואתי דפשיטא דהוי מקודשת