מבי"ט חלק א י

לו בביתו אבל הכא ליכא עודף דאע"ג דכל פרח שוה מ' חתיכות אם יצרפו לא יתנו לו כי אם לט' חתיכות וב' כספים כמו שנתן הוא ודמיא למתני' דאין פוסקין על הפירו' עד שיצא השער יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה והכ' נמי אם היה שער קצוב לפחות ג' כספים לצירוף פרח אחד הרי אינו נותן לו עודף על מה שנתן לו אעפ"י שיתן לו פרחים ששוה כל אחד מ' חתיכות כיון שאם בא לצרפם לא יתנו לו כי אם לט' חתיכות וב' כספים ואע"ג דבהלואה אפילו יצא השער אסור ללות כשאין לו אם פסק זמן לדעת הרמב"ם ז"ל הכא לאו הלואה היא אלא דרך מקח וממכר הוא כיון שאינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר וכמו שכתבו התוספות פ' הזהב על ההיא דיפה דינר וטריסי' וא"כ אין כאן רבית אם נותן לו פרחים אלא שאינו חייב ליתנם דלא נקנו בקנין דאין מטבע נקנה בקנין אבל נשבע ליתן לו פרחים נר' דחייב להשלים שבועתו כיון שאין בזה צד רבית כמו שהוכחתי ויש קצת ראיה לענין שזה העודף של הפרח אינו רבית מקלבון של שקלים ששנים השוקלים שקל חייבין בקלבון שהוא תוספ' על השקל כשמצרפו לשני חצאי שקלי' ותנן השוקל על ידי עני וכו' אם הלו' חייב בקלבון והיינו כשנתן שקל בעדו ובעד העני או שקל בעד ב' עניים או שכנים אבל אם נתן שני חצאי שקלים על יד שני עניים או שכנים נראה דפשיטא דחייבים לתת לו ב' חצאי שקלי' ואם פורעי' לו שניהן שקל שלם חייבים לתת לו קולבין אע"פ שהוא לא נתן אלא שני חצאי שקלים בעד שניהם כיון שאם בא הוא לצרף השקל לא יצרפו אותו אלא בנתינת קולבין לאו תוספת היא כמו כן הכא בנדון דידן אעפ"י שהפרח שוה מ' חתיכות כיון שאם בא לצרפו לא ימצא כי אם ל"ט חתיכות וב' כספים לאו תוספות הוא ואין בו שום צד רבית והנראה לע"ד כתבתי משה בר' יוסף זלה"ה מטראני: שאלה ח ראובן קבל סחורה ידיעה משמעון להוליכה לעיר אחרת ולטרוח בה למוכרה ונתחייב שמעון לתת לו חמשה פרחי' זהב בשכר טורחו והלך ראובן עם קצת הסחורה למוכרה וקצתה נשארה ביד שמעון שאמר שהיתה צריכה תיקון שישלחם לו אחר התיקון ואחר כך לא שלחה ששמע שהיה מוכרה לשם בפחות ממה שהיה הוא מוצא כאן ובלי הוצאה וגם כתב לו שלא ימכור עוד מאותה שנשארה לו בידו הואיל והיה מפסיד ממה שהיה מוצא פה ועתה בא ראובן ותובע כל שכרו משלם שהם ה' פרחים באומרו כי עיכוב השלמת תנאי המכר בא מצד שמעון שלא שלח הסחורה הנשארת פה וגם שכתב לו שלא ימכור עוד ממה שנשארה בידו ושמעון אומר כי ראובן עצמו יודע שהיה נותנים לו פה יותר סכום ממה שמכר הוא לשם ושאמר לו ראובן לא תחו' למוכרם פה כי אני אמצא לשם יותר הודיענו אם חייב שמעון לפרוע כל מה שקצב אם לאו: תשובה נראה דדמיא הא מילתא להולכי חמרים להביא תבואה ולא מצאו או הולכי פועלים לעבוד האדמה ונמצאת שדה לחה דמסקינן דנותנים להם שכר כפועל בטל ששמין מי שהזכיר עצמו למלאכה זו כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל וכן בנדון דידן שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ולישב בטל מאותו הטורח שנתחייב לטרוח במכיר' הבגדי' הנזכרים והשאר יפרע לו ואין לחלק נאם הצעיר משה בר' יוסף מטראני: שאלה ט ראובן הלוה לשמעון מעות לזמן קצוב בתנאי שיקנה ממנו חומץ כל משקל בד' כספי' ואינו שוה למכור על יד על יד בשני כספים כ"ש בבת אחד הודיענו אם יש בזה שום צד רבית או לא: תשובה מילתא דפשיטא היא דמכר זה יש בו איסור רבית בלאו ההלואה דאע"ג דבסתם שאינו מפרש אם תפרע מיד הרי הוא לך בעשרה ואם לאחר זמן בי"ב שרי למכור ביוקר בשביל המתנה דמעות היינו בדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידיעה כטלי' וכיוצא בו אבל דבר ששומתו ידועה כפלפל ושעוה או כל דבר שיש לו שער ידוע אסור להעלות שומתו בשביל המתנת המעות ואפילו בסתם ולדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אפי' כל דבר אסור למכור בדמים יתרים בשביל המתנת המעות אפילו בסתם דהיינו טרסא דרב נחמן דמקל טפי מרב פפא ולית הילכתא כרב פפא וא"כ לדעתם פשיטא דאסור למכור בהמתנ' כל מה שהוא ידוע שאינו שוה עתה סכום שמכרוהו ואפילו אין שומתן ידוע' שבשביל המתנ' המעות הוא שלקחו בסכום זה אבל בחומץ זה וכיוצא בה ששומתן ידועה אליבא דכ"ע אסור למוכרו בהמתנה ביותר משער שלו כטרשא דרב נחמן כדאי' פרק הרבי' דלית הילכתא כוותיה כדאמר' וכדכתב בעל מגיד משנה ז"ל על הרב ז"ל פ"ח דהלכו' מלוה ולוה דדעת הרב שכתב דאפילו בסתם אסור למכור בהמתנה ביותר משוויו שהיא כדעת ההלכות שלא הביאו הא דרב נחמן שמקל יותר מרב פפא ולית הלכתא כרב פפא ומה שכתב הרב ז"ל שם בסמוך על חביות יין ששוה דינר ומכרה בשתים עד הקיץ באחריות המוכר דמותר וכתב בעל מגיד משנה דאולי שזה הוא ביאור לטרשא דרב נחמן דמשמע דטרשא דרב נחמן הלכתא היא לא קשי' כלל דטרשא דרב נחמן בלי אחריות המוכר הוא דאמרי' דהוי קולא טפי מטרשא דרב פפא דלית הילכתא כוותיה אבל אם קבל המוכר אחריות שרי ולזה כ' דשמא זהו ביאור טרשא דרב נחמן לדעת הרב ז"ל דרב נחמן היה מקבל אחריות ולכך אע"ג דלית הלכתא כרב פפא דהוי הלכתא כהך טרשא דרב נחמן אבל טרשא דרב נחמן שלא קיבל עליו אחריות פשיטא דאסור כיון דלית הלכתא אפילו כרב פפא דמחמיר טפי כדא' וא"כ לדעת כ"ע חומץ זה אסור למוכרו בהמתנ' ביותר משוויו דהא אפילו בעסק' כתב בטור יורה דעה דשמין אות' כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל שאם לא כן יהיה רבית כ"ש מי שהלוה לחבירו מעות על תנאי שיקנה ממנו חומץ ביותר משוויו דאסור וכדתנן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' מפני שהוא רבית וה"ה נמי שלא יקנה ממנו דב' ביות' משוויו דהוי רבית ואפילו לא היתה הלואה על תנאי כך כ"ש הכא דהיתה ההלואה על תנאי כך דמשמע דהוי קרוב לרבית דאוריתא נאם הצעיר משה בר' יוסף זלה"ה מטראני: שאלה י ראובן בנה עלייתו והוציא ממנה בליטה לחוץ על ר"ה ופתח בה ג"כ חלון על ר"ה והחזיק בה כמה שנים יותר משני חזקה ועתה נמלך שמעון שכינו אשר כנגדו להוציא גם הוא בליטה מעלייתו על ר"ה טוען ראובן שירחיק ד' אמות כדי שלא יאפיל עליו ושמעון טוען אין לך דין חזקה ואיני חייב להרחיק אלא כמו שבנית אתה וזכית מן ההפקר אעשה כן גם אני יורינו רבינו מה יהא דינ והדין עם מי: תשובה כיון שלא היה שמעון יכול למחות קודם בראובן שלא יוציא בליטתו לר"ה שהרי זוכה הוא מן ההפקר ולא משל שמעון א"כ אין לראובן חזקה על שמעון ויכול גם שמעון לזכות מן ההפקר ולהוציא בליטה תוך ד' אמות חלונו של ראובן וכמו שהשיב הרא"ש ז"ל לבני הר' יחיאל ז"ל על נדון כמו זה והכא מנהג בעיר שמוציאין בליטות ואין מי שימחה ולכן עד עתה שלא היה צריך להוציא לא היה יכול למחות ואם כן אין לו לראובן חזקה ומצוה לומר לשמעון דאינו מחויב להרחיק וכמו שכתב שם וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו נאם משה ברבי יוסף זלה"ה מטראני: יא נשאל נשאל מעמדי על ענין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקח' יש' קודם מירוח ומירח' אם חייבי' במעשרות כשאר שני' שמעשרי' הלקוח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמיטה או דלמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בארץ ישראל אין בה חיוב מעשרות כלל: והיתה להם תשובתי כי אין שום חיוב בארץ יש' מעשרו' בשנת השמיטה אפילו מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו יש' מכמה פני': ראשונה כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמיטה במעשרות דכתיב בשנת השמיטה ואכלו אביוני עמך ויתר' תאכל חית השדה הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת מן הראוי' לה שלא מן המעשר בשביעית אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישראל בשנת השמיטה גם לגוי אין שום חיוב אפי' מדרבנן דלא נתחייבו פירות קרקע גוי אלא במידי דאי הוה דישראל הוה חייב אי מדאורייתא אי מדרבנן אבל במה שאין שום עיקר איסור לישראל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כל שכן דמגוי אין שום חיוב אפי' דרבנן דלא יהא גוי חמור מישראל ואי משום דמירוחו ביד ישראל הא מירוח ישראל פירות קרקעו ממש לא מיחייב דהוי שנת שמיטה כל שכן מירוח פירות הגדלים בקרקע גוי דמהיכא תיתי חיובייהו אין שום חיוב בשנת השמיטה וכן כתבו כל הפוסקי' ז"ל סתם שנת השמיטה כולה הפקר אין בה שום חיוב לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני ואם איתא דפירות קרקע גוי שמירחם ישראל בארץ יש' חייבי' במעשרות למה להו למסתם ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות יש' אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים לא היא דאטו יש' שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר הא רחמנ' אפקרי' לארעי' לעניי' ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש בגוי ומצאתי און לי משנה ובריית' ותוספתא וירושלמי שנר' בפי' שאין שום חיוב בשנת השמטה ממעשרו' אפי' במה שגדל בקרקע גוי ומירחו ישראל: מתניתין במסכ' ידים על מחלוקת רבי טרפון ור' אלעזר בן עזריה על עמון ומואב מה הן בשביעית שר' טרפון גזר מעשר עני ורבי אלעזר בן עזרי' גזר מעשר שני זה למד ממצרים שהוא מעשר עני וזה למד מבבל שהוא מעשר שני ולמה לא למד א' מהם ממעשרות ארץ יש' בשנת השמיטה מהלקוח ביד גוי בלי מירוח שהוא מעשר עני או מעשר שני ואם תאמר דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל ממצרים או מבבל בקרקע ישראל ולזה לא מייתי מה שאין שום חיוב בקרקע ישראל שהוא בארץ ישראל הא לפחות הויא סייעת' כל דהו לחד מינייהו אי הוה מעשר שני או עני בלקוח מגוי קודם מירוח בשנת השמיטה והיתה הכרעה שלישית מכרעת אלא ודאי אין שום חיוב מעשרות כלל ולא תרומות בארץ ישראל בשנת השמיטה: ברייתא בשלהי יבמות גוי שמוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן של עזקה הן לא אמר כלום לא נתכוין אלא להשביח מקחו ופי' רש"י ז"ל בשם רבותיו של עזקה מפרדס מעזק וגדר לשומרו שהוא שנת שביעית וקשי' ליה לההיא פרושא דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר לא שנא מן המופקר אסור וקודם הזמן אלו ואלו מותרין