מבי"ט חלק א קד

מהמברך איירי במי שעונה לצאת ידי חובה דחטוף ובריך דרב היינו בברכת המזון בשלשה או בעשר' שמברך א' וכולם עונים אמן וכן ממה שאמר לו ר' נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יורדים ומתגברי' מנוצחין ופרש"י ז"ל ס"פ בתרא דנזיר חלשים מתגברים במלחמה חחלה אח' כך גבורים באים ונוצחים וכו' אף כאן העונה אמן בא לאח' המברך ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך משמע דאיירי בעונה אמן אחר המברך לצאת ידי חובת הברכה שברך המברך דומיא דגבורים דנוצחים המלחמ' שהתחילו להתגרות בה החלשים ואפילו לתנא דתנא אחד מברך וא' העונה אמן אלו שממהרין למברך תחלה ליתן שכר איירי בעונה אמן לצאת בו ידי חובה ולהכי הוא שוה למברך דאי עונה אמן בעלמא שאינו חייב באותה ברכה פשיט' דאינו שוה למברך ופשיט' דממהרין לו אלא משום דיוצא בעניית אמן והוא שוה למברך קאמר דאפילו הכי עדיף ממברך במה שממהרין לו ליתן שכר ומשמע דהשכר שוה והיינו כשהם שוים מברך ועונה אמן שיוצאים שניהם ידי חובת הברכה וזה נראה פשוט אח"כ מצאתי פרק אלו דברים בפי' רבי' ישעיה ז"ל אחד מברך ואחד העונה יצאו ידי ברכה ע"כ דמשמע דבעונה אמן לצאת מיירי: ומה שכתב הר"ר אבודרהם בשם הר"א ן' שושן ז"ל כי בעניית אמן אחר כל ברכה מי"ט ברכו' הוי כאילו ברך י"ט ברכות אחרות מפני שאמרו חז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך נראה לי כי אינו סובר הוא כי עניי' אמני' אלו על מה שיצא שיהיה בכלל גדול העונה אמן אלא שמביא ראיה שבעניות אמנים אלו הוא כמי שברך להיות נחשב כאילו בירך ז"ן ברכות בכל תפלה מברך ושומע ועונה אמן שהוא כמו מנין ואהמה הכתוב בפסוק ערב ובקר וצהרים וכו' כמנין ז"ן לרמוז שבזכותם הקב"ה מזמין לו מזונתיו כמו שמביא שם ומה שהביא ראי' ממה שאמר גדול העונה אמן וכו' הוא להורות מעלת עניית אמן כשהו' עונה לצאת ידי חובה ומינה שהוא חשוב גם כן אפילו כשעונה אותו על מה שכבר יצא להיות נחשב כאילו הוא מברך י"ט ברכות אחרו' לענין שיעלה לז"ן ברכו' התפל' ואינו אלא דרך רמז בעלמ' דאם היה ודאי כאילו היה מברך ז"ן ברכות לא היו צריכין למנות ולמלאת המאה ברכות בברכות של שחר ושל ק"ש ערב ובוקר ושל סעודה ובשבתו' ובימים טובים ג"כ היתה עולה כל תפלה לכ"א ברכו' אמירה שמיעה ענייה אלא ודאי אינו אלא דרך רמז בעלמ' וכן הראיה של גדול העונה אמן וכו': עוד אני אומר כי ברכות שהם תפלה אינם כשאר ברכות שא' מברך והשאר עונין אמן כי הם עצמם מצות תפלה שחייב אדם להתפלל בכל יום ואפילו ברכות יוצר ואהבה שקודם ק"ש ואמת ויציב ואמונה שלאחריה שהם ברכות על מצות קריאת שמע הן דרך תפלה ובקשה והודאה לשי"ת וצריך כל מי שהוא יודע לאומרם בפיו וכמו שאמרו צריך להזכיר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה כדי להודיע כי בורא אחד ברא הכל וכן כל אריכות נוסח הברכות של ק"ש הם שבח והודאות ובקשה וכן אמרו כל מי שלא אמר אמת ויציב ואמונ' וכו' מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר שאם אין הכוונ' של ברכות אלו אלא על מצות ק"ש היה מספיק שיסדרו שיברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ק"ש כמו שכתב רב עמרם בק"ש של לילה אחר הערבית כמו שהביא רבינו יונה ז"ל ולכן מה שכת' הר"א ן' שושן גדול העונה אמן יותר מן המברך על עניית אמן של י"ט ברכות היינו להשלים מנין ז"ן כמו שכתב לא שיהיה העונה אמן בברכות אלו כמברך שהרי אפילו יכוין לצאת בעניית אמן בברכות אלו אינו יוצא ידי חובה דאין ש"ץ מוציא ידי חובה בתפילות למי שהוא בקי בתפילות כל השנה לבד ר"ה ויוה"כ (של יובל) (ויו"ט) אם רוצה הבקי לסמוך עליו כמו שמביא הרמב"ם ז"ל פרק שמיני ואפי' שומע שהוא כעונה בעלמא בברכות של תפלה אינו יוצא אלא באמיר' התפלה בפיו להשמיע לאזניו ולא יגביה קולו כמו שלמדו מתפלת חנה וכיון דשומע עונה אמן אינו יוצא ידי חובה אלא באמירה בפיו א"כ מ"ש שבשמיע' ועניי' אמן משלים ז"ן הוא להשלים רמז ז"ן אחר שכבר התפלל כל ה"ט כי אם לא התפלל קודם אין השמיעה ועניי' עולי' אפי' לי"ט ברכות ומה שכתב בטור סימן קכ"ד דמי ששכח ולא אמר יעלה ויבוא שיכוון וישמע מש"ץ י"ח ברכות ויוצא ידי י"ח היינו שכבר התפלל כמו שכתב שם אבל אם לא התפלל פשיט' דאינו יוצ' בשמיע' אם הוא בקי וכן מה שכת' רבינו יונה ז"ל דעונה אמן אחר כל ברכ' הרי הוא כמתפלל שני פעמים אפ"ה אינו עולה לו למי ששכח ערבית שיתפלל שחרית שתים ולא נאמר זה אלא לענין שכר בעלמא ואם כן אין שום ראי' שהבי' הר"ר אבודרה' ומה שפיר' הר"א ן' שושן דגדול העונה אמן יותר מן המברך הוי אפי' יצא ידי חובתו דברכות של התפלות שאני כדפרישית. עוד הביא הלשון של הרמב"ם ז"ל פרק א' שכתבתי בפס' וכל העונה אמן אחר המברך וכולי דמשמע דהא דאמרינן הרי הוא כמברך או יותר הוא כשהוא עונה על ברכה שהוא בה לא כשעונה על ברכה שאינו חייב בה וכתב על זה חס ושלום לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל זה כי הרמב"ם לא אמר אלא במי שהוא מחויב בברכה אח' ורוצה לצאת בעניית אמן שהוא חשוב כמברך ויוצא בו ידי חובה רק שיהי' המברך חייב אבל לא דבר בשכר העונה אמן ובמה שאמרו ז"ל גדול העונה אמן וכו' וזה פשוט עכ"ל והאריך למעניתו במה שכתבתי הרי הוא כמברך או יותר והביא לשון הגמרא סוף פרק אלו דברים וכתב וז"ל הרי כפי דעת התנאים דפליגי דחד אמר המברך עדיף מעונה וחד אמר דעונה אמן עדיף והרמב"מ ז"ל דקאמר הרי הוא כמברך לפי דעתו אתיא דלא כמאן ודאי ח"ו הרמב"ם ז"ל לא איירי בהכי אלא בענין לצאת ידי חובת דקאמר בריש' דבריית' א' המברך ואחד העונה במשמע ופרש"י ז"ל העונה והמברך במשמע קומו וברכו בספר עזרא ואומר ויברכו את שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש כו' הכוונ' שהעונה אמן נקרא מברך כמו המברך עצמו וזהו שכתב הרמב"ם הרי זה כמברך ותנאי לא פליגי אלא באי זה מהם גדול ובזה לא דבר הרמב"ם ז"ל כלל. ואני אומר כי עלה בדעתי שעלה בדעת הרמב"ם ז"ל במה שכת' דבשכר העונה אמן גם כן הוא כמברך דאם מה שכתב הרמב"ם ז"ל הרי הוא כמברך הוא לענין שרוצה לצאת בעניית אמן לחוד ולא לענין השכר גם כן היה לו לכתוב וכל העונה אמן אח' המברך הרי יצא ידי חובה כמו שכתוב למעל' דשומע לצאת שיצא ידי חובה אעפ"י שלא ענה אמן ולא אמר הרי הוא כמברך וכן כתב למטה דמי שחייב מן התורה והמברך אינו חייב מן התור' לא יצא ידי חובתו ולא אמ' אינו כמברך משמע שמה שכתב שהעונה אמן הרי הוא זה כמברך הוא לשני דברים שיוצא ידי חובה ושיש לו שכר כמו המברך עצמו וכמו ששנינו בבריית' א' המברך וא' העונ' אמן כי מזו הבריי' הוצי' הרמב"ם ז"ל דין זה וכמו שהביאו מורה מקו' על הרמב"ם ז"ל מפרק אלו דברים שהו' הבריית' הנז' והחכם הזה עצמו כתב אלא ודאי וכו' לא איירי בהכי אלא בענין לצא' ידי חובה וכו' כדקא' בריש' דבריית' א' המברך וא' העונ' במשמע משמע בלשון הרמב"ם ז"ל הוא ללמד מהו הברייתא שהיא שנויה בענין השכר וכן כתב אחר כך על פי' הברייתא הכוונה שהעונה אמן נקרא מברך וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל הרי זה כמברך וכמו שכתו' לשונו למעלה נראה דלדעתו נמי מה שכתב הרמב"ם ז"ל הוא פי' הברייתא שהי' שנויה על שכר העונ' אמן שהו' שוה למברך אלא שממהרין לתת אותו השכר של המברך שהוא שוה לעונה אמן וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל הרי הוא כמברך לענין לצאת ידי חובה ולענין השכר שהו' שוה ולא חשש הרב ז"ל לכתוב מהירות פרעון השכ' כיון שהשכר עצמו שוה לשניהם ואם כן מה שכתב הוא דפליגי תנאי דחד אמר דמברך עדיף וחד אמר דעונה אמן עדיף ליתא דליכא מאן דסבר דמברך עדיף דעדיפ' המהירו' לא קאמרינן ביה עדיפות דסוף השכ' לבא ולא הוי עדיף דעונ' אמן דומיא דעדיף דמברך אי קרי עדיפות למהירות דעדיף דעונ' אמן הוא שיש לו שכר יותר בכמו' מן המברך ועדיפות המברך אינו אלא במהירו' ולא מיקרי עדיפות ולהכי קאמר רב לבריה חטוף ובריך משום דממהרין לו משום עדיפות: ומה שכתבתי דהא דאמרינן הרי הוא כמברך או יותר מן המברך הוא כשהו' עונה על ברכה שחייב בה כתבתי זה על הברייתא שאמר' א' המברך ועל רבי יוסי שאמ' יותר מן המברך כי שניהם לא דברו אלא כשהעונ' אמן יוצ' ידי חובת הברכה באותה עניה לא בשכבר יצא אלא שעונה אמן מפני ששמע הברכ' והרמב"ם ז"ל תפס הברייתא סתמ' כמו שכתבתי והוא נתקשה על זה איך כתבתי כמברך או יותר ועל מה שהבאתי ראיה מן התוספת' דפרקא בתרא דברכות מבבא מציעתא דעשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולם וכתבתי דלעיכובא מתני' ולא שיברך כל אחד ואחד דומי' דריש' וסיפ' כתב דאדרב' איפכ' מסתבר' דכיון דריש' וסיפ' דוק' צעת' ל"ד כדי שלא יהיה הפרש מן הקצה אל הקצה אלא הכוונה אחד מברך לכולם אם ירצו לאפוקי' רישא וסיפ' דקאמר דאפילו אם ירצו אין אחד יכול לברך לכולם ואני תמה על יושר שכלו וסברתו דאין כאן מן הקצה אל הקצ' דריש' כל א' מברך וסיפ' מברך על כל א' ומציעת' א' מברך לכולם והם עונים ומיהו האמצעי שיש בין כל אחד מברך דריש' לא' מברך לכולם דמצעית' או בין מברך על כל מצוה דסיפ' לא' מברך לכולם דמציעת' אין כאן חלוקה אמצעית' אלא שני חלוקות או כל אחד מברך או אחד מברך לכולם וכן באמצעית' וסיפ' הן שני חלוקו' א' מברך לכול' או מברך על כל א' וא' ומה שכתב הכוונה דא' מברך לכולם אם ירצו לאפוקי רישא וסיפ' דאפילו אם ירצו אין יכולין גם כן הוא תימ' דאם אחד מברך לכולם הוא אם ירצו נאמר ג"כ בכל אחד מברך אם ירצו וכן בסיפ' ולא יהיה שום הפרש בין שלשה בבות כיון שהו' רוצה למעט מחלוקת שלא יהיה מן הקצה אל הקצה מה שאי אפשר ואם דברי הבב' האמצעי' תלוי ברצון לא ישנה אותה ויהיה הרשות ביד כל אדם לעשות מה שירצה ואין דרך המשניות והברייתות לשנות בבות שהן תלויות ברצון בני אדם אלא כשאומר כך בפי' אלא שונים מה שהוא מן הדין והכא נמי מה שאומ' א' מברך לכולם ר"ל כי מצוה מן המובחר הוא שאחד יברך וכול' יצאו כיון שכולם עושים מצוה א' שיש בזה משום ברוב עם הדרת מלך וכן הם חייבים לעשות וזהו מה שכתבתי לעכובא ופשיטא דאם ברך כל אחד בדיעבד שיצא אבל החיוב הוא שא' יברך וכולם יענו וכמו שכתב הר"ב אבודרהם על זאת התוספתא שאם היו עשרה בני אדם רוצים להניח תפילין או ציצית וכו' שא' מברך לכולם וכן נוהגים בישיבת סוכה או קידוש וכו' ושכן כתב הרא"ש בבדיקת חמץ נראה שהם סוברים דלאו ברצון תליא מילתא כתב עוד וכ"ש שאין הנידון דומה לראי' דהת' בתוספתא מיירי שעושי' המצוה בבת אח' ונתחייבו כול' יחד אבל בנ"ד לא בא להם החיוב לכולם יחד כי אם כל א' נתחייב בשעתו בזמנים שונים ע"כ ואני אומר תוספת' סתם מתנייא עשרה שהיו עושי' כולם מצוה אחת אחד מברך לכולם לא שנא נתחייבו כולם יחד או זה אח' זה ואיני מבין מהו החיוב ביחד שאמר הוא שאם ר"ל שחיוב מצות ציצית ותפילין וכיוצ' בהם מתחייב כל אדם בכל יום בבקר גם כן בברכות אלו מתחייב כל אדם לברכם בבקר לדעת הפוסקי' שאנחנו נוהגים על פיהם בזה שאומרים שאפי' לא שמע קול תרנגול יאמר