מבי"ט חלק א קא

אבל בשמשון לא הוזכר' נדר לא מפי אביו ולא מפי המלאך אלא שהמלאך הזירו כדכתי' כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן וכו' ואע"ג דהלכתא היא דהאב מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדירה את בנה וחנה היא דנדרה אפשר לומר דאלקנה בעלה הסכים על ידה וכדכתיב ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אותו אך יקם ה' את דברו וכו' וא"כ מה שכתב הרב לעולם היה ר"ל שלא היה נדור כמו שכת' רש"י ז"ל כי לעולם היה נזיר מיום הולדו שלא מכח נדר כדאמרן ודייק נמי לשון הרב ז"ל שאמר שנזירות שמשון לעולם היה ולא אמר ששמשון נזיר עולם היה והכי נמי דייק גמרא ספ"ק דנזיר אתוספתא הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם ה"ז נזיר עולם אפי' ק"ש אפי' אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם משמע דנזיר לעולם לא הוי נזיר עולם והרב כתב לעולם דמשמע משעה שנולד ולא הוי נדור כדאמ' ויצא מכלל כל זה דנזיר עולם ישנו בשאלה ואפי' לדעת הרב ז"ל דסתמא דגמרא משמע נזיר עולם דאפשר לאיתשולי וכ"ש נזיר סתם בזמן הזה דאע"ג דהוי נזיר עולם אי לא זכי לראו' בנחמת ציון אפ"ה לא מיקרי אלא נזיר סתם דהא לא מעכב נזירותיה אלא קרבנות דלא מצי לאיתויי ואי זכי יביא קרבנות ולא יהא נזיר כל ימיו ומורינו הרב כמה"ר יעקב בי רב זלה"ה כתב בפי' הלכות נזירות וז"ל ויש מי שטעה דכיון שהנזירות אינו אלא בא"י מי שנדר בח"ל אינו יכול לישאל עליו שעדיין לא חל הנדר וזה טעות גמורה שהרי מיד חל הנדר ואפי' בח"ל שכן כתב הרב ז"ל וכל זמן שהוא בח"ל הרי זה אסור לשתות יין וכו' משמע שמיד בח"ל חל הנדר ע"כ הרי שאפי' לדעת מי שנאמר עליו שטעה שאמר שאינו יכול לישאל עליו היינו מפני שאמרו שעדיין לא חל הנדר אבל אם היה חל היה לו התרה וכשיעלה לא"י נמי יש לו התרה ולפי מה שמפרש הרב ז"ל נמי בעיא. דבעי גמרא התם פ"ב על נזירות שמשון לא אפשר לאיתשולי וכו' משמע נמי לפי' דנזירות עולם אפשר לאיתשולי כמו שמשמע לפרש"י והתוס' והבעי' היא במה שכתב הרב ז"ל בפ"ד אמר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום חזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמ' הריני נזיר מעת' אינו מגלח לנזירו' זו שנדר באחרונה ע"כ ובגמ' הכי איתא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה או לא אם תימצי לומר הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשו נזיר סתם מהו הכא לא איפשר לאיתשולי מי חיילא או לא ע"כ ולפי' רש"י ז"ל והתוספות פשיטותא דבעיא קמייתא הויא דליחלו להו תרתי נזירו' כפשטא דאם תימצא לומ' הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא דקאי אפשר לאיתשולי אההוא נזירות שקבל עליו לאחר כ' אפילו הוי נזיר עולם מהשתא וחייל נזירות דנזר ברישא להכי אתו עשרים דימנה נזירות ל' יום ומגלח למ"ד נזיר עולם מקל כמו שכתבו התוספות שם ולא חשיב הפסקה לנזירות עולם והדר בעי אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי אנזירות שקבל עליו ברישא לאחר עשרים משום דהוי נזירות שמשון ולא חיילא עליו סתם נזירות דהשתא הואיל דסוף עשרי' לא שלמי או דלמא חיילא ונהי דלא מצי לגלח לסוף עשרה דלאחר עשרים דהא חל נזירו' שמשון מ"מ כל דין נזירות שיכול לנהוג ינהוג וכו' כמו שכתבו בתוספות והרב ז"ל כתב בבעיא קמייתא דלא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה וסתמא דגמרא קאמר אם תמצא לומר הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא דמשמע דתרוייהו חייל כדפי' לרש"י ז"ל ולתוספות ונראה דהרב ז"ל מפרש הך בעיא קמייתא הכי אמר הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה נזירות עולם מהשתא ולא יחול נזירות סתם דלאחר עשרים או לא חיילא כיון דחל עליה נזירות דנדר ברישא לאחר כ' דהוי נזירות סתם ל' יום ובעי גילוח וקאמר גמרא אם תמצא לומר הכא כיון דאפשר לאיתשולי אהא דנדר בראשונה לאחר עשרים חיילא הך נזירות עולם דנדר אחר כך ולא חל הראשון ואפי' בלא שאלה כיון דהוה אפשר לאיתשולי ונדר אחר כך נזיר עולם מהשתא אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים ומעכשו נזירות סתם הכא לא אפשר לאיתשולי אנזירות שמשון דנדר ברישא מי חייל לה נזירות דמהשתא או לא וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא דניחול נזירות שמשון דלית ביה הפסקה ולא מצי עקר ליה נזירות סתם דומיא דאם תמצא לומר דחייל נזירות עולם ולא נזירות סתם והשתא לפי' הרב נמי מדהוה קאי בנזיר עולם בבעיא קמייתא והוה מצי למבעי בה גופא אי הוה איפכא דנדר בראשונה נזיר עולם לאחר עשרים והדר נזיר סתם מהשתא וסליק מינה ובעי בנזירות שמשון ברישא משמע דבנזירות עולם לא מצי למימר דלא אפשר לאיתשולי כנזירות שמשון כדעת התוספות דנזירות עולם איתיה בשאלה כדאמר לעיל נאם הצעיר מבי"ט: שאלה קעה ראובן שנשא אשה אחר מיתת אשתו הראשונה ושעב' כל נכסיו מקרקעי לכתובת' זולת כתובת אשתו הא' שהיא לבנה וגם כן התנה עמה שאינו רשאי לתת לבנו יותר ולא להנחילו אמנם מזונותיו על אביו עד שישא אשה בע"ה וגם כן פרנסתו על אביו ואחר כך פרנס ראובן את בנו בבגדי חול ובגדי שבת ונשתמש הבן מהם שנה או יותר ואחר כך שדך את בנו ונתחייב לתת לו מ' סולט' קצתם בספרים ועכשיו טוענים ראובן ואשתו שאינם רוצים שיהיו בגדי שבת בכלל הפרנסה אלא שינכה מכתובת אמו ושזה היה דעתם מתחלה כשנתנום לו והבן טוען כבר נתחייבת לפרנסני ואין דרך הפרנסה בגדי חול בלבד ואם כן ודאי בתורת פרנסה נתתם לי כיון שלא פרש' ועוד שאם דעתך היה לעשות אחרים בתורת פרנס' ושיהיו אלו בפרעון כתובת אמי היה לך לעשות האחרים או להודיעני שאין ספק שהיה לי לקבלם בתורת פרנס' ובתור' פרעון וכיון ששתקת הפסדת על עצמך למדנו רבינו הדין אם מי: תשובה נראה דכיון שנתחייב ראובן לזון ולפרנ' את בנו עד שישא אשה ואחר כך עשה לו בגדי שבת ובגדי חול דמצד מה שנתחייב בפרנסתו הוא שעשה לו בגדי שבת גם כן דאפילו תימא דבגדי שבת אינם נכללים בכלל פרנסה אלא בגדי חול לחוד היינו היכ' שאינו רוצה לעשות לו בגדי שבת אבל אחר שעשא' לו גלה בדעתו שמה שנתחייב בפרנסתו היה בכל מיני בגדי' בין של חול בין של שבת ועוד דאפשר לומר שגם בגדי שבת הם נכללים בכלל פרנסה שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובת ש"מ שמי שנתחייב לזון את חברו אם כתב אזון לחוד מספק' לא מפקינ' מלבושי' כיון דכתב ריב"ם דלאו בכלל מזונו' נינהו אבל כתב אזון ואפרנס חייב במלבושי' וכיון דבמזון לחוד איכא ספקא אם מלבושים בכלל א"כ כשכתב ואפרנס יהיה בכלל פרנסה כל מיני מלבושים בין של חול בין של שבת והר"ר שמעון ב"ר צמח ז"ל כתב בפי' נוסח הכתוב' דאון היינו חיוב מזונות שחייבתהו תורה ואפרנס שאר כל צרכיה ופשיטא דחייב אדם במלבושי אשתו בין של חול בין של שבת והכא נמי שחייב עצמו בפרנסת בנו הוו מלבושי שבת בכלל פרנסתו דהוו צורך לו משום וכבדתו וכו' שלא יהא בגדך של שבת כבגד' של חול ואם הוא מחויי' לעשותם ממה שנתחייב בפרנסתו כ"ש שאם עשאם כבר שאינו יכול ליטלם ממנו או לחושבם בכלל המ' סולט' דאפילו לא היו נכללים בכלל פרנסת' אחר שעשאם גלה בדעתו דבכלל מה שנתחייב היו וכבר זיכה אותם לו כדאמרי': ואם כן כשאח"כ שדך את בנו ונתחייב לתת לו מ' סולט' אינו יכול להכניס לו בחשבון המ' סולט' המלבושים שכבר עשה לו החיו' הראשון שאפי' לא היה מצד מתחיי' מקודם לעשותם לו ועשאם וזכה בהם ואחר כך נתחייב לו בסך המעות שנתחייב אחר כך שאם כן היה לו לפרש כי מה שהיה מתחייב לתת לו היה עם מה שכבר נתן כ"ש שכתב שנתחייב לתת לו מ' סולט' ופי' קצתם בספרים וכיון שירד לפרט ספרים היה לו לפרש ג"כ מה שכבר נתן אם הוא דעתו על מה שנתן גם כן אלא קושטא דמלתא שהוא חייב במ' ואינו יכול להכניס אלו בחשבון המלבושים של שבת: קעו ממה שהביא במרדכי ובהגהות פ"ה דאבל שאם היתה בהמתו של אבל מושכרת או מוחכרת לאחרים קודם שאירעו אבל הרי אלו השוכרים יעשה בה מלאכה אף משאירעו אבל ע"כ התרתי למי שהיה לו ריחים של בהמות והיתה החטה אצלו מקודם שחל עליו אבלות שיוכלו בעלי החטה לטחון שם בבהמות של אבל שבשעה שהביאו שם החטה נתחייב לטוחנה בבהמותיו והרי הוא כאלו היו מושכרות לאחרים דיעשו בה מלאכה וכן כל כלי הרחים הם מושכרים לו כל מה שהוא צורך ליטחון הואיל וקבל עליו קוד' אבלו' ואינו נעשה על ידו וכל זה הוא פי' הא דתניא במ"ק החמרים והגמלים וכו' הרי אלו לא יעשו ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו וכמו שהביאה הרמב"ם ז"ל שם פ"ב וכל הפוסקים ולא תימאי דלא הוי הכא כבהמתו מושכרת אצל אחרים כיון שאין הבהמה אצל בעלי החטה דכיון שהיה חייב קודם אבלותו לטחון החטה בבהמותיו הוי כאלו בהמתו מושכר' אצלו דהאי מושכרין לאו דוקא וכדמוכח בגמרא על האי עובדא דמריון ומר בריה דרב אחא דהוו להו גמלא בהדי הדדי ואיתרע מילתא דמר בריה דרב אחא ופתקי' לגמלי' שלא שלח שורו לחרוש עם שורו של מריון ואמר ר' אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דנפשיה לא חייש אדאחרים לא חייש והא תניא אם היו מושכרין וכו' ע"כ והא הכא לא היה מושכ' שורו של מריון למר בריה דרב אחא אלא שהיו עושין מלאכת החרישה עם שניהם וכמו שפי' המאירי ז"ל וודאי בהמות אלו לא גרעי ממושכרות אצל השותף ע"כ וכ"ש הכא שהן מושכרות ממש אף על גב דאינן ביד בעל החטה. עוד נראה לי על מה שאומר שהשכיר הרחיים ליהודי אחר בהיותו אונן ששכירותו קיים ויכול השוכר לטחון בו לכל מי שירצה דנר' דאונן מותר לשאת ולתת משום מה שצריך לתריכי המת ולצורכו ויכול למכור ולקנות בין קרקעות בין מטלטלין לצורך וכיון שהותר לו משא ומתן בהיותו אונן משום צורך המת המוטל עליו כל מה שעשה עשוי אפילו שלא היה צורך למת דסברא היא דאם קנה אחד ממנו ואחר כך חזר בו ואמר שמה שמכר לא היה צורך המת לא יתבטל המכר דשמא שום אדם לא ישא ויתן עמו בהיותו אונן מפני שיחשוב שלא יהיו מעשיו קיימים אם אינו צורך המת ויתבטל שלא ימצא מי שישא ויתן עמו לצורך קבור' מתו המוטל לפניו ואם כן כל משא ומתן שיעשה האונן הוא קיים ואם כן מה שהשכיר הרחים גם כן הוא קיים: ואפילו שהיה אסור לו לישא וליתן במה שאינו צורך המת מה שעשה עשוי מטעמ' דאמרן והרי שכרה לאחר ולא הוזכר אסור עשיית מלאכה כי אם באבל לא באונן דילפי' לה מדכתיב והפכתי חגכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור וקרא לא מדכר אלא אבל ונעיל' הסנדל הותר באונן כמו שהביא בסמ"ק מצוה צ"ה דמותר בנעילת הסנדל לצאת מביתו