מעיני החכמה צט

מדעת אין הדבר יוצא מרשות בעליו ולהכי בס"ד מייתי משטף נהר ובס"ד דאיירי באין יכול להציל דאפי' באין יכול להציל נמי לא מהני יאוש שלא מדעת והא דאמרינן לעיל בזוטו של ים כ"ע לא פליגי דשרי היינו לפי האמת אבל בס"ד בעי למיפשט דגם באין יכול להציל אסור יאוש שלא מדעת וכן כתב בספר פני יהושע לעיל והיינו טעמא דהוה ס"ד דאי אפשר שיבא דבר מרשותו בלי דעתו ולכן מדמי שפיר תרומה ליאוש שלא מדעת כיון דלא מצי נפיק מרשותו בלא דעת א"כ אי אפשר שיהיה תרומה ג"כ בלי דעתו משא"כ לפי האמת דמסקינן דאבידה ששטפה נהר שריא אפי' ביאוש שלא מדעת ע"כ גם שלא מדעת נפיק מרשותו וע"כ במצויה אצל כל אדם אינו אלא גזירת הכתוב באבידה דלא מהני יאוש שלא מדעת א"כ ממילא אין לדמות תרומה לאבידה כלל דהא ע"כ באבידה גזירת הכתוב הוא וא"כ אתא שפיר דברי הרמב"ם שפסק דתרומתו תרומה אף בלא שויי' שליח והא דלא צריך לאשוויי שליח מכח מדעתכם י"ל דהרמב"ם ס"ל כמו שכ"ל דהא דבעינן שויה שליח היינו אי לא אמרינן הך סברא השתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניח' לי' משא"כ אי אמרי' מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שפיר מקרי לדעתכם כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולדידיה אתא שפיר בפשיטות הא דאמימר ורב אשי דאכלי לעיל היינו משום דמצו סברי שפיר כיון דמעיקרא ניחא ליה השתא נמי ניחא ליה וא"ש ועמ"ש ישוב דברי הש"ך כעין זה

בגמרא וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא כו'. מכאן מוכח להדיא דגם לדידן אע"ג דקיי"ל כאביי מ"מ אמרינן הך סברא חזותו מוכיח עליו. דאע"ג לאביי לעיל אתא שפיר הברייתא לעיל בפשיטות דתאינה שריא משום דידיע דנתרי וזתים וחרובין אסורין משום דלא ידיע דנתרי והוה יאוש שלא מדעת וא"כ לא קשיא מהני תמרי דזיקי כיון דתמרי דזיקי ידיע דנתרי ג"כ כמ"ש התוס' אלא ודאי פשיטא לן דגם לדידן אמרינן הך סברא דחזותו מוכיח עליו. ובזה א"ש דברי הרמב"ם שכתב בתאנה הטעם דשריא משום דעם נפילתה נמאסת והקשה הלח"מ עליו דלדידן דקי"ל כאביי הו"ל למימר בפשיטות כדאמרי' לעיל לאביי בס"ד ולפ"ז אין מקום לדבריו דכאן מוכיח בהדיא דגם לדידן אמרי' הך סברא דחזותו מוכיח עליו. אלא דהא קשיא להרמב"ם שהרי הא הרמב"ם כתב דתמרי דזיקי שרי' והיינו מטעם דאמרי' בגמרא כיון דאיכא שרצים ורמסים דאכלי להו והנה לפ"ז אי ס"ל כפירוש התוס' דהא זיתים וחרובין אסרינן לרבא משום דמיירי באתרי דליכא שקצים וא"כ הו"ל להרמב"ם לחלק כיון דברייתא דזתים וחרובין לרבא ע"כ מיירי בליכא שקצים הו"ל להרמב"ם לחלק ג"כ בתמרי דזיקי ג"כ בין איכא שקצים אלא ודאי סבירא ליה להרמב"ם כדברי המ"מ דטעמא שבהמות וחיות אוכלין מחמת מתיקתן וזתים וחרובין אסורין משום דלא שייך בהו האי טעמא דבהמות וחיות אוכלין וא"כ קשה ל"ל הטעם בתאינה משום דעם נפילתה נמאסת הא בתאינה נמי שייך האי טעמא דבהמות וחיות אוכלים מחמת מתיקתן ועמ"ש בסמוך דברי התוס' ליישב זה

שם בתוס' ד"ה מאחר דאיתותב רבא בשלמא לרבא כו' דאותם שתחת האילן כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפי מה דמסיק דאיכא שקצים ורמסים א"כ היה להם לאכול אפי' אותן שתחת האילן כיון דהוה יאוש מטעמא דאיכא שקצים ורמסים ואם היה המנהג באמת לאכול אותן שתחת האילן אם כן גם לרבא תקשי דבאותן שתחת האילן שייך לומר חזותו מוכיח עליו. ועלה בדעתי לומר עפמ"ש לעיל דבשוי' שליח לא מקרי תרומה שלא מדעת אף דמסתמא בבינונית תרים מ"מ מסיק אדעתיה שיתרום מן היפות וא"כ י"ל דודאי אותן שתחת האילן אינם יאוש בודאי דאם יפגע בהם אדם קודם שיטלום השקצים שפיר מצי להחזירו לבעלים כיון דשייך לומר חזותו מוכיח עליו והוה ספיקא שמא יפגע בהם אדם קודם ולכן אותן שתחת האילן הם אסורים גם לפי האמת דשייך בהם חזותו מוכיח עליו ודוקא הנופלים מרחוק לא מקרי יאוש שלא מדעת כיון דאף אם יפלו תחת האילן אינו בודאי שישארו לו שאפשר שאכלי להו שקצים ובהכי א"ש דלעיל זיתים וחרובין אסורין לרבא וצ"ל באתרא דליכא שקצים וזהו דחוק. ולפ"ז ניחא דשפיר הם אסורים כיון דהם תחת האילן ושייך בהם חזותו מוכיח עליו וא"כ לא מהני הך טעמא ולכן אסורים לרבא. ובזו מיושבים דברי הרמב"ם שהוצרך לומר בתאינה הטעם משום דעם נפילתה נמאסת ולא סגי ליה בטעמא שבהמות וחיות אוכלים ול"ל דאתי לאשמועינן דאפי' בכרכתא שרי שהרי הרמב"ם פירש שהקיף מקום האילנות והקפיד עליהם וא"כ גם בתאינה לא מהני דטעמו של הרמב"ם דעם נפילתה נמאסת והוה הפקר ואילו הקיף מקום האילנות חזינן שלא הפקיר ולפ"ז א"ש דבתאינה קמ"ל הטעם דעם נפילתה נמאסת דבתמרים דזיקי דוקא הנופלים מרחוק שריין משא"כ בתאינה דאיכא טעמא דנמאסת ואפי' תחת האילן שריא כיון דנמאסת הוה הפקר ודו"ק. והנה כתבתי במקום אחר ליישב דברי הרמב"ם שפסק דפירות מפוזרין דהם שלו וגם מ"ש בתרומה בלא שויי' שליח תרומתו תרומה עפ"י דברי הש"ך בח"מ סימן רס"ב על מ"ש הרמב"ם בספק הינוח דאם נטל דבר שאין בו סימן זכה בו ופירש הש"ך ליישב מה שהקשה דהוה יאוש שלא מדעת דבאיסורא אתי לידיה ופירש הש"ך אף דיאוש שלא מדעת לא קני מ"מ הוא שלו עד שיתברר של מי הוא והוא תמוה דא"כ מאי פריך לעיל מפירות מפוזרים הרי הם שלו ויתר קושיות די"ל ג"כ כיון דאין פו סימן ואין בו טביעת עין ממילא הוא שלו וליישב דברי הש"ך י"ל דודאי בס"ד הוה ס"ל דמסברא לא הוה יאוש שפיר קשיא לן אף דלא יוכל להתברר של מי הוא נימא יהא מונח משא"כ לפי האמת דמסיק דמקרא נפקא לן וי"ל דוקא היכא דשייך השב תשיבם בהא לא הוה יאוש משא"כ היכא דלא מצי לקיים השבה לא הוה איסורו במה שמחזיקי לעצמו וכדברי הש"ך וא"כ כל הקושיות הם לס"ד פריך שפיר מפירות אף דלית בהו סימן הול"ל יהא מונח עד שיבא אליהו משא"כ לפי האמת דמסיק דנפיק מקרא ודוקא היכא דמצי לקיים השבה משא"כ בדבר שאין בו סימן שפיר מחזיקו לעצמו כל זמן שלא נתברר של מי הוא והשתא ממילא בפירות מפוזרים הם שלו כיון דלא שייך בהו סימן וגם טביעות עין לא שייך בהם ושפיר הם שלו אלא דהקושיא לס"ד דמכח סברא י"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משא"כ לפי האמת דדוקא היכא דשייך השב תשיבם א"כ ממילא גם בתרומה לא קשיא דשפיר הוה תרומה והא דתרגמה רבא אליבא דאביי היינו משום רבא לשיטתיה לא ידע הך ברייתא דהא איתותב מינה אף דהתוס' כתבו דידע מינה אין זה מוכרח ושפיר פסק הרמב"ם שפיר אף בלא שויי' שליח והא דלא בעי שויי' שליח מכח לדעתכם י"ל כמ"ש לעיל דגם מלדעתכם לא קשיא אלא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משא"כ אי אמרינן דהוה תרומה למפרע גם לענין לדעתכם שפיר אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' כדפרישית לעיל ולק"מ ודוק והראיה שהיה לו להרמב"ם ע"ז מכח הך קושיא גופה דפריך מתמרי דזיקי וקשה מאי קושיא הא לאביי לא צריך כלל להמציא הך סברא דחזותו מוכיח עליו דלאביי א"ש ברייתא דזתים וחרובין אסור מכח יאוש שלא מדעת אלא ודאי לפי האמת בדבר שאין בו סימן לאביי מחזיק לעצמו וע"כ הוא דלאביי זתים וחרובין אסור ע"כ משום דגם לאביי אמרינן חזותו מוכיח עליו. ובזה ניחא לעיל דמר זוטרא לא אכיל ורב אשי אכיל ונדחקו התוס' למה אכיל רב אשי ולפ"ז ניחא דהם ס"ל כפי האמת דנפקא לן מקרא ודוקא היכא דמצי לקיים השבה כנ"ל ושפיר אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולהכי פריך הכא לרב אשי משום דאכיל לעיל וע"כ ס"ל לפי האמת דאמרי' מעיקרא ניחא ליה רק באבידה גלי קרא לקיים ההשבה וע"כ צ"ל גם לאביי חזותו מוכיח עליו מכח קושיית הברייתא לעיל בזתים וחרובין ופריך שפיר היכא אכלינן ומר זוטרא לעיל לא ס"ל הך סברא וס"ל בכל דוכתי לא אמרינן מעיקרא ניחא ליה ושפיר צריך כל התירוצים הנ"ל אליבא דמר זוטרא. ובהכי א"ש לישנא דהשתא דאיתותב רבא שנדחקו התוס' דהא גם לרבא קשיא מכח חזותו מוכיח עליו ולפ"ז א"ש דכך הוצעת הקושיא דבשלמא אי לא איתותב רבא והיינו אי הוה מצינן למימר דקרא אתי לגופיה דאבודה מכל אדם שריא והיינו כדפרישית לעיל דקמ"ל דיאוש שרי באבידה א"כ הוה מצינן למימר דאביי ס"ל מסברא דלא הוה יאוש וא"כ לא היה צריך למימר לאביי כל הך סברא דחזותו מוכיח עליו דאיכא לפרושי בפשיטות דהא דזתים וחרובין אסורים היינו משום יאוש שלא מדעת משא"כ השתא דאיתותב רבא ע"כ צ"ל דקרא אתא דוקא ליאוש שלא מדעת וכיון דנפקא ליה מקרא לא אמרינן דלא הוה יאוש אלא היכא דמצי לקיים מצות השבה והיינו היכא דנתברר של מי הוא וכדברי הש"ך וא"כ ע"כ הא דזתים וחרובים אסורים גם לאביי צ"ל משום דחזותו מוכיח עליו ופריך שפיר. אלא דלפ"ז צ"ל להרמב"ם דבתמרי דזיקי נמי שייך חזותו מוכיח עליו ושלא כדברי התוס' דאי אמרינן בתמרי דזיקי לא שייך חזותו מוכיח עליו משום שנפלו מרחוק א"כ גם לאביי לא קשה דהא היכא דלא נתברר של מי הוא גם לאביי מהני יאוש שלא מדעת וצ"ל דס"ל כפירש"י דבתמרי דזיקי שייך בהו חזותו מוכיח עליו ואע"ג דפשיטא ליה לעיל דבפירות מפוזרין לית בהו סימן ולא שייך בהו חזותו מוכיח עליו י"ל דתמרי דזיקי היינו אותן הנמצאין תחת האילן או הסמוכין לאילן והני שפיר שייך בהן חזותו מוכיח עליו. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל ליישב הרמב"ם למה הוצרך הטעם בתאינה דבנפילה נמאסת דהא בלא"ה י"ל דבה מתייאש מחמת דבהמות אוכלים אותן מחמת מתיקותן ומה שכתבתי לעיל לא שייך לפ"ז כיון דבתמרי דזיקי התיר הרמב"ם מהאי טעמא מטעמא דבהמות וחיות אע"ג דע"כ שייך בהו חזותו מוכיח עליו ולכן י"ל דשפיר כתב הרמב"ם הטעם דבנפילתה נמאסת היינו בהקיף מקום האילנות דהיינו כרכתא לפי פירוש הרמב"ם. ומה שהקשתי לעיל דא"כ גם בתאינה יהא אסור דהא חזינן דמקפיד ע"ז י"ל ולומר דמיירי שהתאינה זו עומדת בין שאר האילנות וא"כ י"ל כיון דתאינה עם נפילתה נמאסת ודאי לא הקפיד בתאינה כי אם בשאר האילנות וכן נראה ברור ודו"ק

פיסקא כריכות בר"ה כו' אמר רבה ואפי' בדבר שיש בו סימן. לכאורה הו"ל למימר אפי' יש בהם סימן כיון דאכריכות דמתניתין קאי ואפ"ל דאתי לאשמעינן דבכל הני דמתני אם הם ברה"ר אפי' יש בהם סימן נמי הם שלו כיון דעשויין לדרוס אלא דע"כ בככרות דמתני' ואוכלין לרבה נמי ע"כ הוה סימן דהא בסיפ' תנן בככרות של בעה"ב חייב להכריז אפי' בר"ה והיינו מטעם דאין מעבירין על האוכלין מיהו י"ל דקמ"ל היכא דלא שייך האי טעמא כגון באתרי דשכיחי בהמה וכלבים לא הוה סימן לרבה כלל אפי' בדבר מאכל בר"ה ולהכי נקט סתמא אפי' דבר שיש בו סימן כגון שאר