מעיני החכמה ק

דבר אפילו אינו כריכות ולא תימא דכריכות מדרסי טפי ובהכי א"ש לשון אלמא קסבר אע"ג דרבה אמר בהדיא הכי ולפ"ז א"ש שבא לכלול בכל גווני סימן עשוי לדרוס לא הוה סימן

שם גמרא רבא אמר לא שנו כו' אלמא קסבר סימן העשוי לידרס לא הוה סי'. לכאורה פלוגתייהו אם בעל האבידה מייאש בשביל שעשוי לדרוס וזהו דחוק קצת שיחלקו באומדן דעת בעל האבידה כי אין כל הדיעות שוות. ואפשר לומר דגם רבא מודה דאצל בעל האבידה הוה יאוש וסובר שעשוי לדרוס רק דס"ל לרבא דהך יאוש לא מהני כיון דהיאוש אינו אלא מחמת טעות שסובר שנדרס הסימן ולפי האמת לא נדרס ואילו ידע שלא נדרס לא הוה מייאש ואע"ג דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש י"ל דזה גרע מיאוש שלא מדעת כיון דהיאוש בטעות ובהכי א"ש מתני' דנקט כריכות בר"ה הם שלו וקשה דילמא הוה בהו סימן ונדרס וא"כ לא הוה יאוש כיון דהבעל אבידה אינו יודע שנדרס הוה יאוש שלא מדעת כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאחר דאיתותב ואע"ג די"ל דרבא לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש מ"מ תקשי לדידך דאנן קיי"ל כרבא הכא וביאוש שלא מדעת קיי"ל כאביי ולפ"ז א"ש דכיון דנדרס באמת שפיר לא הוה יאוש בטעות וא"ש

ובזו מיושב לשון רש"י במשנה שפירש אם היה סימן נקשר עליהם נשחת וכבר הקשיתי דהוא שלא כהלכתא. ויותר קשה על הברטנורה שכתב ג"כ כפירש"י והברטנורה דרכו לכתוב אליבא דהלכתא ולפ"ז ניחא דקמ"ל לדידן נמי איכא נ"מ דכריכות בר"ה אפי' היה בהם סימן רק שמצאם בלי סימן נמי הם שלו ולהכי נקט כריכות לרבותא כיון שמצאם בלי סימן שפיר הם שלו ואף שהיה בהם סימן מעיקרא. ומיושב מה שהקשו התוס' למה נקט כריכות טפי בדרך הינוח ולפ"ז ניחא דקמ"ל ברישא בר"ה אף דהוה בהו סימן מעיקרא ומצאם בלי סימן אפ"ה הם שלו דלא מקרי יאוש שלא מדעת ולהכי נקט סיפא נמי בכריכות וא"ש ובזו ניחא דלא פריך בפשיטות אי בדבר שאין בו סימן מאי איריא בר"ה אפילו ברה"י נמי ולפ"ז א"ש די"ל דבר"ה בכל גווני הם שלו אף דהוה בהו סימן רק שנפסד משא"כ ברה"י אם נפסד הסימן מ"מ אינם שלו דהוה יאוש שלא מדעת ולא הוה קשה אליבא דידן דקיי"ל כאביי ולהכי פריך מסיפא מאי מכריז דנקט חייב להכריז ואי לית בהו סימן מאי מכריז ועמ"ש לקמן עוד בזה ומ"ש בסמוך

בגמ' ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה כו'. לכאורה ליכא נ"מ בין הני תרי לישני אי אמר למילתי' אמתני' או אמר לה באנפי נפשה ואפשר לומר די"ל בטעמא דרבא דפליג עם רבה וס"ל דסימן העשוי לידרס הוה סימן וי"ל דפליגי בהך סברא דהא אמרינן לקמן אי אין מעבירין על האוכלין לא מקרי עשוי לידרס כיון דאין מעבירין וא"כ קשה לכאורה כיון דבאוכלין דאין מעבירין לא הוה עשויין לידרס וא"כ קשה למה בדברים אחרים נימא דהוה עשוי לידרס הא מיד כשרואה את האבידה מחוייב מיד להשיבה ואסור לדרוס עליה שלא יבטל מצות השבה במה שיקלקל הסי' ולא יוכל לקיים ההשבה והיכא מצינן למימר דהוה עשוי לידרס ולרבה צ"ל מ"מ דרך בני אדם לדרוס לפי תומן ואפשר דרבא פליג עליה משום הך סברא גופיה כיון דמחוייב לקיים מצות השבה. אלא דלפ"ז היכא דשכיחי נכרים או בהמה וכלבים גם לרבא לא הוה סימן דלא שייך האי טעמא אלא דלהך לישנא דקאמר לה רבא אמתניתין לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן משמע אפי' איכא נכרים מ"מ בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אפי' איכא נכרים דאל"כ הו"ל לרבא לאוקמא מתני' אפילו בדבר שיש בו סימן ובאיכא נכרים אלא ודאי רבא סבירא ליה בפשיטות סימן העשוי לידרס הוה סימן ולפ"ז קושיית הש"ס בסמוך דפריך כריכות ברה"י מאי מכריז ולא משני דבאיכא נכרים רבא מודה א"כ שפיר מצינן למימר דלהכי יש חילוק בין ר"ה ובין רה"י דבאיכא נכרים מודה רבא לרבה וצ"ל דקושיית הש"ס ללישנא קמא דרבא קאמר לה אמתניתין. ובזה מיושבים היטב דברי הרי"ף שהביא ראיה דמקום הוה סימן מלקמן דפריך וליהוי מקום סימן ותמהו עליו דכיון דהרי"ף פסק כרבא דסימן העשוי לידרוס הוה סימן וממילא מוכיח דמקום הוה סימן. והרמב"ן תירץ דהא גופא קמ"ל דלא תימא דרבא משמעתא דנפשי' קאמר ולפ"ז ניחא. והוא דחוק דמהיכי תיתי שלא לפסוק כרבא דהוא בתרא. דמייתי ראיה מזה להכריע כלישנא קמא דרבא דסימן עשוי לידרס הוה סימן בכל מקום דלפ"ז מוכיח שפיר דמקום הוה סימן כיון דמוקי מתני' שאין בו סימן וצ"ל דמקום הוה סימן משא"כ לאידך לישנא דמתני לה באנפי נפשה לא מוכיח כלל דמקום הוה סימן די"ל דבאיכא נכרים מודה רבא דעשוי לידרס לא הוה סימן וא"כ שפיר הוצרך להביא ראיה מלקמן דמקום הוה סימן דהלכתא כלישנא קמא דרבא וא"ש ודו"ק

בפרש"י ד"ה הכי גרסינן אי דלית ביה סימן ברה"י מאי מכריז כלומר כי מכריז זה מצא כו' מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סי' בה עכ"ל. לכאורה נראה דרש"י אתא לאשמעינן דלא יגרוס אמאי מכריז ותהא כוונת הקושיא לפ"ז כפירוש התוספות אלא דהא גופה קשה למה הוצרך רש"י למחוק הגירס' כיון דשפיר איכא לפרושי כפירוש התוס' ונראה דקשה ליה לרש"י למה לא פריך בפשיטות אי בדבר שאין בו סימן אפי' ברשות היחיד נמי יהא שלו ולמה נקט ברשות הרבים הם שלו אלא ודאי גם בס"ד הוה ידע דבכריכות י"ל דמיירי בדרך הנוח ובפרט לפי מה שכתבו התוספות במתניתין דכריכות איידי דיקירי לא שייך שיפלו שלא מדעת ואפילו יהא ספק הנוח מ"מ קי"ל דספק הנוח בדבר שאין בו סימן לכתחילה לא יטול שהרי לא יוכלו הבעלים ליתן בהם סימן ומפסידין הבעלים אלא דבדבר שיש בו סימן קי"ל בספק הנוח נוטל ומכריז כמו שהשיגו כל הפוסקים על הרמב"ם וא"כ ממילא לא קשיא מדיוקא דרש"י די"ל ברה"ר הרי אלו שלו דהוה במקום שאינו משתמר כמ"ש התוס' במתני' ולהכי פריך מסיפא מאי מכריז א"כ ממילא מוכיח כפירוש רש"י דל"ל דפריך יהא שלו כיון דהוה ספק הנוח לא יטול ואפי' נטל אינו שלו דבאיסורא אתא לידיה ולזה פירש רש"י מאי מכריז שיוכל האובד ליתן בה סימן. ועפ"ז אפשר ליישב מה שפירש רש"י סימן החפץ הוה סימן והתוספות הקשה עליו דלקמן מוכיח דסימן החפץ לא הוה סימן ולפ"ז י"ל דודאי בעלמא מודה רש"י דסימן החפץ לא הוה סימן אלא דלקמן אמרי' אי סימנין דרבנן מהדרינן אבידה בסימנין משום דניחא ליה לבעל אבידה וא"כ שפיר י"ל כאן כיון דהוה ספק הנוח וליכא סימן אחר רק החפץ ודאי ניחא ליה טפי דליהדר בסימן החפץ משיניחו שם דאפשר שיקחם חש"ו משא"כ בעלמא ודאי לא ניחא לבעל האבידה דליהדריה בסימנין דהחפץ כיון שיודע בסימנין מובהקין דידהו וא"ש ודו"ק. אלא דלפ"ז אכתי קשה כל דבר שאין בו סימן יחזיר בסימן החפץ אלא די"ל דבדבר שאין בו סימן ודאי סימן החפץ לא הוה סימן כלל אלא דהכא אם לא ירצה לסמוך על סימן מה שיאמר זה החפץ יצטרך להניחו שם ואפשר שיפסידוהו הבעלים לגמרי דא"כ אפילו לא יסמוך על סימן לא יהיה של המוצא דבאיסורא אתא לידיה ולכן צריך להחזירו עפ"י סימן החפץ משא"כ בעלמא אם לא יועיל סימן החפץ יהיה של המוצא לכך א"צ להכריז כלל עפ"י סימן החפץ וא"ש ודו"ק

בגמ' מאי מכריז. ויש להקשו' לפמ"ש התו' לקמן דף כ"ד בד"ה אבל שנים דלהכי בככרות ואינך לא הוה מנין סימן שאינו יודע אם נפלו בבת אחת וא"כ מאי פריך הכא כיון די"ל דמיירי בדרך הנחה כדמשני בש"ס ג"כ וא"כ י"ל דמנין הוה סימן ומיעוט כריכות הם שנים ושייך סימן מנין ואפשר לומר דהקושיא אי אמרינן גלימא מכריז ומכריז כריכות כמו לקמן דף כ"ה דאמרינן טבעא מכריז לא הוה מנין סימן דכאן דמכריז נמי כריכות מצאתי ומיעוט כריכות שנים הם. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל דלא פריך בפשיטות למה נקט כריכות ברה"ר הו"ל למימר אפילו ברה"י. ולפ"ז ניחא דכריכות ברה"ר אפילו טובא דשייך סימן מנין מ"מ הוה שלו דבר"ה מסתמא בדרך נפילה הוא דאין דרך להניח ברה"ר ואם מניח בר"ה אבידה מדעת הוא וא"כ ממ"נ הוה שלו משא"כ ברשות היחיד דבתלתא עכ"פ איכא סימן מנין ולהכי פריך מסיפא דנקט סתמא כריכות ברה"י דאפילו תרי נמי משמע וא"ש. ובזה יש ליישב קושיית התוס' על פירש"י שפירש ואומר סימן החפץ והתוס' הקשו לקמן לא מהני שמכוין החפץ ולפ"ז י"ל כיון דשם קאי למ"ד אבידתא מכריז ולהך מ"ד לא קשה בלא"ה ממתניתין די"ל דמכריז מנין דסימן מנין הוה סימן וא"ש. ועפ"ז מיושב היטב דברי הרי"ף שהביא ראיה מלקמן דמקום הוה סימן ותמהו עליו הא כאן מוכח בהדיא לרבא דמקום הוה סימן ומה שתירץ הרמב"ן דבא להביא ראיה להלכה זהו דחוק. ועוד קשה ע"ז נהי דמוכח דמקום הוה סימן אי לא פסיקא דהלכתא כרבא א"כ מנ"ל דהלכתא כרבא בסימן העשוי לדרוס דהוה סי' אך לפ"ז מיושב היטב דודאי מדרבא דפסק הלכתא דברה"י נוטל ומכריז י"ל דהא דמכריז היינו משום שיתן סימן מנין ומכריז סתמא כמו שפירש"י על מקום שמכריז סתם מצאתי במקום פלוני ובכה"ג איכא לפרושי סימן מנין ומיעוט כריכות הוה שנים ולזה הביא מלקמן ראיה שמקום הוה סימן והדברים ברורים ודו"ק

בתוס' ד"ה אי כו' פירוש למה צריך להכריז כו' אך קשה כו' ע"ה אין מכריזין על אבידתו עכ"ל. לכאורה י"ל דמיירי שהוא של ע"ה כגון שמכיר החפץ בט"ע שהוא שלו ובכה"ג באיניש דעלמא מחוייב להכריז כדי שישמע האובד לידע מי מצאו ואם יודע שהחפץ הוא של ע"ה אינו מחוייב להכריז. מיהו אפשר דבכה"ג ג"כ מחוייב להכריז פן מכרו ע"י לאיש אחר מיהו י"ל דאיירי שראה שהע"ה הניחו שמה ואח"כ מצאו זו ודומה ששכחו שמה כמו לקמן במצא אחר הגפה דבדבר שיש בו סימן וכמ"ש התוספות שם ד"ה אם נטל כיון דאינו מקום משומר לגמרי וניכר ששכחוהו הבעלים והוא דבר שיש בו סימן נוטלו ומכריז כדי שידי האובד שהוא מצאו או שידע בבירור שבעליו הלכו משם למקום אחר וא"כ בודאי שכחו וצריך להכריז ואפשר דלא משמע להו ע"ז לשון הכרזה דהכרזה לא שייך רק בדבר שמסופק להו למי יחזירה ואכתי י"ל דמצא דבר שהוא ספק הנוח ויש בו סימן והדין הוא שיכול ליטול לכתחילה מאחר שיכול להכריז ואם הניחו יכול ליתן בה סימן נמצא בזה אפי' יוד של מי הוא שפיר מכריז דאם הוא דרך נפילה וכיון שאין בו סימן והו יאוש ושפיר הוה שלו מאחר שאין בו סימן משא"כ אם הניחו הבעלים שם בכוונה יוכלו ליתן בה סימן מקום וא"כ שפיר מכריז כדי שידע בא