מעיני החכמה צח

מצוה ומכח מה שהקשו התוס' כיון דאין דרך לתרום מן היפות דמי לדבר שיש בו סי' וע"כ צ"ל הך חילוקא דמצו' שאני וא"כ מה הקשה על אביי כיון דע"כ מוכרח חילוקא דמצוה מיהו לפמ"ש בסמוך ליישב קושי' התוס' א"ש אלא שהוא דוחק וגם לדחות ה"נ מסתברא דמוקי בשויי' שליח לא נהירא כלל אבל למאי דפרישית א"ש הכל: בתוס' ד"ה אם יש יפות כו' וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה כו' עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל י"ל דדוקא בדבר שישיבו סי' דמוטל ע"ז להודיע מיד שמצא ואילו היה מודיע מיד שמצא לא היה מתייאש הלכך לא הוה יאוש דנמצא שבא היאוש מצד שלא עשה המוצא כדת המוטל עליו לכן נתחייב בהשבה משא"כ בדבר שאין בו סי' שאף אם יודיע המוצא לבעל האבידה שנמצא מתייאש מצד שאין חושב למצא עדים מ"מ שפיר הוה יאוש נמצא שבדבר שיש בו סימן הטעם מחמת שכבר נתחייב בהשבה קודם שייאש זה וזה לא שייך כאן משא"כ לאביי אע"ג דזה עשה כדין שהגביהו ואף אם היה מודיע לבעל האבידה מ"מ לא הוה יאוש קשיא ליה שפיר למאי דמדמי להו בש"ס ודו"ק

גמ' הכי נמי מסתברא דאי ס"ד דלא שויי' שליח מי הויא תרומתו תרומה וקשה לפ"ז למה תרגמא רבא אליבא דאביי בשוי' שליח הא גם רבא אליבא דנפשיה ע"כ איירי בשוייה שליח מטעם לדעתכם. ועלה בדעתי לומר דודאי לרבא דס"ל כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שפיר מקרי לדעתכם משא"כ לאביי קאמר הכי נמי מסתברא דאפי' בלא שינה נמי תקשי לן אמאי תרומתו תרומה כיון דלא מקרי לדעתכם דלאביי לא אמרי' כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא ניחא ליה. ובזה א"ש דבקדושין קאמר בההיא סרסיא דקדש בפרוזמא דשכרא ואמר מריה אמאי לא תיתב מהאי חריפא ואמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה והתוס' נדחקו דמיירי בשויי' שליח ולפמ"ש א"ש דרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ואמרי' ניחא וא"כ לא צריך כלל לאוקמה בשוי' שליח ודו"ק: בתוס' ד"ה ואם לאו וא"ת דבפ' אלמנה ניזונת כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך דלרבא לא צריך לאוקמה בשויי' שליח א"כ י"ל דהתם דמיירי בשויי' שליח שפיר מצי למימר ליה בהכי אמדתיך אלא דקושיית התוס' לדידן דקיי"ל כאביי בהא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. וא"כ לפמ"ש בדעת הרמב"ם דלדידן הברייתא נמי מיירי בלא שוייה שליח א"כ לק"מ קושיית התוס' דדוקא בשוייה שליח יכול לומר בהכי אמדתיך

בגמרא כגון דשויי' שליח כו' וסתמי' דבעה"ב כי תרום מבינונית כו' ואזיל איהו ותרם מיפות כו' ויש לדקדק דמ"מ כי תרם מיפות אכתי דמי ליאוש שלא מדעת כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרצה לתרום מיפות וצ"ל דמ"מ כיון דידע עכ"פ שיתרום אף שספק לו אם יתרום מיפות שפיר הוה תרומה כשנתרצה בסוף ולא דמי ליאוש שלא מדעת ועמ"ש בע"ב

בגמרא אמימר ומר זוטרא ורב אשי כו' אתא מרי כו' אמר אמאי כו' השתא אמאי לא אכיל מר כו' א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות כו'. מכאן ביקש הכ"מ להביא ראיה לדעת הרמב"ם שסובר לפי האמת לא בעינן שויי' שליח דהכא לא מיירי בשויי' שליח ובט"ז י"ד סימן של"א תמה עליו מאי ראי' מזה דהכא לא מיירי רק לענין מה שלא אכל עכשיו ונראה כוונת הכ"מ דמאי קשיא להו אמאי לא אכל הא י"ל דדוקא התם מהני כלך אצל יפות כיון דמתחילה תרם ברשות משא"כ בסתמא לא אמרי' משום דאמר הכי ניחא ליה ועמ"ש בסמוך בלשון התוס'

כבר כתבתי דברי הרמב"ם שלא כתב הך דתרומה מיירי בשויי' שליח וי"ל עוד דבלא"ה התוס' הקשו הא לרבא נמי ביש בו סימן אינו יאוש שאינו עומד ליאוש ויש ליישב דבדבר שיש בו סימן טעמא משום דבסתמא לא ניחא ליה ביאוש כדי שלא יזכה זה דבשלמא בדבר שאין בו סימן לא איכפת ליה ביאוש שלא יוחזר לו משא"כ בדבר שיש בו סימן. אלא די"ל גם לאביי נימא התם ניחא לי' משא"כ הכא לא ניחא לי' ואין לומר מאי נ"מ הא א"צ להחזיר לו מ"מ יש נ"מ כשיתפוס ממנו שלא בעדים כיון שיודע בודאי שנפל לו חפץ זה מסתמא הוא שלו ונאמן שנאבד לו ואין לתלות באחר דהא לנפילה לא חיישי' א"כ זה שיודע בבירור שלו נאבד חפץ כזה יוכל לתפוס ולומר שמסתמא הוא שלו ולא ניחוש לנפילה וא"כ תועיל לו התפיסה ולכן ניחא לי' שלא יהיה יאוש. מיהו י"ל לאביי לשיטתי' דס"ל בב"ב דלנפילה דרבים חיישינן א"כ אין מועיל תפיסה והרמב"ם לשיטתי' דס"ל לא חיישי' לנפילה שפיר יש לחלק דכאן לא ניחא ליה ביאוש שמפסיד על ידו כדפרישית וא"ש. עוד י"ל דהא קשה הא יש לחלק בין תרומה דודאי י"ל שלא מדעת אין הדבר יוצא מרשותו אבל בתרומה אף אם תרם לא יצא הדבר מרשותו דהא איתא בשאלה בפסחים דף מ"ה גבי חלה בטומאה אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה א"כ לא יצא הדבר מרשותו עדיין ושפיר הוה תרומה דתרומה אינה הפקעת רשותו. וצ"ל הקושיא לאביי דמשמע בפסחים דאותיב לרבה ולא ס"ל הואיל וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל הואיל יש לחלק שפיר

בתוס' ד"ה מר זוטרא כו' וא"ת ואמאי לא אכל כו' אריס' בדנפשי' קא זבן. לכאורה לפי הנראה סמך האריס דבודאי שיתרצה מרי לבל יחשוב לנכות לו מחלקו ובאם לבסוף באמת ימחול מה שנתן לפניהם א"כ הוה יאוש שלא מדעת דמ"מ בשעה שנתן להם לא ידע מרי וא"כ אם לבסוף יתרצה מרי ולא יחשוב על האריס וא"כ אכלו יאוש שלא מדעת וא"כ אפי' יזכור האריס שנתן להם ולא יחשוב לנכות לו הוה יאוש שלא מדעת ונראה דהתוס' ס"ל דהא דיאוש שלא מדעת לא מהני היינו משום דאז אפשר שלא היה מתרצה ואילו לא התרצה א"כ אכלו גזל משא"כ אם נימא אף שלא יתרצה ינכה לאריס מחלקו א"כ אין איסור כלל ממנ"פ אם יתרצה אין כאן איסור ואי לא יתרצה ינכה לאריס מחלקו ואם כן ממה נפשך אין כאן איסור ולכן הוצרכו לומר שלא יזכור בשעת חלוקה לנכות מחלקו ועיין בסמוך

בא"ד ורב אשי לא היה חושש לזה כו' דאין לומר שהיה סמוך שיתרצה כו' עכ"ל ויש לדקדק לפ"ז אמאי לא אכל האידנא שכבר בא מרי ואף די"ל דמשום כיסופא אמר הכי מ"מ כיון שכבר ידע מתי אכל ינכה לאריס מחלקו אם לא אמר כן באמת בתום לבבו ואפשר לומר דמ"מ האריס לא יתרצה לנכות לו מאחר שכבר אמר לו כלך אצל יפות והוה מחילה אלא דמר זוטרא חשש פן לא אמר כן באמת ומ"מ אם ירצה האריס לא ינכה מחלקו מה שנתן להם אלא דבקדושין גבי ההיא סרסיא משמע דכיון דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה הוה גזל גמור ואינה מקודשת וא"כ נראה דיכול לנכות לאריס מה שנתן וצ"ל דחשש דילמא מחמת כיסופא לא ינכה לו מה שאכלו וא"כ הוה גזל בידם. אלא דקשה לפ"ז אמימר ורב אשי אכלו באיסור כיון שלא ינכה לו מחמת כיסופא והם לא אכלו בתחילה כי אם על סמך שנתן להם האריס משלו ויחשוב לו בחשבון פירות שנטל ולבסוף יאמר לו האריס שנתרצה ולפי האמת לא הוה ריצוי וחלילה לומר שהם אכלו באיסור. ונ"ל דודאי בלא"ה גם כאן הוה מצוה כדאמרי' בכתובות פ' הנושא המביא דורון לת"ח הוה כאילו הקריב ביכורים וא"כ גם כאן בודאי ניחא ליה אלא דמר זוטרא זאת היתה מידת חסידותו שלא רצה ליטול השם להחזיק לעצמו לת"ח ולכך לא אכל אבל הם לא חשו לזה ומשמע להו בודאי דמרי ודאי החזיקם לת"ח ומצוה קעביד ודמי שפיר לתרומה כן נ"ל. ועפ"ז נ"ל דשפיר י"ל דסמכו שיתרצה מרי בודאי כיון דהוה מצוה לכבד לת"ח ואף דלעיל בתרומה מדמינן לה ליאוש שלא מדעת ולא אמרינן משום מצוה ניח' לי' היינו משום דנהי דגוף התרומה מצוה הוא מ"מ אין מצוה שיתרצה בהרמתו של זה כיון דאפשר שיתרום בעצמו ואדרבה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו ולהכי פריך שפיר דנימא דבעידנא דתרים לא הוה ידע ומוקי בשוייה שליח ובשוייה שליח דכבר ניחא ליה לתרום ע"י שליח שפיר מהני כלך אצל יפות אף דסתמא בבינונית תרים שפיר אמרינן משום מצוה ניחא ליה ועומד טפי להתרצות ובזו ניחא מה שהקשתי לעיל למה בשוייה שליח ותרם מיפות מהני דהא לענין זה י"ל השתא הוא דקניחא ליה. ולפ"ז א"ש דלענין זה שפיר אמרי' מסתמא ניחא ליה רק דלכתחילה אין לו לתרום מיפות משא"כ כי אמר בסוף דניחא ליה יפות שפיר אגלאי מילתא למפרע דשפיר קתרים מאחר שראוי שיתרצה ע"ז משום מצוה וכיון דחזינן דהאי גברא ניחא ליה ביפות שפיר שייך לומר משום מצוה עומד להיות שיתרצה כיון דחזינן דניחא ליה למיעבד מצוה בעין יפה משא"כ בעיקר התרומה לא שייך לחלק ולומר משום מצוה ניחא ליה טפי דליכא בהא מצוה שיתרום האחר שלא ברשות דמצוה בו יותר מבשלוחו כנ"ל ברור ונכון ודו"ק

ד' כב ע"ב בגמ' ת"ש דאמר ר' יוחנן כו' ואיסורא דומיא דהיתירא וצריך ביאור דאיך מוכח דאיסורא דומיא דהתירא ובאיסורא אפי' אין בו סימן אסור דילמא לא קאמר רק דבהתירא אפי' יש בו סימן שרי ולעולם באיסורא אין איסור רק ביש בו סי' ולא שייך להוכיח דומיא כיון דאינו אלא דיוקא מדנקט היתירא וכיון די"ל דהתירא דנקט היינו משום יש בו סימן מנ"ל דאיסורא הוה אפי' אין בו סימן. ונראה דודאי פשיטא לן דשטפה נהר שריא מטעם יאוש ואפי' יש בו סימן דאין לחלק בין דבר שיש בו סימן לדבר שאין בו סי' אלא דבדבר שיש בו סי' אינו מתייאש משא"כ בשטפה נהר דאפי' יש בו סימן מתייאש כיון שאין יכול להציל וא"כ פשיטא לן דשרי' מטעם יאוש וע"כ צ"ל דאיירי בלא ידע וא"כ מוכח דאיסורא דומיא דהתירא דהיינו אפי' היכא דהוה יאוש כגון דבר שאין בו סימן דאילו לדבר שיש בו סי' לא צריך קרא בשאר אבידה דאם נימא דבדבר שאין בו סימן אפי' שלא מדעת שריא א"כ לא צריך קרא לשטפה נהר דהוה יאוש אפי' יש בו סימן אלא ודאי קרא אתי ליאוש שלא מדעת דדוקא באינה מצויה אצל כל אדם שריא וא"כ ממילא מוכח במצוי' אצל כל אדם אסור אפי' אי הוה יאוש והיינו בדבר שאין בו סימן כן נ"ל ברור בפירושא דש"ס. ומכאן קשה לי לפמ"ש לקמן דף כ"ז בד"ה מה שמלה דבירושלמי יליף יאוש מהכא דא"כ לא קשה כלל מהכא לרבא די"ל דקרא לא אתי רק ליאוש דשרי באבידה מדשרי אינה מצוי' אצל כל אדם מטעם יאוש ולגופיה אתי ולעולם אין חילוק בין יאוש מדעת לשלא מדעת אלא דבאינה מצויה אצל כל אדם שריא אפי' בדבר שיש בו סימן והא גופא קמ"ל דיאוש שרי באבידה והה"ד במצויה אצל כל אדם ובדבר שאין בו סימן דהוה יאוש ג"כ ומזה נראה דהש"ס דילן ס"ל דיאוש נפקא, לן משמלה וא"כ לא צריך כלל לאבידה ששטפה נהר דפשיטא דהוה יאוש אפי' בדבר שיש בו סימן אלא ודאי אתיא ליאוש שלא מדעת דבעלמא אסור. ובאמת נ"ל עפ"ז ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות מ"ש בתרומה אף בלא שוי' שליח נמי תרומתו תרומה די"ל דכל שקלא וטריא דהתם היינו בס"ד הוה ס"ל דמסברא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש דשלא