מעיני החכמה צז

ר"ל כיון שיש בידו להציל בטרם יקדם אחר א"כ אפילו לא רדף רק שאמר שסומך אהצלה דלמחר וליומא אוחרא אז אפילו אין מרדפין י"ל היינו כשראינוהו טרוד בשאר עסקים לא הוי יאוש בשביל כך שיבוא ליד אחר ולמה נקט מרדפין דהא פשיטא דלא הוי יאוש שהרי ראינום בלתי מתייאשים זה נ"ל ליישב פרש"י. ומה שהקשו מאי דיוק הוא זה מלבד מה שדייק רש"י דדוקא הני דאית להו קלא אפ"ל דיש לדייק למה נקט נתנם בתוך שדה חבירו ולא נקט סתמא לרשות חבירו אלא דלמאי דדייק הא סתמא לא הוה יאוש קשה לכאורה לפי דברי מהרש"ל לקמן דבחצר קונה גם יאוש שלא מדעת א"כ גם לאביי תקשי סתמא נמי ליקני מדין חצירו ובחצר גם יאוש שלא מדעת מהני אלא דס"ל דלהכי נקט שדה די"ל דוקא בחצר משתמרת אמר מהרש"ל דיאוש שלא מדעת קונה היינו משום דבחצר יאוש שלא מדעת קני משום דלא שייך לומר באיסורא אתי לידי' וכבר חלה עליו מצות השבה דלא שייך כן אחצר משא"כ כשבא לידו כבר חלה עליו מצות השבה וא"כ בשדה סתם שדה הוא חצר שאינה משתמרת ובחצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד שדהו והוא אומר זכתה לי שדי כדלעיל וא"כ שפיר יש לומר דחלה עליו מצות השבה וא"כ א"ש דלא נקט סתמא ונתן ברשות חבירו דבחצר המשתמרת סתמא נמי זכה בו וא"כ ע"כ ברייתא גופא אתא לאורויי דסתמא לא מדלא נקט סתמא ונתן ברשות חבירו ומשני ביכול להציל והיינו כדפרישית שהוא דבר שאין בו סימן וביאוש שלא מדעת כזה גם רבא מודה וא"כ בחצירו מסתמא הוי יאוש דבחצר לא שייך באיסורא אתי לידיה כלל וא"ש אלא דהתוס' לשיטתיה ס"ל דבעומד מצד שדהו א"צ לומר זכתה לי שדי וא"כ אין סברא לחלק אי יאוש שלא מדעת קני בחצר בין שדה לחצר ומ"מ בפירש"י י"ל כמ"ש ודוק היטב

בתוס' ד"ה שטף כו' ואפי' יקדמו אחרים כו' לפי שניכר שהוא בעליו כו' עכ"ל לכאורה קשה דהול"ל בפשיטות כיון דהיה יכול להציל לא הוה יאוש כיון דהבעלים מרדפין לא נתייאשו ונראה דמשמע להו מדנקט חייב להחזיר וכיון שאין בו סימן למי יחזיר וע"כ צ"ל דהרדיפה הוה סימן ולה"נ באין מרדפין הוה יאוש כיון דאין בו סימן אפי' אומרי' שאין מתייאשין שהרי אין בו סימן וכמ"ש התוס' ונראה דהוכרחו לזה דקשיא להו דלאביי נמי תקשי למה נקט מרדפין לינקט רבותא טפי אפי' אין מרדפיו אך שאומרים שאין מתיאשין נמי חייב להחזיר וע"כ כתבו דאפי' אומרים שאין מתיאשין לא מהני מיהו י"ל דאין זה מוכרח די"ל באמרו שאין מתייאשין לא הוי יאוש והא דלא נקט בסיפא אמרו שאין מתייאשין היינו משום דבאמרו שאין מתיאשין לא שייך חייב להחזיר כיון דאין בו סימן למי יחזיר משא"כ מרדפין הוה סימן כמ"ש התוס' אלא דבהיו שם ולא אמרו כלום הוה משא"כ באמרו שלא נתיאשו אף דלא הוי יאוש מ"מ למי יחזיר ולא שייך חייב להחזיר וצ"ל מ"מ שייך חייב להחזיר ביש להן עדים שמכירין בטביעת עין שהם שלו וא"כ קשה מנ"ל דרדיפה הוה סימן דילמ' לא הוה כאן סימן רק הוכחה שאין מתייאש וחייב להחזיר כשיביאו עדים שהם שלהם ולא קאמר רק לאפוקי דלא זכה בהם אלא די"ל דשפיר משמע להו דחייב להחזיר אף בלא עדים מ"מ משמע להו אפי' באמרו בפירוש שאין מתייאשין נמי הוה יאוש דל"ל באמרו בפירוש לא הוה יאוש הו"ל למינקט בסיפא באם לא נתייאשו אינן שלו ואם מרדפין חייב להחזיר דאם לא נתיאשו הוה היפוך הרישא והו"ל לפלוגי בדידיה ועכ"פ אינן שלו אלא ודאי גם באמרו בפירוש שלא נתייאשו הוי יאוש מיהו גם בזה לא אירי' די"ל ודאי באין מרדפין מסתמא הם שלו שאין בו סימן ואף דלגבי הך בעלים לא הוה יאוש מ"מ איכא למיתלי ברובא דעלמא מאחר שאין מרדפין אלא דהוה מצי למינקט דאם לא נתייאשו חייב להחזיר לבעלים שיש להם עדים ובמרדפין לא צריך עדים אלא ודאי לא משכחת לא נתייאשו אם לא במרדפין ודוק ועיין בסמוך

בא"ד ומשני ביכול להציל כו' שיש באבידה סימן כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל אם נתייאשו היינו בפירוש למאי דמסיק דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק היינו בסתמא בהיו שם נמי הוה יאוש כיון שעתה יכול להציל ובעינן דוקא מרדפין אלא דקשיא לי לפמ"ש דמרדפין הוה סימן מאי קשיא ליה מאי איריא מרדפין נימא דהא קמ"ל דלא מבעי' אין מרדפין חייב להחזיר עפ"י הסימן שיתנו הבעלים משא"כ במרדפין שבשעת הרדיפה ראו הסימן וא"כ כשראה בעל האבידה הסי' לא שייך להחזיר לו עפ"י הסי' שהרי ראו מקודם וא"כ כאן לא היה ראוי להחזיר שהרי ראו הסי' בשעת הרדיפה וקי"ל דרדיפה בעצמו הוא הסי' ועלה בדעתי לומר דדוקא בדבר שאין בו סי' שאם לא יתנם לזה יהיה למוצאם לכך סמכינן אאומדנא דרדיפה משא"כ בדבר שיש בו סי' שיש עליו חיוב השבה אף אם לא יחזירם לזה עפ"י אומדנא דרדיפה וא"כ בדבר שיש בו סי' לא סמכינן אאומדנא וע"כ במרדפין איירי ג"כ שמחזירין עפ"י סימן דוקא ומיירי בסימן שאינו ניכר בשעת רדיפה וא"כ קשיא שפיר שאפי' אין מרדפין נמי וכפי זה אפשר לומר למאי דמשני ביכול להציל ע"י הדחק כפי פירוש התוס' דהא יכול להציל מיד ומדלא הציל מסתמא נתייאש אלא דקשה אם אמרו בפירוש שאינם מתייאשין נמי לא הוה יאוש כיון שיש בו סימן א"כ למה נקט מרדפין לינקוט באומר בפירוש שאינו מתייאש ודוחק לומר דגם בדבר שאין בו סימן אפי' אומר בפירוש שאינו מתייאש הוה יאוש דבשלמא בדבר שיש בו סימן י"ל שפיר דהוה יאוש כיון שיודע שלא יתן בהם סימן משא"כ בדבר שיש בו סימן נהי דבהי' שם בסתמא הוה יאוש מדלא הציל מיד מ"מ באומר בפירוש שאינו מתייאש וסומך על הסימן למה יהיה יאוש ולפ"ז א"ש די"ל לפי האמת דמוקי ביכול להציל ע"י הדחק באמת באמר כן לא הוה יאוש כיון דאמר בפירוש לא הוה יאוש לא קשי' מאי איריא מרדפין די"ל דקמ"ל מרדפין אעפ"י שרואין הסימן ול"ל דכיון שראוי להחזירם לבעלים לא מהני אומדנא דרדיפה דכיון דמיירי דוקא ביכול להציל ע"י הדחק וא"כ גם אם יהיה של אחר מסתמא מייאשו ונגד האומדנא מהני אומדנא דרדיפה ודוק ועיין בסמוך

בא"ד וא"ת מנ"ל הא סתמא כו' עכ"ל. אפ"ל דס"ל דהא דהרדיפה הוה סי' היינו דוקא משום דכיון דמרדף מסתמא הוא בעליו דאם נימא דהרדיפה אינה סימן ע"כ יהיה שלו וכיון שי"ל שהמרדף הוא הבעלים אין לזה להחזיק בשל אחרים ואחר שי"ל שהמרדף הוא הבעל והיינו מסתמא מי שהם שלו מסתמא מרדף ולכן לא תלינן ברובא דעלמא והמרדף הוא אחר ולא יתחייב להחזירם דמסתמא מי שנאבדו הוא המרדף אלא די"ל דלעולם הוא של אחר ומה שאין בעל הקורות מרדף היינו משום שעדיין לא נודע לו ולמה יחזירם לזה וי"ל דמ"מ אין לזה טענה להחזיק בהם דאפי' אם נאבדו מאחר רק שלא ידע ולכך לא מרדף אחריהם א"כ הוה יאוש שלא מדעת ועכ"פ אין לזה טענה דודאי אילו ידע הבעל היה מרדף וזה דוקא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משא"כ לרבא י"ל דלא מהני סי' דרדיפ' כלל די"ל שרודף להציל לעצמו ולא היה שלו מעולם וא"ל דמסתמא הבעל מרדף די"ל שלא ידע ואפ"ה הם של מוצאן דיאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ הרדיפה לא הוה סי' ואפי' למאי דפרישית בסמוך דבדבר שיש בו סימן יכול להשיבו לבעליו ולא מהני אומדנא דרדיפה היינו משום דבסתמא מחזירין עפ"י הסימן משא"כ בליכא סי' אף דהוה יאוש שלא מדעת מ"מ שפיר מחזירו לזה דסמכינן אהרדיפה מדנימא יהא מונח

בא"ד ואין להקשות דמצי דייק מסיפא כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל לאו דיוקא הוא כלל די"ל דהא גופיה קמ"ל דהרדיפה הוה סימן

בגמרא הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' ואם לאו תרומתו תרומה כו'. לכאורה קשה נהי דאמר בסוף כלך אצל יפות מ"מ כיון דבשעה שתרם לא ידע וקייל בדאורייתא אין ברירה א"כ בשעה שתרם למה תהיה תרומתו תרומה דנהי דנתרצה לבסוף מ"מ לא אמרינן הוברר הדבר למפרע דניחא ליה כמו בגט באמר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש דתליא בברירה וא"כ גם כאן תליא בברירה. ואפשר לומר דלאביי לשיטתיה דס"ל דתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וכאן השליח בשעה שתרם הוה השליח תולה בדעת בעל הבית ואביי משמע בפרק כל גט דס"ל בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ א"ש דגם השליח היה תולה בדעת אחרים וא"ש. מיהו לדידן דקיי"ל גם בתולה בדעת אחרים אין ברירה א"כ אי אפשר שתהא תרומה למפרע ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות שפסק דתרומתו תרומה ותמהו עליו דהגמרא מסיק דמיירי דוקא בשוי' שליח לדידן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ועוד תמוה דהא מסיק הכי נמי מסתברא דקאמר בש"ם ונדחקו הכ"מ והט"ז בי"ד וכמ"ש באריכות בחלוקי פה ולפ"ז א"ש דודאי י"ל הקושיא לאביי לשיטתיה דס"ל תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ מסתמא הא דקאמר תרומתו תרומה היינו אפי' למפרע כיון דדינא בכל מקום דאמרי' ברירה א"כ מסתמא קאמר דהוה תרומה למפרע משא"כ לדידן דקיי"ל אין ברירה וא"כ קשה למה יהיה תרומה וע"כ צ"ל דהוה תרומה מזמן שאמר הבעה"ב כלך אצל יפות ובשעה זו י"ל דהוה תרומה דהא תרומה ניטלת במחשבה וא"כ מיד שחושב שיהיה תרומה ואמר כלך אצל יפות הוה תרומה מטע' תרומה דנפשי' שהרי עתה מסכים שיהי' מה שתרם השליח תרומה וא"כ ממילא אין מקום להקשות ליאוש שלא מדעת כיון דהשתא הוא דהוה תרומה והשתא הבעה"ב גופיה קתרים א"צ לאוקמי כלל בשויי' שליח. ובזו מיושב מה שיש לתמוה מה שכתב הרמב"ם דגם בתרם שלא ברשות כגזלן נמי הוה תרומתו תרומה והוא תמוה למאד. אכן למאי דפרישית לק"מ דהרמב"ם קאמר דמעכשיו הוה תרומה ומעכשיו הוה שפיר תרומה מטעם דתרומה ניטלת במחשבה וכדפרישית ולק"מ וברור ונכון ודו"ק

ועוד אפשר לומר ג"כ עפ"י דרך זה דכיון דהשליח שלא כדין עבד בשעה שתרם שלא חשש משום גזל ועביד איסורא א"כ איך אפשר שתהא תרומתו תרומה כיון דמתחילה לא היה לו לעשות ועביד איסורא במה שתרם שלא מדעת חבירו ואפי' אי גזל המצוה מחבירו נמי איסורא עביד וצריך ליתן לו י' זהובים א"כ אי אפשר שנאמר שתהא תרומתו תרומה למפרע אלא לאביי דס"ל אפי' במילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ שפיר י"ל דמסתמא קאמר תרומתו תרומה אפי' למפרע ופריך שפיר וא"כ לדידן דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ע"כ הוה תרומה מכאן ולהבא דוקא וכיון דהוה מכאן ולהבא שפיר הוה תרומה מטעם תרומה דנפשיה שעתה הוא רוצה שיהיה תרומה ודוקא לאביי לשיטתיה פריך דס"ל אי עביד מהני ודברי הרמב"ם א"ש דהוה תרומה משעה שנתרצה וכנ"ל ודו"ק ובט"ז בי"ד ביקש ליישב דלמסקנא דקאמר לא אמר כלך אצל יפות אלא בתרומה לבד משום מצוה ממילא אין קושיא מתרומה על יאוש דתרומה שאני דהוה מצוה והא דתרגמא הכא אליבא דאביי בשויי' שליח היינו משום דלא ברור ליה אי ס"ל לאביי הך סברא והוא דוחק גדול. ועוד קשה דגם לרבא בלא"ה צ"ל דיש לחלק בין תרומה שהוא