מעיני החכמה צו

שיש בו סימן דגם לרבא לא מהני היינו משום דבשלמא בדבר שחין בו סימן אמרינן אף דלא ידע מ"מ אילו ידע ודאי היה מייאש משא"כ בדבר שיש בו סימן לא שייך לומר אילו ידע מקודם היה מייאש ג"כ דאילו ידע שזה מצאו לא היה מתייאש משא"כ בדבר שאין בו סימן דאמרינן אילו ידע שנאבד לו היה מתייאש ואף שהיה יודע שזה מצאו היה ג"כ מתייאש מחמת שאין בו סימן ולכן בדבר שיש בו סימן לא אמרינן כיון דנתייאש כשנודע לו אילו ידע אעיקרא היה ג"כ מייאש דאם נבא לקיים היאוש מטעם אילו ידע מעיקרא נימא נמי אילו ידע שזה מצאו לא היה מתייאש משא"כ בדבר שאין בו סימן אף דהיה יודע שזה מצאו היה ג"כ יאוש מצד שאין בו סימן ולא מסיק אדעתיה שיהיה לו עדים וא"כ כאן לרבא דאמר בתאינה נמי לא יועיל היאוש דלא שייך לומר אילו ידע היה מייאש דכיון דנצטרך לומר אילו ידע נאמר אילו ידע שלא נמאסה לא היה מייאש דודאי משמע בתאינה שרינן בכל גווני אפי' לא נמאסה בנפילה זו וא"כ גם לרבא צריך הטעם משום דעבידי דנתרא ומסתמא אסיק אדעתיה שיהיה הפקר דאיהו סבר דאימאסו. מיהו נראה דבלא"ה הוכרח רש"י לפרש כן דכיון דרב פפא גופיה משני לקמן לאביי בליסטים מזויין משמע דס"ל כאביי וא"כ למה הוצרך לטעמא דעם נפילתה נמאסת אע"כ דר"פ ס"ל דגם לאביי איכא הך סברא דחזותו מוכיח עליו והוה דבר שיש בו סימן. וא"כ בתאינה ע"כ לומר הטעם משום דעם נפילתה נמאסת והיינו דבתאינה לא ס"ל הטעם משום דיש לתלות בעוברי דרכים דאם הדין לתלות בעוברי דרכים גם בזיתים וחרובין נתלה בעוברי דרכים אלא ס"ל אין לתלות כלל בעוברי דרכים רק בתאינה דוקא דעם נפילתה נמאסת והוה הפקר ולכן אע"ג דניכר שמאותו אילן הוא שרי. ולהכי נמי פריך לקמן לדידן תמרי דזיקי היכא אכלינן אע"ג דלמאי דקיי"ל באביי י"ל הטעם כדס"ד מעיקרא משום דתאינה עבידי דנתרא א"כ בתמרי דזיקי דנמי עבידי דנתרי כמ"ש התוס' לקמן שפיר י"ל דשריא אלא ודאי גם לאביי פסיקא לן דחזותו מוכיח עליו ותאינה דוקא שרי משום דעם נפילתה נמאסת וא"ש. וי"ל עוד דהא בס"ד אפשר משמע ליה דבדרך שרי אע"ג דרובא ישראל שם דאתי כר"ש בן אלעזר וס"ל דאפי' ברוב ישראל קאמר רשב"א והטעם משום דאיכא אינשי דלא מעלי דשקלי ליה וא"כ י"ל דהכא נמי הוה יאוש משום הכי משא"כ לפי האמת דקיי"ל ברוב ישראל לא מייאש ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי וא"כ ל"ל שמתייאש בשביל שיתלה שלא כדין בעוברי דרכים כמ"ש התוספות ולהכי נצטרך לטעמא דעם נפילתה נמאסת גם לאביי דגם רב פפא ס"ל הך סברא דחזותו מוכיח עליו כדפרישית. ובמה שפרש"י דנמאסת ומפקר לה לכאורה קשה כיון דרש"י פירש כגירסא דחזותו מוכיח עליו ואם כן י"ל דתאינה עם נפילתה נמאסת ולא מינכרא תו שהיא מאותו אילן ואם כן ממילא הוה יאוש כיון דלא מינכר והוה דבר שאין בו סימן ולמה מחק רש"י הגירסא לא ידיע שזכרה דשפיר הוה מצי לקיים הגירסא ולא ידיע והיינו משום דלא ידיע הוה כדבר שאין בו סימן. ונראה ליישב דרש"י ס"ל דלא מצינן למיגרס הך גירסא דס"ל לרש"י ודאי בתאינה יותר י"ל שהוא מאותו אילן משנאמר שנפלה מעוברי דרכים וא"כ המוצא יש לו לתלות באלן דלמה ניחוש לנפילה דמסתמא עוברי דרכים נזהרים ונפילה לא שכיח והא דצריך טעמא דחזותו מוכיח עליו היינו משום דזיתים וחרובין עבידי דנתרי א"כ יש לתלות בעוברי דרכים אי לאו דחזותו מוכיח עליו משא"כ בתאינה כיון דידיע דנתרא וא"כ ודאי יש לתלות יותר שמאילן נפלו ויש לו להחזירם שזהו יותר סימן מסימן דחזותו מוכיח עליו וא"ש. ובהכי ניחא דיש להבין מדקאמר שאני זית דחזותו מוכיח עליו ומדקאמר שאני זית משמע לכאורה שפרט זית דאל"כ הו"ל למימר מסתמא פירות האילן חזותן מוכיח עליהם וא"כ היכא פריך אי הכי רישא נמי מנ"ל לומר גם בתאינה חזותו מוכיח וע"כ ס"ל כן מסברא וא"כ למה פירט זית דוקא וגם לקמן גבי תמרי דזיקי משעע ג"כ דהקושיא מכח דחזותו מוכיח עליו וכאן משמע פשט הלשון שאין זה כולל בכל אילנות ולפמ"ש א"ש דודאי בשאר אילנות לא שייך חזותו מוכיח רק כיון דבתמרי נמי עבידי דנתרי א"כ בודאי הם מן האילן וראוי להחזירם לבעלים דלא נתלה בנפילה דמהיכי תיתי לחוש לנפילה כשיש מקום לתלות באילן וגם עבידי דנתרי וכה"ג כתבו התוס' בב"ב שמעתא דניפול דעוברי דרכים מזהר זהירי שלא יפלו היונים ושפיר הוה סימן בכל גווני וא"ש

דף כב ע"א גמ' אלא גנב מי קחזי ליה דמייאש. מכאן קשה לדעת הרמב"ם ובש"ע ח"מ סימן ש"נ דס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני וא"כ מאי פריך מגנב דנהי דהוה הייאוש אח"כ מ"מ מהני שפיר כיון דאיכא נמי שינוי רשות אצל המקבל ואף דייאוש שלא מדעת לא הוה יאוש מ"מ מהני הייאוש אח"כ ולא גרע מאילו ליכא יאוש כלל. ואפשר לומר דבודאי כיון דבאיסורא אתי לידיה למה יקנה אלא דהרמב"ם ס"ל דהתם לא מקרי באיסורא אתי לידיה מאחר שלא ידע שחפץ גנוב הוא אתו כדמשמע מדחילק בין גנב מפורסם לאינו מפורסם וא"כ י"ל דהא בלא"ה לכאורה קשה מאי פריך מי קחזי ליה נימא דאיירי בגניבה שבודאי הרגיש בה כגון שגנב כיסו של חבירו ואדם עשוי למשמש בכיסו וכה"ג טובא שודאי נודע וצ"ל דמשמע מדנקט שנטל מזה ונתן לזה ולא נקט הלוקח מגנב כו' אלא איירי אפי' ראה שמיד שגנב נתן לו וא"כ ידע שהוא גנוב ובודאי באיסורא אתי לידיה ואע"ג דמשמע דהרמב"ם מיירי נמי בגנב מפורסם מ"מ י"ל דלא מקרי באיסורא אתי לידיה שהרי המקבל נותן הדמים כמ"ש הרמב"ם וא"כ טפי ניחא ליה שיהיה ביד הלוקח שעכ"פ יחזיר לו הדמים וכשהוא ביד גנב אינו בטוח אפי' על הדמים ולא מקרי באיסורא אתי לידיה משא"כ כאן דידע שגנבו א"כ לא גרע מאבידה שהרי מיד שנתנו לו נתחייב בהשבתו לבעלים דמה לי שלקח מיד הגנב או מצאו בקרקע והרי הוא מחוייב להשיבו לבעלים א"כ נתחייב בהשבה לבעלים משא"כ בדינא דהרמב"ם שלא ידע שהוא גנוב ומי גנבו א"כ לא שייך כלל שחלה עליו השבה משא"כ למ"ד יאוש שלא מדעת הוה יאוש לא חלה עליו מצות השבה כלל דמסתמא הוה יאוש

ועוד נ"ל לדעת הרמב"ם דלשיטתיה אזיל שפסק שצריך ליתן דמים בעד החפץ וי"ל דבאמת היינו טעמא דבאיסורא אתי לידיה דאף ע"ג דמהרמב"ם משמע דאף בייאוש ואח"כ שינוי רשות צריך ליתן דמים זהו דוקא בגנב מפורסם דמקרי ג"כ באיסורא אתי לידיה משא"כ בגנב שאינו מפורסם וכמ"ש הש"ך והוכיח מן הש"ס דבגנב שאינו מפורסם א"צ ליתן דמים וא"כ אפשר לומר דודאי הוכחת הש"ך מן הש"ס דבגנב שאינו מפורסם א"צ ליתן דמים הוא ברורה רק שזה דוקא בלקח לאחר יאוש דבהתירא אתי לידיה משא"כ בלקח לפני יאוש נראה דאף בגנב שאין מפורסם צריך ליתן דמים עכ"פ כיון דבאיסורא אתי לידיה והיינו דמים שהחפץ שוה יותר ממה שנתן בעדו דע"ז לא שייך תקנת השוק רק שהחפץ א"צ להחזיר דהוה יאוש ושינוי רשות עכ"פ וא"כ לק"מ על הרמב"ם מכאן דמשמע ליה דמה שנטל נטל והוא שלו לגמרי וא"צ ליתן אף הדמים וע"כ איירי בגנב שאין מפורסם ובלא ידע שהוא גנוב ואם כן לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש אי תימא דהוה יאוש ואח"כ שינוי רשות מ"מ כיון דאף דמים אינו נותן פריך שפיר לאביי וא"ש

ועוד נ"ל אפי' תימא דלהרמב"ם לעולם נותן דמים וא"כ ע"כ הכי קאמר דמה שנטל נטל היינו לענין שגוף החפץ ישאר לו מ"מ נראה דהיינו למ"ד יאוש כדי לא קני משא"כ למ"ד דיאוש כדי קני בודאי הלוקח אין צריך דמים כלל דבשלמא אי יאוש לא קני א"כ כשבא לידו מיד הגנב לא הוה בהתירא שהרי הגנב אין לו זכות משא"כ למ"ד יאוש כדי קני בודאי א"צ ליתן דמים כלל וא"כ י"ל דפריך לאביי לשיטתיה דאותיב בב"ק דף ס"ז ע"ב לרב יוסף דס"ל יאוש כדי לא קני ומשמע דס"ל יאוש כדי קני דהך קושיא לא נתרצה כי אם רבא תריץ לה א"ו דלא פליג כלל ארבה דס"ל יאוש כדי קני וא"כ משמע דגנב דומיא דגזלן דהא בחד מינייהו ודאי הוה יאוש וא"צ ליתן אפי' הדמים וע"ז פריך שפיר כיון דבאיסורא אתי לידיה למה לא יתן הדמים משא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק דיאוש כדי לא קני וא"כ הא דנקט מה שנתן נתן היינו לענין גוף החפץ שפיר י"ל דגם בשינוי רשות דקודם יאוש מהני שפיר וגם י"ל דלישנא דמה שנטל נטל ומה שנתן נתן דלא הו"ל למימר רק מה שנתן נתן אלא ודאי הכי קאמר כיון דמה שנטל נטל דליקני ליה הגנב לכך מה שנתן נתן וע"כ אתיא כמ"ד דקניה בייאוש לחודיה וא"כ א"צ ליתן אפי' הדמים ואהא פריך שפיר הא באיסורא אתי לידיה כן נ"ל ודו"ק

בגמ' שטף נהר כו' הא סתמא לא. דס"ד דאיירי באין יכול להציל כדפריך מסיפא למאי דמשני דאיירי ביכול להציל ואם כן ע"כ בס"ד משמע ליה דאיירי באין יכול להציל א"כ קשה לאביי נמי תקשי דהא באבידה ששטפה נהר גם אביי מודה דאמרינן לעיל דרחמנא שריא. מיהו לפמ"ש התוספות ניחא דמפרשי דודאי יכול להציל רק בשביל שאין בו סימן לא יכול להציל וא"כ תליא שפיר בפלוגתא דאביי ורבא בדבר שאין בו סימן משא"כ לפרש"י דמפרש בפשיטות קשה ואפשר היה לומר דאיירי שכפי הדרך שטיפת נהר אין יכול להציל רק שנזדמן לו כעת במקרה שיעכבום עקולי ופשורי והיה יכול להציל אילו מרדף ואילו ידע לא היה מעלה בדעתו שיוכל להציל והיה מתייאש כיון שסתם השטיפה של הנהר אין יכולין להצילן אלא דבלא ידע הוה יאוש שלא מדעת וא"כ לא דמי לאבידה ששטפה נהר דאיירי דבאמת אין יכול להציל אף אם אילו היה שם משא"כ הכא ולכן במרדפין חייב להחזיר אלא דהתוס' הקשו על פירוש רש"י לפ"ז מאי מהני ביכול להציל תקשי לי' בפשיטות למה נתייאשו הבעלים ועוד הקשו דאין זה דיוק כלל דאפי' סתמא מצי איירי וליישב פרש"י נ"ל דהתוס' כתבו דס"ד איירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה אפי' אין בו סימן יכול להציל וצ"ל לפירושם דלרבא שפיר מקרי יאוש שלא מדעת עכ"פ אע"ג דלא דמי כלל לדבר שאין בו סימן דמיד אילו נודע לו היה מתייאש וחסרון ידיעתו אינו מפסדת ביאוש משא"כ כאן אילו ידע היה יכול להציל בקל בשעת שטיפה וגם לרבא י"ל דלא מקרי יאוש צ"ל לדברי התוס' דגם זו הוי יאוש לרבא ורש"י ס"ל דלרבא נמי לא הוה יאוש בזה וא"כ י"ל שפיר דמאי דמשני בשיכול להציל היינו כשהוא בדרך שיכול להציל בקל אילו היה שם ולהכי גם לרבא לא מהני הייאוש שלא מדעת שאילו ידע היה יכול להציל בקל בשעת שטיפה בטרם שיבא ליד אחר וא"כ הדיוק הוא מפני שנתייאשו הבעלים היינו בהיו שם בשעה ששטף ולא דיברו כלום וסתמא נתייאשו ולא עבדו להציל מיד כיון שהוא דבר שאין בו סי' ואפשר שיבוא ליד אחר הוי יאוש ופריך מאי איריא מרדפין אפי' אין מרדפין