מעיני החכמה צה

שאין בו סימן ולא יתברר למי יחזיר וצ"ל כיון דמשמע ליה דבאיסורא אתי לידיה הו"ל למימר ביה יהא מונח עד שיבא אליהו. אלא דמ"מ יש להבין דנהי דבדבר שיש בו סימן חייב להכריז אפי' י"ל שמנכרים נפל אע"ג דרובא ישראל נינהו מ"מ י"ל שממיעוט נכרים נפל ובשלמא בדבר שיש בו סימן צריך להכריז שאפשר שיתברר ששל ישראל הוא עפ"י הסימנים משא"כ בדבר שאין בו סימן שפיר י"ל שהוא של מוצא וכיון שאי אפשר להחזירו לבעליו לענין זה שפיר תלינן במיעוט נכרים ולא יוציא מן המוצא שהוא מוחזק דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וצ"ל דקושיא לאביי דס"ל ברי ושמא ברי עדיף והך מ"ד ס"ל הולכין בממון אחר הרוב כדמשמע בפ' שור שנגח וא"כ ר' יצחק י"ל שסובר כדקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ולכן לא קשיא ליה אמתני' רק ברייתא במוצא מעות בבתי כנסיות משמע ליה ודאי דשם אין שכיחין כלל נכרים דס"ל דאיירי בבתי כנסיות של ישראל וליכא אפי' מיעוט נכרים וא"ש דרב יצחק אמר דוקא אהא וא"ש. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם שפסק דפירות מפוזרין הם שלו בדרך נפילה ולפ"ז א"ש דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ממילא יש לתלות ברובא דעלמא שהם נכרים אף דבמקום זה אין מצויין מ"מ מיעוט מיהו הוה ואין הולכין בממון אחר הרוב ודו"ק

עוד עלה בדעתי ליישב דודאי אמתני' י"ל דלא פסיקא ליה הך סברא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש רק דהכא מגופיה מוכח דקשה המוצא מעות בבתי כנסיות יהיו שייכים להקדש לגזבר דהקדש ואף דאין חצר להקדש הרי הקדש דידן דין הדיוט יש לו אלא די"ל כיון דבשעה שנפל לחצר להקדש הוה יאוש שלא מדעת דבודאי אז לא ידע והוה יאוש שלא מדעת דלא עדיף חצר מידו דלא קני יאוש שלא מדעת וא"כ מברייתא גופיה מוכח דיאוש שלא מדעת לא קני ולהכי לא פריך ממתני' דמתני' לא מוכח כלל דיאוש שלא מדעת לא קני' משא"כ מהך ברייתא וא"ש. ובזה ניחא דרש"י פירש לקמן לרבא ראה סלע שנפל שלא היה שהות כדי למשמש והוא תמוה דרבא סבירא ליה יאוש שלא מדעת נמי קני. ולפ"ז ניחא דקשיא ליה לרש"י לרבא תקשי הך ברייתא אלא נראה דאף דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת נמי קני היינו משום דכיון דאילו ידע היה מייאש בלי ספק חסרון ידיעתו אינה מעכבת היאוש וא"כ י"ל דוקא בהיה שהות כדי למשמש משא"כ בראה שנפל אילו היה יודע היה מגביהו מיד ולא היה מייאשו א"כ גם לרבא הך יאוש שלא מדעת לא קני. ולהכי בחצר גם לרבא לא קני יאוש שלא מדעת שהרי בשעת נפילה לא שייך לומר אילו היה ידע ליה נמי הוה מייאש דאילו ידע ודאי היה מגביהו מיד במקומו ולהכי כאן בחצר ודאי הוה יאוש שלא מדעת ולהכי הוכרח רש"י לפרש לקמן גם לרבא בראה סלע שלא היה שהות כדי למשמש בו וא"ש אלא דר' יצחק לא ס"ל הך סברא כלל לחלק וס"ל דודאי כיון דכאן מוכח יאוש שלא מדעת לא קני ס"ל בכל גווני יאוש שלא מדעת לא קני ולהכי לא משני ר' יצחק הכי אמתני'. ובזה ממילא אין מקום למאי שהקשו התוס' למה פריך תו מדר' יצחק דכיון דר' יצחק הוא דקאמר לה אהך דהמוצא מייתי עיקרא דמילתא דאהא קאמר לה ר' יצחק ולק"מ ודו"ק. ולפ"ז מוכח שלא כדברי מהרש"ל שהביא בש"ך שכתב בחצר קני יאוש שלא מדעת ולפ"ז מוכח דלכ"ע בחצר לא קני יאוש שלא מדעת

ונראה עוד די"ל ודאי דלא מקשי רב יצחק ממתני' לכן י"ל מספיקא שמא לא ידע למה נוציא מן בעל האבידה וצ"ל דמקרי תפיס שלא ברשות מיהו אי אמרינן בדמי אבידה ישתמש בהם א"כ לא גרע מדמי אבידה שיכול להשתמש במעות ומקרי תפיס ברשות ולא קשיא רק מהך דמצא מעות בבתי כנסיות דיש בו סימן ולא ישתמש בהם מיהו אי אמרינן כרבי עקיבא דלא ישתמש בדמי אבידה קשיא ליה שפיר מספיקא לא יזכה לכן ממתני' כיון דכבר אמר ר' יצחק אדם עשוי למשמש א"ש אפי' לר"ע. ובהכי ניחא מה שכתב הרי"ף בדרך נפילה אפי' טובא שלו. ולפ"ז ניחא דודאי גם בפירות כיון דסופן לירקב כיון שאין בו ויצטרך למוכרן ודמי אבידה ישתמש בהם ממילא ישארו לו ולא קשיא רק לרבי עקיבא לכן אמר ר' יצחק וכמה לאוקמא כר"ע ג"כ. גם י"ל בפירות אם ליקטן א' א' לא שייך באיסורא אתי לידיה שאינו כ"א ש"פ רק כשיצרף וכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו מיהו ביש בו סימן אינו מוחל אפילו על פחות מש"פ כיון דחזי לצרופי משא"כ הכא שאין יכול להחזיר רק שיהיה מונח שפיר י"ל סברא זו

בא"ד וי"ל כו' דמשמע דבכל ענין כו' אע"ג דאית ביה סימן וכו' ומשמע נמי כו' עדיין היה בעל אבידה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שדחק דבדבר שיש בו סימן גם רבא מודה אלא דהכא כיון שרבים מצויים הוה כדבר שאין בו סימן דעומד ליאוש ג"כ וזה פשוט. אלא דקשה דא"כ מאי אולמא דיש בו סימן מאין בו סימן ומהרש"א דחק בזה וגם לשון התוס' שכתבו ומשמע נמי צריך ביאור. ואני אמרתי בכוונת התוספות דעיקר כוונתם דהא דמקשה לעיל הא לא ידע דנפל אע"ג די"ל דמספיקא אינו מחוייב לחוש שמא לא ידע דנפל והיה אפשר לדחות הקושיא די"ל בעל אבידה הוה מוחזק מספיקא ולאו קושיא אלימתא הוה כ"כ משא"כ אן בהך ברייתא משמע טפי שלא ידע הבעל אבידה דהא היה בבית מדרש כשמצאן זה ולא צווח על אבידתו עד עכשיו שכבר מצאן זה ואמרינן אם איתא דידע מקדם מיד היה חוקר פן ילך המוצא מבית המדרש ואילו בדבר שאין בו סימן אין ראיה ממה שלא צווח דמה לו לצווח כיון שאין שומע לו להאמינו שהוא שלו כיון דאין בו סימן ואע"ג דלפום הך סברא גם בדבר שיש בו סימן הוי יאוש מטעם שרבים מצויים שם מ"מ אי יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ אדרבה הוא עומד וצווח פן מצאו אחד מקודם והוא אומר שעכשיו נודע לו א"כ הרי מחוייב להחזירו אם מצאו קודם שנודע לו וא"כ עכ"פ הוא מודה עוד שעכשיו הוא שנודע לו משא"כ בדבר שאין בן סימן שיודע שאין יכול לברר ששלו היה המעות אין הוכחה כ"כ מדלא צווח מיד שהרי גם אם יזעק אין שומע לו שהרי לא נודע כלל שהוא שלו ולזה כתבו דמיירי דבעל אבידה עדיין בבית המדרש דאל"כ י"ל גם כאן אולי כבר נודע לבעל אבידה בשעה שמצאו וכבר צווח במקום שהוא שם אך בעדיין הוא בבית המדרש נוטין הדברים מדלא צווח עד עתה בודאי עכשיו הוא שנודע לו מאחר שיכול לברר עפ"י סימן ששלו הוא היה מפרסם מיד לצווח על אבידתו ומדלא צווח עד השתא בודאי השתא הוא דאתידע ליה כן י"ל לכאורה. ונראה עוד יותר בפשיטות דהתוס' באו לומר דכאן הוה ודאי יאוש שלא מדעת דכיון דעדיין בעל אבידה בבית המדרש ולא צווח על אבידתו בוודאי לא נודע לו דאי הוה מתיידע ליה הוה צווח וא"כ בוודאי הוה יאוש שלא מדעת והיינו כיון דבעל אבידה עדיין בבית המדרש ולא חיפש כלל בודאי לא נודע לו עדיין אלא דבדבר שאין בו סימן אין ראיה מדלא צווח שהרי לא נודע כלל מי הוא בעל אבידה ושמא כבר הלך חוצה ואין יודע כלל היכן אבד ואף שאחד אומר שהוא אבדו מ"מ בדבר שאין בו סימן אינו מחוייב להאמינו וי"ל שמי שהם שלו כבר נודע לו באשר הוא שם ובאמת הוא צווח שם א"כ אין ראיה ברורה שבא לידו קודם שנודע משא"כ בדבר שיש בו סימן שעדיין בעל האבידה בבית המדרש והוא אומר שמצא איזה דבר וזה משיב שלי הוא וזהו סימן שלו אם כן בוודאי מדלא חיפש כלל בהיותו בבית המדרש ודאי לא נודע לו עדיין והוה ודאי יאוש שלא מדעת ומשני דמ"מ ודאי נודע לו כדרב יצחק כן נ"ל ברור כוונת התוס' ודו"ק

בתוס' ד"ה וכן תאינה כו' פירוש בשלמא לאביי כו' לפי שסבור שהמוצא יקחנה כי הוא לא ידע כו' אלא סבור הוא שעוברי דרכים כו' עכ"ל. ויש לדקדק אכתי אמאי יהיו מותרים דילמא באמת מעוברי דרכים נפיל ואפ"ה לא שרי לי' דהוה יאוש שלא מדעת. ואפשר לומר כיון דעכ"פ יקחוה ויתלו מעוברי דרכים אע"ג די"ל שנפל מן התאינה מ"מ י"ל שהוא נתייאש ושרי מטעם דאיכא למימר שנתייאש ואת"ל שלא נתייאש שמא מעוברי דרכים נפל וכבר נתייאשו דעכ"פ בעל התאינה מתייאש מאחר שא"צ להחזירם לו מטעם שמא נפלו מעוברי דרכים והמוצא מותר ליהנות מהם מטעם כיון דבעל התאינה מתייאש מהם שעכ"פ אין מן הדין להחזירם לו ולהכי שרינן להמוצא דאפי' תימא מעוברי דרכים נפל י"ל שידעו בהם כבר וכיון דאיכא למיתלי נמי בהך תאינה לא חיישינן כולי האי לעוברי דרכים ושלא ידעו בהם. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוס' נתלה באמת לעוברי דרכים דלפמ"ש לק"מ דבזתים וחרובין ממנ"פ הוה יאוש שלא מדעת בין נפלו מבעלי הזתים ובין נפלו מעוברי דרכים וא"ש אלא דהתוס' ס"ל דהתאני' חשיבי וממשמש בהם. ולכאורה לא היו התוס' צריכים לכל זה דהא לאביי י"ל בפשיטות דס"ל דתאינה מותרת מטעם דהוה דבר שאין בו סימן ויאוש שלא מדעת לא הוה דעבידי דנתרא וי"ל שמאחר נפלו משא"כ זתים וחרובין אסור דהוה יאוש שלא מדעת וא"צ לומר שיטול שלא כדין רק דמן הדין כיון דאין בו סימן ואין ידוע של מי הוא הוה כמו כל דבר שאין בו סימן ושרי להמוצא. ונראה דהתוס' הוכרחו לזה דהא לפי האמת מוכח לקמן דגם לדידן דקיי"ל כאביי מ"מ ס"ל סברא זו דחזותו מוכיח עליו דפריך הני תמרי דזיקי היכי אכלינן וצ"ל דעבידי דנתרי כמ"ש התוס' לקמן וא"כ מאי קשיא לן וע"כ לומר דגם לאביי חזותו מוכיח עליו וא"כ תקשי למה יהא מותר בתאנים כיון דחזותו מוכיח עליו והוה כמו סימן ולזה פירשו דלאביי שרי משום שיתלו בעוברי דרכים ואם כן בתאינה אע"ג דחזותו מוכיח עליו שרי לאביי אלא דמ"מ אינו מוכרח די"ל כמו שאכתוב בסמוך לפירש"י

בפרש"י בד"ה עם נפילתה נמאסת הילכך כיון דידוע דנתרא כו' עכ"ל. לכאורה קשה כיון דקאי הכא לרבא ולרבא יאוש שלא מדעת נמי הוה יאוש. ולפמ"ש לעיל יש ליישב דגם לרבא בעינן שיהיה שהות כדי לייאש וא"כ לכאורה קשה מאי מקשי בגמרא לרבא מזתים וחרובין נימא דמיירי בשעת נפילה שלא הי' שהות כדי לייאש והיכא דליכא שהות כדי לייאש לא שייך לומר דאילו ידע היה מייאש דאילו ידע בשעת נפילה הי' יכול להגביה לעצמו ע"ש וא"כ מאי פריך מזתים וחרובין נימא דמיירי שלא היה שהות כדי לייאש וצ"ל דמשמע ליה דבכל גווני נקט דאסור וא"כ לפי האמת תקשי בתאינה למה שרי גם לרבא וע"כ גם לרבא הטעם משום דעבידי דנתרא וא"ש. מיהו יש לחלק דבשלמא למ"ש לעיל היינו משום בשעת נפילה היה מגביה מיד משא"כ כאן שלא היה במקום שנפל. מיהו למאי דפרישית לעיל דלרבא טעמא דבדבר שיש בו סימן אינו מתייאש ועוד אמרתי בכוונת רש"י דס"ל הטעם לחלק בין דבר