מעיני החכמה צד

ואמרינן דדוקא אם נתייאשו בפירוש הוה יאוש הא סתמא לא הוה יאוש ולמאי דמסיק דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק ובלא היו הבעלים שם לא הוה יאוש דאע"ג דבנודע לו ודאי מתייאש שאינו מעלה על דעתו שנזדמן שם אדם להצילן מיד וכשלא יצילן מיד שוב לא יהיה אפשר להצילן ואפ"ה ס"ל לרבא דלא הוה יאוש והיינו משום דאילו היה שם היה יכול להציל מיד ולא היה עומד ליאוש מן הסתם לא מהני היאוש שלא מדעת. מיהו לא דמי כולי האי דהתם אילו היה נודע לו אז היה יכול להציל משא"כ כאן דנתייאש מיד כשנודע לו י"ל אילו נודע לו מעיקרא ג"כ היה מייאש דלמה נימא שנשתנה דעתו וצ"ל דמסברא פשיטא לן ביש בו סימן לא הוה יאוש ומטעם האמור בש"ס דבאיסורא אתי לידיה. ונראה להסביר הטעם דודאי בשעת מציאה בדבר שיש בו סימן מסתמא אינו מכוין לקנות לעצמו שהרי מסתמא לא יתייאשו הבעלים דמימר אמר סימנא אית לי בגויה וא"כ אין רשאי להתכוין לקנות לעצמו וע"כ מתכוין בשביל הבעלים וא"כ כיון דאפילו מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כ"ש אם מגביה מציאה להחזירה לבעלים ודאי מיד ברשות בעלים הוא ואם יגביהנה לעצמו איסורא קעביד וכיון דמיד נתחייב בהשבה תו לא אהני ליה היאוש ולכן אפי' תימא דמעיקרא נמי היה מתייאש מ"מ כיון דבהגבהתו נתחייב בהשבה והיינו דקאמר באיסורא אתי לידיה היינו אם יגביהנה שיזכה בהגבהה זו לעצמו הוה איסורא וא"כ בשעת הגבהה ע"כ מכוין להחזירו לבעלים

שם בגמרא ת"ש פירות מפוזרין הא לא ידע דנפל כו'. ויש לדקדק מאי קשיא ליה דילמא מספיקא אינו חייב להחזיר מהיכא תיתי לומר דלא ידע. ולשיטת הרא"ש דס"ל בספק הפקר מוקמינן לה בחזקת מרא קמא וא"כ הכא מספיקא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא משא"כ לדעת הרמב"ם דלא מפקינן מיד המוחזק מספיקא א"כ גם כאן נימא מידי ספיקא לא נפיק וזכה בו המוצא. וכבר עלה בדעתי לומר דמשמע ליה דבכל גווני נקט הרי הוא שלו אפילו באו בעליו וטוענין ברי שבודאי עתה הוא שנזכר להם וא"כ מעיקרא הוה יאוש שלא מדעת ולא זכה בו המוצא ובכל גווני נקט הרי הוא שלו. אלא דאכתי י"ל אי נימא דמהני חזקתו ואנן קיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף דאוקי ממונא בחזקת מריה וא"כ אין להוציא ממנו אפילו בברי ושפיר הוה שלו ולא פריך מידי. מיהו י"ל דקושיין לאביי לשיטתיה דס"ל ברי ושמא ברי עדיף כדמשמע בב"ב דף ל"ד גבי האומר זה אחי. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב בסתמא פירות מפוזרין הרי אלו שלו ולא כתב דאיירי דוקא במכנשתא דביזרי. ותמהו עליו דאנן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ קשה הא לא ידע דנפל ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דקיי"ל כרב נחמן דאוקי ממונא בחזקת מריה וא"כ י"ל מספיקא שפיר הוה שלו ולא אמרינן שיאמין לו על ברי שלו שאומר שעתה הוא שנודע לו ומספיקא לא מפקינן מן המוצא וא"ש דברי הרמב"ם לשיטתיה. אלא דבאמת יש לדקדק דכיון דפירות דבר שאין בו סימן הוא ואי אפשר להחזירו לבעליו וא"כ ממילא הוא שלו וצ"ל דהקושיא דנימא ביה יהא מונח עד שיבא אליהו וע"ז קשה כיון די"ל שידעו הבעלים בשעת מציאה נחזיקה בחזקת מוצאה כיון שמוחזק באבידה ולא שייך לומר ברי עדיף דזה שאומר שאבדו לא מהדרינן לי' דשמא אינו בעליו כיון דלית ביה סימן לא מהדרינן ליה וא"כ למה נימא מספיקא שיהא מונח כיון די"ל שידע שנפל מיניה ואפשר לומר דמשמע ליה בכל גווני הן שלו ואפילו מביא הבעלים עדים שהם שלהן כגון שראו מרחוק שזה אבדם וזה הגביהם אפ"ה הם שלו ובכה"ג שפיר הו"ל למימר שיחזירם דתועיל טענת ברי שלו. ובזה מיושב לדברי הש"ך בח"מ סי' ר"ס שפירש דברי הרמב"ם אע"ג דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש מ"מ היכא דאי אפשר להחזירו לבעלים הוא שלו ולא אמר רק היכא דמתברר של מי הוא וא"כ קשה מאי פריך הכא. ולפ"ז א"ש דהכא משמע לן אפילו מברר בעדים הוא שלו א"ש. מיהו יותר נ"ל מה שכתב הרמב"ם ספק הינוח שאם נטל לא יחזיר דזכה בו המוצא היינו נמי בספק הינוח דמספיקא לא מפקינן מיניה ולכן נהי דלכתחילה לא יטול מ"מ אם נטל זכה דשמא היה בדרך נפילה ובדרך נפילה ודאי הוה יאוש ולכן בדיעבד זכה בו וא"צ להחזירו וא"כ אפשר לומר כאן דהא דפריך הגמרא הא לא ידע דנפל דמסתמא הוה לן לאחזוקי כיון דבשעת נפילה ודאי לא ידע י"ל מחזקינן לי' בחזקת שלא ידע

עוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל שפסק בסתמא דמצא פירות מפוזרים הם שלו ומשמע אפי' בדרך נפילה וקשה קושיית הש"ס ובגמרא מוקי במכנשתא דביזרי והרמב"ם לא הביא אוקימתא זאת. ונראה ליישב לפי דברי הש"ך בדעת הרמב"ם בספק הינוח דאם נטל זכה בו והרי הוא שלו דלא אמרינן גבי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו ולכאורה תימה על הש"ך דאין מקום לכל הקושיות מהא דפריך מפירות מפוזרים ועיגולי דבילה ולכאורה הוא תמוה גדולה. אכן נראה ליישב עפמ"ש התוס' לקמן דף כ"ד בד"ה מצאן שנים שנים דמתניתין דקתני מחרוזות וככרות הם שלו מיירי בדרך נפילה דאז לא הוה מנין סימן שאינו יודע היכן נפל וא"כ באמת משכחת לה בהו סימן שמצאו במקום אחד דבאמת נפלו במקום אחד וא"כ יוכל ליתן סימן במנין וא"כ פריך שפיר הא לא ידע דנפל מיניה וא"כ מצי ליתן סימן במנין וא"ש ובזה מיושב ג"כ מה שפסק הרמב"ם דפירות מפוזרים הם שלו ובגמרא מוקמי דוקא במכנשתא דביזרי ותמהו עליו והרמב"ן תירץ דפירות חשובים ג"כ כיון דמידי דמיכל נינהו חשובי' והוא תמוה שהרי בש"ס משמע דלא מהני הך טעמא והיינו מטעם שכתב בסמ"ע דסתם פירות הם תבואה וקטניות שנו וע"כ צ"ל בהו דלא שייך בהו דמרגיש בנפילתן. אך לפ"ז א"ש דודאי לדברי הרמב"ם בדבר שאין בו סימן זכה לעצמו אלא דבס"ד משמע דמיירי אפי' יוכל ליתן סימן במנין ומיהו פירות גדולים דוקא כמו תאנים ורימונים ואף דמייאש בדרך נפילה מ"מ בלא ידע דנפל הוה יאוש שלא מדעת ולהכי בס"ד מוכרח לאוקמא במכנשתא דביזרי דמשמע פירות מפוזרים איירי בכל גווני אפי' פירות גדולים וזהו דוקא בס"ד דאכתי לא אסיק אדעתיה דמידי דמיכל חשיבי משא"כ לפי האמת א"כ ממ"נ א"ש אם תימא דאיירי בפירות גדולים א"כ י"ל דחשיבי ממשמש בהו ולא הוה יאוש שלא מדעת ואי הוה פירות קטנים א"כ לא הוה מנין סימן ולכן אם נטלו זכה לעצמו א"כ א"ש לפי האמת ממ"נ ורבי עוקבא דמוקי במכנשתא דביזרי היינו משום דבעי לאוקמא מתניתין בדרך הנחה. וא"כ א"ש דברי הרמב"ם שפסק בדרך נפילה במצא פירות מפוזרים שהם שלו וא"ש ודו"ק. ובזה מיושב קושיית התוס' ושאר מפרשים לקמן דף כ"ה בד"ה שעשויין דשפיר י"ל שנים הם דרך נפילה ומ"מ קשיא ליה אפי' תרי נמי היינו בדרך נפילה ובלא שהה כדי למשמש דהוה יאוש שלא מדעת וכמו שאכתוב שם בס"ד. ובזו מיושבים היטב דברי הרמב"ם ר"פ ששה עשר שכתב מחטין שמצאן שנים שנים חייב להכריז ותמה הכ"מ דבגמרא משמע דוקא במחטין נפרדין ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתי' אזיל דפסק כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ אפי' בשנים נמי חייב להכריז ואף דהוה בדרך נפילה מ"מ כיון דלא ידע דנפל הוה יאוש שלא מדעת ושפיר מצי ליתן הסימן מנין

שם גמרא הא לא ידע דנפל כו'. והקשה מהרש"א נימא דס"ל סימן עשוי לידרס לא הוה סימן ומקום ג"כ לא הוה סימן וא"כ י"ל דמוקי מתני' בדרך הינוח ע"כ. נראה מדברי מהרש"א דגבי הינוח לא שייך יאוש שלא מדעת אע"ג די"ל כל שלא נזכר עדיין ולא נתייאש בפירוש הוה יאוש שלא מדעת ובהכי ניחא דלא מקשי מרישא דכריכות בר"ה היינו משום דאליבא דידן דקיי"ל כרבא דמקום הוה סימן וא"כ י"ל הא דכריכות הם שלו בדרך הנחה ולא מקרי יאוש שלא מדעת משא"כ הך דמעות ואינך דאיירי היינו אפילו ברה"י כמ"ש התוס' במתני' וע"כ איירי בדרך נפילה דבדרך הנחה לרבא מקום הוה סימן כדלקמן וא"ש. ואפשר להוכיח עוד סברא זו דאי נימא דגם בהינוח שייך יאוש שלא מדעת א"כ בכריכות תקשי קושית הש"ס דילמא בשעה שמצא עדיין לא נזכר ולא שייך שינויא דש"ס אגב דיקירי כיון דכבר שכחן מנא ידעינן אימת שנזכר א"ו בהינוח לא שייך כלל יאוש שלא מדעת וע"כ לא מקשינן אלא מהנהו דמיירי בדרך נפילה וצ"ע. מיהו בלא"ה מאי דקשיא ליה למהרש"א דנימא דמיירי בדרך הינוח ומקום לא הוה סימן. לכאורה אינה קושיא דא"כ היכא נקט הרי אלו שלו כיון דמתני' מיירי אפילו ברשות היחיד כמ"ש התוס' לעיל ובמקום המשתמר אפילו ספק הינוח לא יטול וא"כ היכא נקט הרי אלו שלו אלא דמהרש"א לשיטתי' שפירש לעיל בדברי התוס' דברשות היחיד נמי בספק הינוח רשאי ליטלו בדבר שאין בו סימן וא"כ לפמ"ש לעיל בדברי התוס' דלא קאמרי אלא דאיירי בדרך הנחה בר"ה ובדרך נפילה איירי בין ברה"י בין בר"ה ממילא לא יקשה קושיית מהרש"א ואם נימא דגם בהנוח שייך יאוש שלא מדעת צ"ל לתירוץ הש"ס דכל הני מחמת חשיבותן או מחמת כובדן מרגיש ששכחו מדלא חזר עליהם ודאי מתייאש שהרי מי שיטלנו לא יחזירנו לו מאחר שאין בו סימן. ומלשון הש"ס דמשני במכנשתא דביזרי דאבידה מדעת הוא משמע לכאורה דגם בהינוח שייך יאוש שלא מדעת דאל"כ ל"ל טעמא דאבידה מדעת הוא לפי דברי מהרש"א גופיה דבספק הינוח יכול ליטלו אף ברשות יחיד א"כ בלא"ה הוה יאוש אפילו לא יהיה אבידה מדעת כיון דיכול ליטלו וסימן אין בו ולא הו"ל לשנויי רק דאיירי בהינוח וגם לעיל דאמרינן דוקא קב בד' אמות מוכח בהדיא דביש טפי מקב אין ליטלן וע"כ מוכח בהדיא דס"ל דגם בהינוח אסור ליטלו ביש יותר משיעור כנ"ל וע"כ לא נמנע או שנאמר בהינוח אסור ליטול ברשות יחיד ואם נרצה לומר כדברי מהרש"א דגם בהינוח ברשות יחיד לא מקרי מקום משתמר ויכול ליטלו א"כ האי דקאמר דוקא בקב ע"כ לומר דביותר מקב דלאו אבידה מדעת הוא י"ל דהוה יאוש שלא מדעת דאכתי לא ידע דשכחו שם וא"כ ע"כ אם נימא דגם בהינוח מותר ליטלו ברשות יחיד מוכרח לומר דיאוש שלא מדעת הוה ג"כ בהינוח וא"כ אין מקום לדברי מהרש"א ועמ"ש לקמן עוד

בגמרא אגב דיקירי מידע ידע בהו לקמן גבי קציעות אמרינן אגב דחשיבי ממשמש בהו ועיגולי דבילה נמי קציעות הם. וצ"ל דצריך לטעמא דיקירי משום ככרות של נחתום דלא חשיבי וכבר כתבתי דאם נימא דגם בהינוח שייך יאוש שלא מדעת צ"ל תירוץ הש"ס בכל הני דחשיבי מסתמא נזכר כבר רק ששכח באיזה מקום הניחם וא"כ ממילא הו"ל יאוש דהא לא יהא בהם שוב סימן מקום

בתוס' ד"ה ת"ש תימא כו' ור' יצחק נמי כו' אפשר לתרץ דבלא"ה יש להבין מאי מקשי לאביי הא י"ל לכך הוה שלו שהוא דבר