מעיני החכמה צ

היה עבד מסתמא משל רבו היה המעות. וצ"ל דדוקא התם שהיה עבד בשעה שהפקיד אמרינן מסתמא אין לו אבל אם אמרינן עדיו בחז"ל תלינן שמצא מציאה או ניתן לו במתנה וכיון שזכין לו למפרע המתנה והמציאה שלו ויכול היה ליקח בדמים. ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרא"ש והטור שכתבו בח"מ סימן ס"ה סי"ג במוציא שטר שחרור שכתבו שצריך להביא ראיה אימת מטא שטרא לידיה ותמהו עליהם דהא הם פסקו עדיו בחז"ל וא"כ אפילו מטא לידיה אח"כ זכה למפרע ולפ"ז ניחא דהא יש להבין אפי' למ"ד עדיו בחז"ל לא ניחא דהא קיי"ל באחד מן האחין שנושא ונותן בתוך הבית ואונות ושטרות על שמו עליו להביא ראיה אם אומר מציאה מצאתי או שנפלו לו מבית אבי אמו. וכדאיתא בח"מ סי' ס"ג אלא דבב"ב דף נ"א פליגי חד אמר ראיה בקיום השטר וא"כ י"ל שפיר גם כאן מהני ראיה בקיום שטר ולהכי אמר שפיר דניחא למ"ד עדיו בחז"ל משא"כ לדידן דקיי"ל ראיה בעדים ואינו נאמן לומר מציאה מצאתי א"כ גם כאן נהי דעדיו בחז"ל מ"מ י"ל דמחזקינן דקנה משל רבו כיון שאז לא היה משוחרר א"כ מסתמא של רבו הוא ולא מהני עדיו בחז"ל אם אינו מביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד א"כ כשיוחזר לו השחרור יוציא שלא כדין מן הלקוחות דנחזיק השחרור שבא לידו מזמן הכתוב וא"ש דברי הרא"ש והטור מיהו בטור משמע דגם בשחרור אמרינן עדיו בחז"ל

מיהו נ"ל יותר לפמ"ש התוספות לקמן דף כ' ד"ה שובר שתקנת חכמים הוא לומר עדיו בחז"ל כדי שיוכלו לכתוב בלא המקבל א"כ י"ל דודאי לפי האמת גם לדידן קיי"ל דכותבין שחרור להרב אע"פ שאין העבד עמו כמו בגט וכמ"ש גם בש"ך ח"מ שם וע"כ לומר דלא חיישינן חמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי כמו בגט דכשמוסרו בפני עדי מסירה ויראה שלא נמסר בזמן הכתוב בשחרור קלא אית ליה כמו בגט ומסקי דעתייהו לומר אייתי ראיה וא"כ קשה איך אמר בגמרא דלמ"ד עדיו בחז"ל ניחא הא קשה דכאן אין לתקן כלל עדבחז"ל כיון דיכולין לכתוב בלאו הכי כיון שימסרנו אח"כ וקלא אית ליה יאמרו אייתי ראיה. מיהו בס"ד דלא אסיק אדעתיה שיאמר אייתי ראיה שפיר י"ל שתיקנו גם בשחרור עדיו בחז"ל כדי שיכתוב לרב לבדו בלא עבד. ולמאי דמסיק שיאמרו אייתי ראיה א"כ ממילא בשחרור לא תיקנו עדיו בחז"ל בפרט שיש בו דררא דאיסורא ואי משום שיוכלו לכתוב כיון דאמרי' אייתי ראיה שפיר יוכלו לכתוב ואף דלפמ"ש התו' ד"ה וליחוש כבר ידע ממתני' דאמרי אייתי ראיה רק בשביל שמודה לא מסקי דעתייהו לומר אייתי ראיה וא"כ אכתי קשה למה תיקנו עדיו בחז"ל בשחרור דכבר מוכח כן ממתניתין דאמר תנו נותנין י"ל ודאי להך מ"ד הוה מצינן למימר דלא ס"ל קלא אית ליה בשחרור ועיקר הסמיכה על הא דעדיו בחז"ל ולפי האמת כיון דלדידן לכך כותבין בשביל שיאמרו אייתי ראיה ממילא אין לתקן כלל בשחרור עדיו בחז"ל שאין בו תועלת או י"ל כמ"ש מהרש"א לקמן דאם עדי חתימה כרתי מדינא עדיו בחז"ל למפרע וא"כ אין לחלק בין שחרור לשאר שטרות כיון דהוא מדינא. ולפי האמת דקיי"ל עדי מסירה כרתי א"כ אין עדיו בחז"ל רק מן התקנה ואם כן ממילא בשחרור א"צ לתקן עדיו בחז"ל ושוה לגט אשה דמ"מ יכולין לכתוב שיאמרו אייתי ראיה וזה נכון וברור ועיין ש"ך ח"מ סימן ל"ט שהקשה לפי שיטת הרי"ף כפי מה שהבין הרא"ש מדבריו דאם מכר השט"ח לאחר נתבטל זכוי החתימה א"כ קשה כאן ניחוש שמכר העבד לאחר ונתבטל זכוי החתימה ועיין בתומים ס"ק כ"א מ"ש בזה. ולי נראה לפמ"ש לעיל בסמוך דהא בלא"ה בשובר יש להבין מאי פריך דילמא כתב ליתן בניסן הא גם עכשיו כשיהיה השובר מונח לא יגבו הלקוחות מן הבעל דמספיקא הבעל מוחזק וצ"ל דמ"מ י"ל דמהני תפיסה עכ"פ כשיהיה ספק בשובר תועיל תפיסה בעדים וא"כ בעבד דלעולם העבד מוחזק בגופו לא שייך ביה תפיסה וא"כ ממילא כיון שהעבד עכשיו בשחרור ספק לא שייך בו תפיסה וגם כיון שהוא ספק משוחרר לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול וא"כ כופין לשחרר והוה כמו בארעא דנגוביינא קיימא רק שכותב לו שטר על דמיו כדאיתא בגיטין דף מ"ח בחצי עבד וחצי בן חורין וכאן מספיקא לא יצטרך לכתוב לו שטר על דמיו אלא דבאין הרב מודה לא יחזיר היינו משום חששא דשמא קנה העבד נכסים שהם של הרב מספיקא אבל גוף העבד ודאי צריך לשחרר ומספיקא לא יתן לו שטר על דמיו כדלקמן דף ק"י בארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי' דמיא. ולשיטת הרי"ף ניחא מה שהקשה הר"ן עוד אמאי לא אמרי' דילמא שיעבד נכסיו עכשיו ומשועבד למקבל מתנה ואם יזכה במתנה למפרע מזמן שנכתב יפקיע שעבודו שלא כדת ולפ"ז ניחא דהכא מקשינן לכ"ע אפילו למ"ד עדיו בחז"ל וא"כ אם לוה אח"כ לא נתבטל זכוי החתימה שפיר קנה למפרע דמשום שלוה אינו בטל זכוי החתימה שהרי אין ביטול על המתנה כל זמן שאינו גובה משא"כ בנתן לאחר אח"כ הרי יצא השדה מרשותו לגמרי ונתבטל זכוי החתימה

עוד נ"ל לדעת הרא"ש והטור דודאי בהלואה שפיר י"ל עדיו בחז"ל דאדעתא דהכי חתמו לו שיזכה מיד המלוה בשעבוד ואין כאן תנאי כלל שהרי אין השעבוד רק על הלואה ואם לא ילוה ממילא אין כאן שעבוד משא"כ בשטר מתנה אם נימא עדיו בחז"ל ע"כ שאדעתא דהכי כותב כשירצה ליתן יזכה במתנה מיד וכיון דאין רצונו ליתן לו לחלוטין דא"כ לא נבעי מטי לידיה כיון שזיכה לו מיד וע"כ אדעתא דהכי זיכה לו כשיתרצה אח"כ למסור לו א"כ תליא בברירה דאם יתרצה אח"כ הוברר שזכה למפרע דכאן הוה תולה בדעת עצמו ובהלואה מקרי תולה בדעת אחרים כשילוה לו ובדעת אחרים י"ל טפי ברירה כדאיתא בפ' כל הגט וגם לאו בכלל ברירה הוא כלל שאינו רק משעבד לו נכסיו מיד בעד דמי הלואה ואין תולה ברצון כלל כמו במכירה שמוכר לו ע"ד ליתן דמים. וח"כ י"ל היכא דתולה הדבר ברצונו תליא בברירה וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וא"כ לא שייך עדיו בחז"ל והא דאמר לעיל בשיחרור עדיו בחז"ל ניחא היינו משום דמצינו למימר דתנא דברייתא ס"ל יש ברירה וא"כ הרא"ש והטור שפסקו אין ברירה לא שייך במתנה עדיו בחז"ל ולהכי נקט הברייתא דוקא במתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ. ובאמת בלא"ה נראה הא דעדיו בחז"ל צריך להבין דאם כונתו שיזכה מיד הא לא מהני עד דמטי לידיה וע"כ כונתו שיזכה למפרע כשימטי לידיה א"כ לפמ"ש הטור אבן העזר בסימן קמ"ג דעת בעל העיטור דגם בתנאי דמעכשיו יכול לבטל שאף אם יתקיים יהיה כלא נתקיים וא"כ כשכתב השדה לזה ולא מסר לו ואח"כ נתנו לאחר ומסר לו א"כ הוה ביטול גמור שהרי אז פיו ולבו שוין ליתן להשני ואין דעתו כלל שיהיה לראשון וא"כ י"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כיון שבעצמו יכול לבטל אף אם יתנו אח"כ לידו שלא יועיל גם השני יכול לבטל תנאי זה ובטור כתב שכן דעת הרא"ש וא"כ ממילא לא שייך עדיו בחז"ל בכה"ג. ולפ"ז אפשר מה שהשיג הרא"ש על הרי"ף גבי שובר שנתבטל זכוי החתימה אפשר דהיינו דוקא במכיר' שאין כאן ביטול התנאי די"ל דמשטה במוכר וזוזי אנסוה אבל במתנה דודאי פיו ולבו שוין ליתן להשני דאל"כ מי הכריחו ליתן א"כ יכול לבטל התנאי וא"כ במה שנתן להשני ודאי חזר מן הראשון לגמרי והוה כמו ביטול התנאי ולא שייך עדיו בחז"ל. מיהו יותר נראה בלאו הכי כיון דבאמת לא התנה כלום א"כ איך נימא עדיו בחז"ל וע"כ כונתו שיזכה דבשלמא בשט"ח דעתו מסתמא שיזכה בשיעבוד מיד דלא איכפת ליה בכך דאדעתא דהכי עביד שיזכה לו כשילוה אבל במתנה אם נימא שרצה לזכות א"כ לא נבעיא נמי מטי לידיה וע"כ אין לנו לומר שנתכוין שיזכה מיד ולומר שדעתו היה כשימטי לידו יזכה למפרע א"כ יצטרך להחזיר הפירות שאכל עד יום שמסר לו א"כ אין לנו לומר שנתכוין לזכות לו למפרע דהא באמת לא התנה כלום אלא דנימא שזכו לו עדיו למפרע וזה אי אפשר דא"כ יפסיד הנותן הפירות ומסתמא אין דעתו להפסיד ולהכי לא מתוקמה רק במתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ וא"כ י"ל ודאי לעיל קאמר שפיר דניחא למ"ד עבחז"ל די"ל גם בכה"ג עדיו בחז"ל דאכתי הך ברייתא דמתנות דמפרש מתנות מהיום ולאחר מיתה ותקשי לאביי הך ברייתא אלא ודאי בהא לא אמרינן עדיו בחז"ל שהרי יפסיד הפירות וא"כ ממילא גם בשיחרור לא נימא עבחז"ל דא"כ יצטרך להחזיר להעבד שכר פעולה אשר עבד עמו עד יומא דמטא לידיה לכן לא אמרינן עדיו בחז"ל רק במידי דלא איכפת לנותן כמו בשט"ח ושובר דליכא גלוי דעת שאינו רוצה שיזכה מיד דודאי י"ל שרוצה שיזכה מיד אלא שכותב ע"ד שילוה לו וכן ע"ד שיפרע לו בשובר אבל כאן מאחר שאינו מזכה על ידי העדים ואין רוצה שיזכה מיד רק כשיבא לידו א"כ מסתמא אין דעתו שיזכה רק משעה שיבא לידו ולכן בשיחרור ומתנה לא אמרינן כלל עדיו בחז"ל כדמוכח מן הבריית' דלא מפרשא מתנות כפשוטו ולענ"ד שזה נכון וברור. מיהו מלשון הרא"ש לקמן שהעתיק דברי התוספות מה שהקשו מהא דכתב לאחד ומסר לאחד נימא עדיו בחתומיו זכין לו ולפמ"ש במתנה בלא"ה לא אמרי' עבחז"ל אלא די"ל בודאי אם מסר לו ביום א' ודאי דעתו שיזכה לו משעת חתימה דאינו מפסיד בזה אמרינן שפיר איגלאי מילתא שרצה לזכות לו מיד משא"כ לאחר זמן לא שייך איגלאי מילתא שמפסיד הפירות מיהו מ"ש דשינוי' דר' אהא הא בברי לא אתיא כאביי לא א"ש לפמ"ש

בגמ' אמר אביי ה"ק איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ ויש לדקדק ברייתא גופא למה לא פירשה מתנות כפשוטה במתנות בריא וצ"ל כפמ"ש התוספות לקמן דהתנה אם לא יחזור בו דבמתנת בריא בלא תנאי אפי' אמר תנו אין נותנין. מיהו לאביי גופיה דס"ל עדיו בחז"ל קשה למה נקטא ברייתא מציאות זה ולא נקט כפשוטו מתנת בריא ואפשר מזה סיוע לשיטת הרי"ף כפי מה שהבין הרא"ש מדבריו דאם נתן לאחר נתבטל זיכוי החתימה וא"כ גם לאביי מתפרש רק במתנה שיכול לחזור בו דבמתנות בריא אפילו בלא תנאי אפי' אמר תנו אין נותנין כיון דלא שייך עדבחז"ל מיהו לכל הפוסקים שסוברין דאי עדבחז"ל לא נתבטל זיכוי החתימה וזוכה למפרע אם כן אפילו במתנה שבלא תנאי אם אמר תנו נותנין. ואפשר לומר דמכאן ראיה למה שהעתיק הרא"ש דמתנות איירי ג"כ בענין זה שהברירה בידו לחזור ותמה מהרש"ל דלמאי דפסק עדיו בחז"ל א"כ לא היה צריך לכתוב דמיירי שיכול לחזור והש"ך בסי' ס"ה ס"ק ל"ז כתב שהעתיק דברי הרי"ף וליה לא ס"ל וזה דחוק. ולפמ"ש אפשר לומר דס"ל כמ"ש הר"ן בחידושיו באס"ז שהקשה למה ניחוש בשטר מתנה הא אין כותבין עד שיהיה המקבל עמו ולאקרי וכתוב לא חיישינן ותירץ דבלא נפל לא חיישינן שיחזור ויתן המתנה לאיש אחר רק בנפל דאיתרע הוא דחיישינן ודוקא בשט"ח פריך לכתחילה היכא כתבינן דשכיח שלא ימצא ללוות רק לאחר זמן אבל כאן לא חיישינן לחזרה וא"כ ממילא שא"צ