מעיני החכמה פט

בכתובתה חיישינן לקנוניא ואף דבפרק הכותב מסיק לרב דכתבינן אגיטא דפרעה לכתובה מ"מ הא יכול לכתוב גט אחר ותטמין גט זה. ונראה מזה דודאי אפילו לרב דס"ל גט גובה עיקר מ"מ כיון דהכתובה נכתבת על עיקר החיוב ממילא הכתובה עכ"פ שטר על הבעל אלא דאלמוה לשעבודא כמו לרבי יוחנן דס"ל דטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום וגביה בלא כתובה ס"ל לרב דלא אלמוה לשעבודא רק לענין שהגט הוא במקום כתובה וכיון שהגט במקום כתובה תוכל לגבות בגט בלא כתובה אם אין הכתובה בידה או שצריכה הכתובה לענין התוספת והשתא דתיקנו חכמים שתגבה בגט העיקר ממילא לא גביה באין הגט בידה דהא יכול לטעון שפרע עפ"י הגט שאמרה שאין לה כתובה או שנשארה בידה בשביל התוספת אבל ודאי אם יש עדים שנשרף גיטה שפיר גביה גם העיקר עפ"י הכתובה אלא דבסתמא אם טוענת שאבדה הגט איתרע טענתה וא"כ ממילא הלקוחות צריכים ליזהר כל זמן שהכתובה בידה מאחר דביד הבעל לכתוב גט ואין הגט רק כמו שובר על הכתובה מאחר שדרך לכתוב על הגט שנפרעה הכתובה ואיתרע טענתה וא"כ ממילא דאין ללקוחות טענה שמא פרע עפ"י הגט כמו שאין להם לטעון שמא פרע עפ"י שובר כיון שתיקנו שיפרע עפ"י הגט ויכתוב עליו אין זה אלא כמו תקנה לפרוע עפ"י שובר וכיון שדרך לכתוב השובר על הגט ואין הגט בידה איתרע טענתה ומ"מ אין אנו אחראין ללקוחות כ"ז שאין להם ליקח כ"ז ששטר כתובה בידה. וצ"ע דלעיל וגם בס"פ הכותב משמע דגט גובה עיקר לגמרי וצ"ל כיון דדינא לכתוב על הגט גיטא דנן ומשמע דכתבינן בבי דינא לרב א"כ קלא אית ליה א"כ בודאי לא פרע כשקנו הלקוחות ולא היה להם ליקח

שם יחזיר לאשה כו'. הרמב"ם פסק כהך ברייתא בפי"ח מהלכות אבידה ולא חילק בין לאלתר לזמן מרובה ובין שיירות מצויות עיין שם בראב"ד שהשיג עליו. ואפשר ליישב דקשיא ליה קושית התוס' הא נאמן לומר גרשתי את אשתי ותירצו דאינו נאמן למפרע רק משום שבידו לגרשה עכשיו ובזה פלוגתא ב"ב דף קל"ד אי פלגינן דיבורא בחד גופא וי"ל דס"ל להרמב"ם לדידן דקיי"ל בעבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנויים לך דעצמו קנה נכסים לא קנה זהו מקרי בחד גופא שהרי השטר נכתב על העבד וגם על הנכסים וא"כ לדידן קיי"ל פלגינן דיבורא ובאמר גרשתי למפרע יש להאמינו להבא עכ"פ וא"כ שפיר י"ל דודאי אנן קיי"ל באמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב הרמב"ם בפי"ג מגירושין הטעם דחיישינן שמא בגט פסול גירשה או שבא לקלקלה וכאן שהגט בפנינו ע"כ לא חיישינן להכי דאל"כ אפילו מצאו לאלתר ניחוש שמא ביטל גוף הגט להרמב"ם אלא ודאי לא חיישינן להכי וא"כ ממילא שפיר נאמן מכח דבידו לגרשה עכ"פ להבא וא"ש ועמ"ש בסמוך בלשון התוס'

בתוספות ד"ה מעולם כו' וא"ת והלא כו'. וי"ל כו' מה שאינו נאמן כו' עכ"ל. וקשה לפמ"ש התוס' בדיבור הקדום הא דאינו נאמן שכבר גירשה היינו משום כיון דבגט כתיב זמן הקדום לא אמרינן פלגינן דיבורא ואף להבא אינו נאמן וא"כ ע"כ אין מאמינין לו שהרי אומר שכבר גירשה ואנן לא מהמנינן ליה לכן מצווין ליתנו עכשיו שתתגרש בחזרה זו א"כ הדרא קושיא לדוכתה שמא אינו שלו כלל דכמו שאין נאמן לומר שכבר גירשה לא יהיה נאמן לומר שהוא שלו שהרי סוף סוף הרי הוא אומר שכבר גירשה בגט זה ואין מאמינין לו על זה. ואפשר לומר דהא דלא מהמנינן ליה שכבר גירשה היינו משום דלא פלגינן דיבורא בחד גופא ואי אפשר להאמינו שגירשה בגט זה דהא ע"כ למפרע אינו נאמן אבל לענין זה שפיר אמרינן דמהמנינן ליה שכתב גט לאשתו כיון שבידו לגרשה כיון דתרי דיבורים נינהו שגירשה בגט זה שפיר אמרי' פלגינן דיבורא דעל זה מהימן שעכ"פ כתב לה גט כיון שבידו לגרשה ודמי לתרי גופי דאמרינן פלגינן דיבורא אלא דקשה מאי פריך פשיטא דהא י"ל דהא גופיה קמ"ל דמהמנינן ליה שכתב גט עכ"פ ולא אמרינן שאינו שלו לגמרי

בא"ד מה שאינו נאמן כו' עכ"ל. כתב מהרש"א דאיכא למימר שהוא נאמן אם יאמר שהוא שלו ומכירו בסימן כדמסיק רב אשי ע"ש ונראה דהתו' הוכרחו לזה לפי הגירסא שכתבו בגיטין דף כ"ז בדרב אשי דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני וכתבו שם דהעדים נאמנין אפילו לאחר שראו והשליח אינו נאמן רק קודם שראה א"כ כאן ג"כ אין הבעל נאמן לאחר שראה אף שנותן סימן מובהק וצ"ל דחיישינן שאומר בדדמי לכן אף אם אומר נקב בצד אות פלוני מ"מ חיישינן שאומר מחמת שאינו נראה לו שאחר אבד גט

ד' יט ע"א בגמרא לא ידענא אי משום סימנא כו'. וקסברי סימנין דאורייתא קצת קשה כיון שבאמת אהדרוה ניהליה משום ט"ע כיון שהאמינו לו וצורבא מדרבנן נאמן א"כ לא שאלו לו על הסימן כלל וע"כ האמינו לו א"כ איזה מקום ספק נולד לו שיסברו סימנים דאורייתא כיון דצורבא מדרבנן נאמן בט"ע ואין לומר דאי משום סימנא היינו ששאלו לו על הסימן ולא האמינו אף לצורבא מדרבנן א"כ מוכח דמשום סימנא אהדרוה דאין לומר אי משום סימנא ט"ע לא מהני דא"כ ע"כ לא מהימן ואיך החזירו לו בלא שיאמר הסימן: בתוס' ד"ה וליחוש ואמתניתין דדייקינן כו' עכ"ל. לכאורה בכל גיטין דאתי ממדינת הים הם מוקדמין ומפורש בש"ס גיטין טעמא משום דקלא אית להו ולא הו"ל לדייק דוקא אמתניתין

בא"ד אבל אכתי קשה אמאי כותבין גט לאיש ניחוש שמא תזנה. אפשר ליישב דיש להבין איך אמר שתיקנו זמן משום שמא יחפה על בת אחותו שיתן לה גט ותאמר שנתגרשה קודם שזינתה וקשה הא אין חיוב מיתה בלא התראה וא"כ כיון שהתרו בה וצריך שיתיר עצמו למיתה א"כ אם אמרה ע"מ כן אני עושה הוה הודאה שלא קיבלה גט וכה"ג כתב הרמב"ם בפ"ב משבועות דין י"ג דאם קיבל עליו התראה אין יכול לומר טעיתי. ואף דיש לחלק מ"מ י"ל ודאי ע"פ מה דאיתא בסנהדרין דף מ"א עדי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך והא אתרו בה ומשני דלא אתרו בה וא"כ י"ל ודאי בפשיטות שפיר נהרגין ואין יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דהא אתרו בה. מיהו אי לא תיקנו זמן אף שהיה אומרים שהתרו בה יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דהא אם יתן לה גט אח"כ תאמר שגירשה קודם הזנות ולא תאסר על בעלה אם כן לכך אתרו בה שתהיה הודאה שלא נתגרשה ונאסרת על בעלה א"כ יחפה עליה שלא תיהרג לכן תיקנו זמן בגט וא"כ בשביל לאוסרה על בעלה א"צ התראה שהרי לא יהיה לה גט אח"כ בלא זמן וא"כ א"ש דכותבין גט לאיש ואין לומר שיחפה עליה דהא היא מקבלת התראה א"כ נראה שלא היה לה גט ואין לומר א"כ לא תועיל ההתראה למיקטל כיון שצריכה התראה לאוסרה על בעלה דכיון שכבר תיקנו זמן אין לחוש כלל לגט שנכתב ונשאר ביד בעל כמו דלא חיישינן שיתן לה גט בלא זמן או לגזויי לזמן ומסתמא ההתראה למיתה א"כ ממילא אין כאן חיפוי וא"ש כן י"ל בדרך פלפול

בתוס' ד"ה אימת כו' בשאר גיטין כו'. אבל זה דנפל איתרע. צ"ע הא כתבו התוס' בדיבור הסמוך דבנמסר אחר זמן קלא אית ליה שרואין שנמסר שלא ביום הכתיבה וכן בכל גיטין שע"י שליח קלא אית להו ומסקי אדעתייהו לידע יום המסירה כמ"ש התוס' בגיטין ג"כ בדף י"ח ד"ה הנהו וא"כ כאן דהסוגיא דיחזיר לאשה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואפי' דיחזיר היינו שתתגרש בו עכשיו א"כ ע"כ ניתן ע"י שליח דע"י עצמו הוה הגט מוקדם כיון שניתן לה שתתגרש עכשיו ע"כ היינו ע"י שליח א"כ ממילא קלא אית ליה כמו בכל גיטין שעל ידי שליח רק דס"ד דכיון שהוא מודה וסברו שבא לידה מזמן כתיבה מסיק הש"ס דמ"מ יאמרו אייתי ראיה ולא ישגיחו על זה שבא לידה עפ"י הודאת הבעל וא"כ גט זה שוה לכל הגיטין שניתנין ע"י שליח ויאמרו ג"כ אייתי ראיה כמו בשאר גיטין ועמ"ש בסמוך

בגמ' ומ"ש משטרי חוב כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' ד"ה וליחוש דבעלמא ודאי אמרינן לה אייתי ראיה כיון שרואין שהזמן מוקדם רק בגט כיון שמודה לא יאמרו אייתי ראיה א"כ י"ל דדוקא הכא י"ל ששוה לכל גיטין שלא נמסרו בזמן הכתיבה ואמרינן גם בזה אייתי ראיה משא"כ בשט"ח דלא שמעינן בשום דוכתי לומר אייתי ראיה מהיכי תיתי שיאמרו אייתי ראיה. ועוד קשה בשלמא בגט כיון דאפילו בלא איתרע בנפילה בלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה א"כ אין לחוש שתטרוף הפירות כשתשתכח הנפילה דהא אפילו בגט בלא איתרע נמי אמרינן אייתי ראיה כיון שלא נמסר ביום הכתיבה בלא ריעותא דנפילה נמי אמרינן אייתי ראיה משא"כ בשט"ח דבלא נפל לא גרע מגט דלא אמרינן אייתי ראיה א"כ יש לחוש שיטרוף כשתשתכח הנפילה. ועיין באס"ז שכתבו שאינו מעיקר הנוסח בש"ס רק תוספת רבי יהודאי ולענ"ד ליישב עפ"י מה דאיתא לעיל דף י"ז דפריך דנימא מלוה גופיה לא שביק דאמר שמעו רבנן ומפסדי לי ומשני דאית ליה רווחא דטריף מזמן ראשון אם כן י"ל דמשמע ליה דבודאי בשביל רווחא דטריף מזמן ראשון כיון דלקוחות יאמרו לו אייתי ראיה א"כ אדרבה יפסיד דשמא לא תשתכח הנפילה כשיבא לטרוף ואז אף מזמן שבא השטר לידו אפשר שיפסיד אם לא ימצא עדים אימת בא לידו ומשני דכאן סומך דלא יאמר הלוקח אייתי ראיה מדאהדרוהו רבנן ניהליה

בגמ' ואזיל עבדא וקנה נכסין. והקשה הרשב"א למה לא אמר שמכר הרב את העבד לאחר בתוך כך ואזיל עבדא ומפיק לשחרור דכתוב בניסן ויפקיע עצמו מיד רבו. ונראה דניחא להש"ס למימר הך חששא דעכשיו נמי דלא יחזיר לא לזה ולא לזה א"כ מספיקא לא נפקא והעבד מוחזק בגופו ולא ישתעבד להשני מספיקא אבל בהא דחייש דקנה העבד נכסים כשלא יוחזר השחרור מספיקא ישארו ביד לוקח דמוקמינן ליה בחזקת עבד א"כ כשמחזירין השחרור מפסיד הלוקח מן הרב ונכון

שם ואזיל עבדא וקנה נכסין. קשה כיון שעדיין לא נשתחרר ולא מטי לידיה איך יקנה נכסים דהא עדיין אין לו כלום דשמא לא לימטי לידיה והכל של רבו. וצ"ל שיש לו מעות ממציאה או מתנה שניתן לו אלא דמה שקנה עבד קנה רבו ולכן הרב מוציא ממנו ומוכר לאחרים וכשיוחזר לו השחרור יוציא מן הלקוחות אלא דמ"מ קשה איך אמרינן למ"ד עדבחז"ל ניחא דהא גם להך מ"ד לא ניחא דמ"מ כ"ז שלא נשתחרר הכל בחזקת הרב כדאיתא ב"ב דף נ"א ע"ב בקיבל מן העבד ומת יחזיר להרב ופרשב"ם אפילו נשתחרר שהכל בחזקת הרב וסתם עבדים גזלנין הם וא"כ לא מהני לזה עדיו בחז"ל דמסתמא כיון שעדיין