מעיני החכמה פז

איך שייך לחוש לפשיטי דספרי הא א"צ רק למוסרו שנית

דף יח ע"א במשנה מצא גיטי נשים כו'. בס' פני יהושע דייק מאי קמ"ל פשיטא דלא יחזיר כיון שלא נודע ממי נפל. ואפשר לומר דקמ"ל אפי' האשה אומרת שנפל ממנה והבעל מכחיש לא מהימנא אע"ג דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מ"מ מקרי הגט סיוע ומעיזה כמ"ש התוס' לקמן

שם במשנה ושוברין. לכאורה קשה דהא בשובר ודאי לא יגבה המלוה שטר חוב אף יהיה השובר מונח דיד בעל השטר על התחתונה וא"כ מאי מרויח במה שאין מחזירו ללוה ואם יברר המלוה שנפל ממנו אף אם יהיה ביד הלוה לא יועיל שהרי מברר שאבדו. וגם בשט"ח קשה מאי תועלת למלוה במה שאין מחזירו ללוה. ואפשר דמכאן הוכיח הרמב"ם במצא שט"ח אם החזירו למלוה גובה בו כדאיתא בח"מ סימן ס"ו סט"ז דקשיא ליה בשט"ח מאי תועלת יש למלוה במה שאין מחזירו ללוה הא מ"מ לא יגבה בו. אלא דבשט"ח י"ל שמא יברר המלוה אח"כ שממנו נפל ולא יועיל לו לגבות מלקוחות כיון שאין שטר בידו במה יגבה אבל בשובר אף אם יוחזר ללוה אם יברר המלוה שנפל ממנו ודאי לא יועיל ללוה לפטור מן השט"ח. וצ"ל דמ"מ אם יהיה השובר ביד לוה אף אם יברר המלוה שממנו נפל מ"מ לא ניחוש לנפילה דחד שמצאו הלוה ויטעון שאח"כ הוחזר למלוה ונתנו ללוה אח"כ כשפרע לו. ואפשר לומר כשלא יהיה השובר ביד לוה תועיל תפיסת המלוה מן הלוה מספיקא ואפילו נימא שאין מועיל תפיסה בעדים אפשר דגם שלא בעדים כשיטעון המלוה שתופס על זה החוב אף שהשובר מונח יהיה נאמן שכתבו ליתן ולא נתנו במיגו ואין לומר דהוה מיגו להוציא דהא יש למלוה שטר ובשטר אמרינן מיגו להוציא כמו בסטראי משא"כ כשיהיה השובר ביד הלוה מרע השובר לשטר כיון שהוא ביד הלוה ולא מצי למימר שנפל ממנו דהוה מיגו להוציא וא"ש

ליישב דעת הרי"ף מ"ש דבשוברין לא בעינן מטי לידיה והקשה בש"ך לפ"ז תקשי קושיית הש"ס בשוברין וכי לא מטי לידיה מאי הוה אפשר לומר דודאי קשה להבין אם הכין לו שובר שיפרע לו הלוה למה יזכה בו מיד וצ"ל דהרי"ף לא קאמר רק אם מוחל בחנם אבל אם דעתו שיפרע לו ודאי כל כמה דלא פרע אין השטר בטל ועפ"ז י"ל דקשה בלא"ה מה תועלת למלוה במה שאין מחזירין השובר הא מספיקא אף אם יונח ביד ב"ד כיון דאיכא ספיקא שמא נפל מן הלוה לא יגבה. וצ"ל דנ"מ לענין תפיסה דכשמונח ביד ב"ד הו"ל ספיקא ומועלת תפיסה וא"כ י"ל שם בשובר דאשה כיון דאיכא לספוקי שמא מחלה בחנם ולא צריך מטי לידיה וגם יש ספק שמא מן הבעל נפל כיון דאיכא תרי ספיקי לא תועיל התפיסה אלא דמהיכא תיתי לתלות שמחלה בחנם דאם מחלה בחנם ל"ל השובר תחזיר השטר ואם אין לה הכתובה כיון דמילתא בעלמא עבדה ל"ל לכתוב שובר אלא די"ל מ"מ דמחלה בחנם אלא דבכתובה בסוף ביאה לא מהני בע"פ וצ"ל בכתב א"כ י"ל שפיר שמאלה בחנם משא"כ בשוברין דשטרות אין לתלות שמחל בחנם דל"ל לשובר וכיון שכתב השובר ע"ד שיתן לו המעות לא זכה בשובר מיד כדמוכח מהך דסמפון היוצא מת"י המלוה ולפי דברי ש"ג דכתובה דינא דאין כותבין שובר דלא שייך עבד לוה א"כ א"ש דבכתובה לא תלינן בפירעון אלא ודאי מילתא בעלמא עבדה לי' וכדמשני אביי בפ' אע"פ וא"כ זכה מיד משא"כ בשטר לא זכה עד שיפרע: עוד נ"ל עפ"י מ"ש ב"ב דף קע"ג דלא כתבינן זמן בשובר מחשש שמא השטר מאוחר וכבר כתבתי לעיל דלהכי לא חיישינן שיעמיד עדים שהשובר נכתב קודם זמן השטר היינו משום שאין למלוה ללות עוד בסך הכתוב בשטר כיון שיודע שהלוה יש לו שובר סתם אמרינן ודאי מאוחר הוא וא"כ י"ל דהכי קאמר כתובין היו ונמלך שלא ליתנן ואף דבשובר לא בעינן מטי לידיה מ"מ אפשר שחזר והלוהו סך הלזה ואין למלוה מורא מפני השובר כיון שהוא בידו של המלוה ויכול לקורעו ויש לחוש להלואה אחרת משא"כ בשובר דכתובה כיון דהאשה מודה שאין לה כתובה אחרת ממה נפשך אם קנו הלקוחות רק כתובה אחת הרי שובר זה מבטל הכתובה ועל שתי כתובות אינו מועיל השובר שפרע פעם אחת משא"כ בשוברין שנמצאו יש לחוש שנמלך עליהם שלא יתן ואף דהלוה זכה מ"מ יש לחוש להלואה אחרת וכבר החזיר לו ללוה השטר הראשון אחר שנמצא ונמצא השובר ביד המלוה לכן הלוה שנית סך הלזה ובהכי ניחא דקשה לרי"ף באין האשה מודה אמאי לא יחזיר אלא י"ל באין האשה מודה שטוענת שיש לה כתובה אחרת והראשונה החזירה כבר ולפי דברי הש"ך בח"מ סימן קט"ו דדאקני לא משתעבד לכתובה א"כ כתובה מאוחרת פסולה א"כ אין לחוש למאוחר וא"כ שפיר כותבין זמן בשובר דכתובה וא"כ אין לחוש לכתובה אחרת משא"כ בשוברין דשטרות יש לחוש להלואה אחרת כיון שאין כותבין זמן בשובר א"כ שפיר יש לחוש להלואה אחרת

ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף דס"ל בשובר לא בעינן מטא לידי' ויתיישב ג"כ קושיית מהרש"א למה לא הקשו ממתניתין דמצא שוברין באמר תנו נותנין. וליישב זה אפשר לומר עפ"י מאי דמסיק ב"ב דף קע"ג דכותבין שובר בלא זמן פן איחרו זמן השטר ויאמר שזה הלואה אחרת א"כ י"ל ודאי יש להבין איך יכתבו שובר בלא זמן פן מכר השטר ויפסיד ללוקח שיאמר שוברו קדם מיהו נראה דאין הלוקח מפסיד כיון שי"ל שאח"כ נתנו לו אחר המכירה לא יפסיד הלוקח כמו באומר שטר אמנה הוא שאינו נאמן לחוב לאחרים אי לא מצי מחיל וא"כ לא יהא נאמן לחוב ללוקח שי"ל שנתן אח"כ השובר וא"ת לפי האמת איך כותבין בלא זמן הא יש לחוש שימכור אח"כ השט"ח ולא יהיה שובר בלא זמן מבטל הקנין של הלוקח מיהו לפי האמת ניחא דמצי מחיל א"כ אפילו השובר מאוחר מתבטל השטר ואי לא מצי מחיל י"ל דלא חיישינן לכך דמצי הלוה להעמיד עדים שהיה השובר בידו קודם שמכר השט"ח וא"כ י"ל ודאי עפמ"ש לעיל דממתניתין דשוברין לא קשה כיון דכותבין שובר בלא זמן א"כ שפיר יוכלו הלקוחות לומר שאח"כ כתבו ומסרו לו ולא יפסידו הלקוחות כיון דבשטרות כותבין שובר בלא זמן כיון דמאוחר כשר צריך לכתוב שובר בלא זמן משא"כ בכתובה שאין לחוש שתטעון שהשובר על כתובה אחרת וכ"ש אם מאוחר פסול בכתובה דדאקני לא משתעבד א"כ שובר של כתובה דרך לכתוב בו זמן וא"כ לא קשה ממתני' דשוברין די"ל דמיירי באין בו זמן דהא כן הדין לכתוב שובר שאין בו זמן כיון דמאוחר כשר צריך לכתוב דוקא שובר שאין בו זמן משא"כ משובר דכתובה פריך שפיר וא"כ א"ש דברי הרי"ף ממה שהקשה עליו בש"ך דתקשי לאביי מתני' דמצא שוברין לא יחזיר כיון דעדיו בחתומיו זכין לו ולא בעינן מטא לידיה כי נמלך מאי הוה הא עדיו בחז"ל ולפ"ז לק"מ דכיון דבשובר אין כותבין זמן ואינו מוכח מתוך השטר לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש התוס' לקמן. וגם לפמ"ש מהרש"א דבשובר דעלמא לא חיישינן שימכור א"ש ג"כ לפי האמת אפי' לא מצי מחיל וא"ש דכותבין שובר שאין בו זמן ולא שייך עדיו בחז"ל כלל ובזה י"ל דלא מצי לאקשויי ממתני' די"ל דמתני' איירי בשובר שאין בו זמן אבל כאן מדנקט אין אשה מודה ולא קאמר רבותא טפי ביש בו זמן משמע בכל גווני לקמן דף מ"ד תמצא עוד ישוב ליישב דברי הרי"ף שסובר דבשטרי הקנאה בעינן מטי לידיה והביא ראיה ממצא דייתיקי קשורה על יריכו אינה כלום אם לא שיזכה בה ומשמע אפי' בקנין וקשה מדשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר ושמואל בעי למימר דס"ל כאביי וא"כ ל"ל דמיירי בחייב מודה דא"כ אפי' שטר דלאו הקנאה נמי יחזיר דל"ל כתב ללות ולא לוה וע"כ באין מודה וא"כ ניחוש דלא מטא לידיה. ואפשר לומר ליישב דשמואל לשיטתיה אי אמרינן אין כותבין שובר א"כ אפילו הלוה מודה א"צ לשלם לו כיון דא"צ לשמור שוברו וא"כ אם אבד שטרו במקום אבוד שהיה מתייאש ממנו ולדברי מהרי"ק דיאוש מועיל בחוב א"כ י"ל דקנה הלוה החוב ביאוש אף אם ימצא אח"כ מיהו י"ל דבשטר שיש בו קנין י"ל דשמואל מודה שנשתעבד ליקח שובר כיון דבקנין לחוד טורף ממשעבדי וא"צ שטר כלל וא"כ כיון דבקנין לחוד מעיקרא ע"כ נשתעבד לשלם עפ"י שובר דהוה לא אפשר כיון שאין כאן שטר א"כ י"ל כעין מ"ש הראב"ד ובש"ך ח"מ ס"ס מ"א הביאו ולפי פי' הש"ך באבד השטר והעדים קיימין והוא תוך זמנו גובה בו שפירש הש"ך דדל שטרא מהכא הוא גובה עפ"י העדים א"כ גם כאן אם יבא המלוה לתבוע בעדי קנין שפיר יכול לגבות אף בלא שטר אף די"ל דכיון שנכתב שטר לא יגבה בלא שטר אין זה מוכרח וי"ל דבקנין לעולם גובה. ובזה א"ש דברי הרי"ף דלהכי נקט שמואל הקנאה שהוא שטר שיש בו קנין דבקנין לחודיה נמי יכול לגבות א"כ ממילא צריך לכתוב שובר וגם שמואל מודה בזה דכתבינן שובר דלהכי נקט שטר הקנאה וא"ש ועיין ברא"ש גבי מצא שטרות כתב ג"כ דהוה יאוש בשטרות וע"כ שמתייאש מן הגביה מן הלקוחות וכ"כ בתומים א"כ כ"ש מ"ש:

עוד היה נ"ל דבלא"ה צריך ביאור מ"ש רש"י שטר הקנאה בין ילוה בין לא ילוה וצ"ע להבין שא"כ אין כאן הלואה ולמה ילוה לו אחר שבלא הלואה נשתעבד לו וכבר כתבתי בחידושים ישינים וקשה להבין תוכן הענין לכן נראה מכאן לסייע לדעת הרמב"ם הובא בח"מ סימן רל"ה סכ"ג במוכר קרקע שלא בפניו שאם רצה עומד במקחו ויד הלוקח על העליונה ואם כן י"ל עפ"י מה דאיתא בס"ס ל"ט בלוה שבא להכריח למלוה ללוות דאיכא פלוגתא אם יכול לכופו ללוות אם נכתב מדעתו וא"כ י"ל שבודאי הוא מקנה למלוה השעבוד מעכשיו שיהיו נכסיו משועבדים למלוה אף אי לא ילוה יקנה השעבוד רק שדמי השעבוד יהיה מה שיתן לו הלואה אח"כ חלף השעבוד לכן השעבוד חל מיד אלא שאם המלוה חפץ בשעבוד מחוייב להלוותו לו שהוא דמי השעבוד. וא"כ י"ל גם לשיטת הרי"ף דנהי דנשתעבד לו מ"מ כיון שצריך ומחוייב להלוות לו אם מקבל השעבוד ממילא לא ימסור לו הלוה השעבוד עד שילוה לו שהרי הוא חייב כנגדו ללוות לו ובהכי ניחא דאם רוצה ליתן השעבוד למלוה היה לו למוסרו למלוה אלא ודאי תופסו למשכון שילוה לו וא"כ ניחא הא דהמוצא שטר הקנאה יחזיר לבעלים דכיון דהמלוה כדין גובה רק שמחוייב להלוות ללוה שפיר שעבד נפשו משא"כ אם הוא ביד הלוה בודאי א"צ למוסרו לו עד שילוה לו ולפ"ז בשטר מתנה שנמצא ביד הנותן כגון דייתיקי שקשורה על יריכו כיון דצא ניתן למקבל י"ל שמא איזה תנאי היה לנותן ולכן לא ינתן לו משא"כ בנמצא בשוק כיון די"ל מן המלוה נפל ואם נחזירו למלוה יגבה כדין אף שיהיה ללוה חוב עליו להלוותו שפיר מחזירין למלוה. גם י"ל בפשיטות דבשלמא בשטר הלואה אין ראיה ממה שהוא ביד הלוה די"ל שממתין עד שילוהו משא"כ בשטר מתנה אם איתא שהיה דעתו שיזכה המלוה למה לא נתנו למלוה אלא ודאי לא נתן לו עד שיבא לידו משא"כ בשטר הלואה שפיר י"ל דמשתעבד אפי' לא ילוה ומודה הרי"ף בזה לרש"י. ואפשר לומר בפשיטות דהרי"ף לשיטתיה אזיל דס"ל בריש גיטין