מעיני החכמה פה

אין מועיל טענתם לפטרם מן המזונות וא"כ ע"כ צריכים לשובר על הכתובה כדי שיפטרו מן המזונות וא"כ איתרע טענתייהו לא מהימני לומר פרענו בלא שובר משא"כ באלמנה מן האירוסין קשיא לי' שפיר לטעון פרעתי. ועוד י"ל דקשיא ליה באלמנה מן האירוסין במאי גביה דבמקום שאין כותבין פשיטא לן דאינו נאמן לומר פרעתי אבל באלמנה מן האירוסין דייק שפיר מה הועילו חכמים בתקנתן דיהא נאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר שכבר נשאה וכתב לה כתובה והחזירה הכתובה אחר פרעון. ואף די"ל לפי מה דמשמע בריש פרק האשה שנתארמלה דארוסה יוצאת פרוע ראש וא"כ בבתולה לא שייך דיש לה ראיה ממה שהולכת בפריעת ראש מ"מ אלמנה שהיא מכבר בעולה והשתא היא ארוסה במאי גביה ודייק לשון אלמנה שהיא אלמנה גם מן הראשון וגם אין זו ראיה אפי' בבתולה ממה שהולכת פרועה ראש שלא נכנסה לחופה דלא מצינו שיהי' ראיה שהולכת בפריעת ראש אחר אירוסין רק שיצאה ראשה פרועה ועמ"ש דף י"ח

בתוס' ד"ה מן כו' דקאמר היא אומרת קדשתני כו' ואם נתן גט מעצמו אפשר לדחות דמיירי שהכניסה לחופה וחופה קודם קידושין אינו קונה רק גומר והיא טוענת קדשתני קודם א"כ בחופה נעשית נשואה ומגיע לה כתובה. אלא דלא א"ש דרב הונא תלמידיה דרב ס"ל חופה קונה. מיהו לא הבנתי ראייתם דהא איכא אתרי דכתבי כתובה והדר מקדשי כדאיתא בקידושין דף נ' ע"ב

ד' יח ע"א בגמ' אלא אביי מגופה דמתניתין הדר ביה הסוגיא תמוה ועמ"ש בלשון התוס' מה שנלענ"ד לפרש

בתוס' ד"ה אטו כו' תימא היכי מוכח כו'. אפשר ליישב דשם קאמר לרב שפיר י"ל דאם טוען שהגבה הכתובה שלא בב"ד כיון דדרך שיגבה בב"ד כדי שיכתבו עליו אינו נאמן דרוב פעמים אינו מגבה אלא בב"ד מיהו זה דוקא לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב משא"כ אביי ס"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ לפעמים מגבה שלא בב"ד ויכול לטעון כך. והכי דייק אטו כל דמגבי בב"ד מגבי וכיון שיש מגבים שלא בב"ד יוכל לומר שהגבה שלא בב"ד. עוד אפשר לומר בהיפך דודאי אטו כל דמגבי בב"ד מגבי אינה טענה דאדרבה כיון שאין צריך לפרוע עד שיכתוב עליו גיטא דנן א"כ מסתמא לא פרע בלא ב"ד והוה כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כיון שאין צריך לפרוע רק כשיש ב"ד מיהו אביי לשיטתיה ס"ל בריש ב"ב אדם פורע תוך זמנו דזימנין דמתרמי ליה זוזי א"כ אמר שפיר אטו כל דמגבי בב"ד מגבי

בא"ד א"נ נוקי כו' ליישב הסוגיא שהוא תמוה נלענ"ד פירוש הסוגיא דהוכיח אביי שפיר דאפי' במקום שכותבין אינו נאמן לומר פרעתי דהא משמע ממתני' דבהוציאה הגט לחוד גובה כתובתה ואמאי הא יש להאמין לבעל במיגו דאי בעי אמר שהנשואין היו במקום שכותבין ולא יצטרך לפרוע בלא כתובה אלא דאי אמרינן דגט היינו כתובתה א"כ במקום שאין כותבין המנהג לכתוב על הגט גיטא דנן וא"כ כשהוציאה הגט בשלימות אין זו טענה שהנשואין היו במקום שכותבין דמ"מ מאחר שעתה הוא במקום שאין כותבין היה לו לכתוב על הגט כנהוג במקום ההוא ומה לו ליכנס בדיני ודייני אבל לאביי שאין לכתוב על הגט א"כ שפיר מצי לטעון שהנשואין היו במקום שכותבין וכיון דכשיש לה כתובה סגי בחזרת שטר כתובה סמך ע"ז לפרוע וממה שהניח הגט בשלימות אין ראיה שאין המנהג לכתוב כלל. וא"כ שפיר י"ל דדייק אביי אם איתא דדוקא במקום שאין כותבין גובה בלא כתובה דלא סגי בלאו הכי מ"מ עכ"פ יש להצריכה עדים שהנשואין היו במקום שאין כותבין ולכך לא כתב לה אבל אם טען שהנשואין היו במקום שכותבין והחזירה לו שטר כתובה שפיר יש להאמינו ולא תוציא ממנו אבל אי כתבינן על הגט אין זו טענה דכיון דמ"מ א"צ לשלם לה עד שתכתוב על הגט וכיון שהוציאה הגט בשלימות ודאי לא פרע לה ועפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף בכתובות שכתב דמתני' במקום שאין כותבין כתובה וכאן פסק כר' יוחנן דהטוען אחר מעב"ד לא"כ. וגם הרמב"ם פסק דבמקום שכותבין נאמן לומר פרעתי ונדחקו הרמב"ן והרא"ש ליישב אכן לפמ"ש הוא נכון מאד. דודאי יש חילוק. אם נאמן לטעון אחר מעב"ד רק במקום שאין נאמן משום דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן א"כ לא תגבה בלא עדים שהנשואין היו במקום שאין כותבין דאל"כ נאמן במיגו שהנשואין היו במקום שכותבין והחזירה לו שטר כתובה אבל אם נימא דטוען אחר מעב"ד לא"כ מ"מ ודאי בכתב לה כתובה איתרע טענתה דהיה לה לשמור שטר כתובה אלא דאם עכשיו הם במקום שאין כותבין אינו נאמן לומר שהנשואין היו במקום שכותבין דכיון דבאמת אין יכול לטעון אחר מעב"ד רק בשביל ריעותא דטענתה שאבדה וא"כ כיון שטענה שהנשואין ג"כ היו במקום שאין כותבין שפיר יש להאמינה אלא דאי אמרי' גיטה היינו כתובתה שפיר יש להאמינו כ"ז שהגט שלם בידה אבל לאביי דגיטה לאו היינו כתובת' שפיר יכול לטעון שהנשואין היו במקום שכותבין וזה ברור ונכון כפתור ופרח ביישוב הסוגיא והרי"ף והרמב"ם ועיין בחדושינו לכתובות עוד כמה יישובים ועיין בסמוך

בא"ד וי"ל דלאביי מתני' קשיתיה. דברי התוספות תמוהים ואינם מתיישבים עם הסוגיא ולישנא דאביי. עיין במהרש"א שכתב שהיה להם גירסא אחרת. ואפשר לומר לשון הש"ס דודאי מתני' משמע דאיירי בכתב לה כתובה דהכי דייק לישנא הוציאה גט ואין עמה כתובה משמע שהיה לה כתובה רק שאינה עם הגט אלא דאביי קאמר דאיירי במקום שאין כותבין דגט היינו כתובתה ומיירי שמודית שהיה לה כתובה ומ"מ גובית כתובתה דנאמנת במיגו דאי בעי היתה אומרת שלא כתב לה כתובה מעולם ובמקום שאין כותבין שפיר מהימנא אלא דקשה הא הוה מיגו להוציא. מיהו הפוסקים הסכימו דבשטר אמרינן מיגו להוציא וא"כ א"ש הסוגיא דמעיקרא קאמר אביי דגט היינו כתובתה וא"כ כיון דהגט בידה הוה כמו השטר ונאמנת במיגו דאי בעי אמרה שלא כתב לה ואין זה מיגו להוציא דהגט במקום שאין כותבין כשטר הוא. אבל בתר דמסיק אביי דאין סברא לומר גט היינו כתובתה א"כ שפיר דייק דמסתמא איירי בכתב לה דאי מיירי רק שהוא מודה שכתב לה והמקום שבו אין כותבין כתובה מ"מ לא תהא נאמנת במיגו דהוה מיגו להוציא דזה ניתן ליאמר. אלא שלשון התוס' שכתבו דאין סברא להעמיד שכן אירע שכתב לה בעבור אהבתה אינו מורה על זה ועמ"ש בחדושי כתובות ביאור דברי התוס' כפי גירסא של מהרש"א. מיהו דחוק לומר שהיה לתוס' גירסא אחרת. לכן נ"ל לשיטת התוספות דלעולם ס"ל לאביי דמתניתין ע"כ איירי במקום שכותבין דהא איירי בכתב לה. וגם מעיקרא דדחי אביי דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן וגיטה היינו כתובתה יש להבין ל"ל לומר טעמא דגיטה היינו כתובתה לימא בפשיטות במקום שאין כותבין ע"כ גובה בלא כתובה לכן נראה דודאי במקום שאין כותבין אמרינן גיטה היינו כתובתה וצריך לכתוב על הגט כדמסיק בפ' הכותב אליבא דרב א"כ נראה אפי' היו הנשואין במקום שכותבין וכשגירשה היו במקום שאין כותבין אינו יכול לטעון פרעתי כשהגט שלם בידה כיון דבמקום שהיו בשעת גירושין גיטה היינו כתובתה וצריך לכתוב עליו א"כ אין לו לפרוע עד שתכתוב על הגט א"כ ממילא אינו נאמן לומר פרעתי אף שמביא ראיה שהנשואין היו במקום שכותבין מ"מ אינו נאמן דבמקום ההוא אין פורעין עד שתכתוב על הגט אבל לסברת אביי דאין לכתוב על הגט א"כ מה שפורעין במקום שאין כותבין היינו משום דהוה לא אפשר וצריך לפרוע עפ"י שובר כיון דאין בידה להחזיר השטר מ"מ אם הנשואין היו במקום שכותבין שיש לה להחזיר השטר כתובה ובמקום שכותבין דרך לפרוע ע"י חזרת שטר כתובה א"כ ודאי מהימן שפרע עפ"י שטר כתובה. דבשלמא אם הדין לכתוב על הגט במקום שאין כותבין ואין כתובה נגבית אלא בב"ד שפיר מדייק דהיה גם לו לכתוב על הגט שהרי במקום שאין כותבין הגט הוא עיקר הכתובה ואין לו לסמוך על שיביא עדים שהנשואין היו במקום שכותבין דבמקום ההיא אין הכתובה כלום רק הגט הוא כתובה אבל אם נימא דגיטה לאו היינו כתובתה ויכול לטעון אחר מעב"ד רק משום אין ברירה הוצרכו ליתן לה נאמנות בלא כתובה א"כ אם הנשואין היו במקום שכותבין ודאי אין להאמינה כיון דאיתרע טענתה שאין הכתובה בידה דהבו דלא לוסיף עליה ואית לן למיזל בתר מקום נשואין שהיו במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה. אבל אי אמרינן גיטה היינו כתובתה הוה כאן כאילו כתב לה כתובה אחרת שהוא הגט במקום הכתובה שהרי כאן הגט הוא במקום הכתובה אבל אי לא הוה הגט במקום כתובה ואין כאן כתובה אחרת א"כ בתר מקום נשואין אזלינן וזה נכון וברור

ד' יז ע"א גמרא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן המוצא שט"ח כו' אילימא למחר כו' תיפוק ליה דהו"ל מוקדם והקשה בתומים דילמא מיירי שהשטר מאוחר וליכא פריעה בת יומא דהיינו שלוה באדר וכתב בשטר ניסן ובתוך כך פרע וליכא פריעה בת יומא ומוקדם נמי ליכא. ונראה ליישב דהא גם על ר' יוחנן קשה אמאי יחזיר ליחוש לפרעון ואי משום פריעה בת יומא הא יש לחוש שהשטר מאוחר. וליישב זה נראה עפמ"ש הר"ן בתשובה להוכיח דאין אדם יכול למחול דשלב"ל מהא דאיתא פ' גט פשוט שאין לכתוב זמן בשובר שמא השטר מאוחר ולכן כותבין בלא זמן דכל אימת דאתא מרע ליה ודייק הר"ן דאכתי לא פלטי מהך חששא דאם מייתי מלוה סהדי שהשובר נכתב קודם לזמן השטר לא תלינן במאוחר וגבי ביה וא"כ טפי היה לו לתקן שימחול לו כל מה שילוה לו בסך זה שכתוב בשטר אלא ודאי לא מהני והא דלא חיישינן שיעמיד המלוה עדים מתי נכתב השובר דמסתמא יזכרו עדי השטר שהשטר מאוחר. ולפ"ז אי אמרינן דפריעה בת יומא ליתא במציאות כלל אין להכשיר שטר מאוחר כלל דהא אף שזה יש לו שובר סתם אין הטעם רק שיוכל לומר שהלואה שלו קודמת והשובר נכתב אחר השטר וא"כ אם יאחרו השטר יוציא השטר ביום שנכתב ולא יועיל שוברו של הלוה דיכול המלוה לומר דע"כ הוא על הלואה אחרת דהא פריעה בת יומא ליתא במציאות כלל וא"כ ממילא אי אפשר להכשיר שטר מאוחר ולמסקנ' דמסיק דלא שכיח דפרעי ביומיה רק הואיל דפרעון וקנוניא חששא רחוקה לא חיישינן כולי האי א"כ א"ש דברי ר' יוחנן דלא חיישינן למאוחר לחוש כולי האי לפרעון וקנוניא. מיהו בספרי גט מקושר דף ל"ט סתרתי דברי הר"ן שדבריו תמוהים דא"כ לעולם יעמיד לו המלוה עדים מתי נכתב השובר ויוציא שטרו שמאוחר זמנו לשובר ויוציא שלא כדין ע"ש. וכתבתי דודאי נהי דלא תלינן במאוחר מ"מ מאחר שכתב הש"ך שצריכין להודיע למלוה שלא ילוה עוד סך כזה דאל"כ יפסיד המלוה שילוה לו עוד שלא כדין ולכן כתבתי דלפ"ז נהי דלא תלינן במאוחר סתם מ"מ כיון דחזינן שלוה לו סך כזה איתרע טענתיה דמלוה דל"ל