מעיני החכמה פב

וא"כ אם מת הלוקח קודם כיון דהכא לשמואל קיימינן ורב ושמואל ס"ל מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים א"כ א"צ להתנות שלא יגבה מן הלוקח וליכא גלוי דעת שקונה בשביל הנגזל וא"ש ואף לדידן דקיי"ל דיש לו שבח מ"מ אפשר שהיה לו להתנות שיהיה הפירות שלו במע"ש וינכה לו אח"כ כנגדו מה שחייב לו באחריות ועמ"ש בסמוך

בפרש"י ד"ה דמית כו' לוקח לאחר שלקחו גזלן כו' והתוס' הקשו עליו דהא כבר קנאו כשקנאו מיד הנגזל. ולכאורה היה נ"ל דכיון דהשדה אינה שלו וא"כ ודאי אם הלוקח רוצה לחזור ורוצה שיחזיר לו מעותיו כיון דאפילו בביטול מקח שניהם חוזרין א"כ גם כאן אם הלוקח אומר שאינו רוצה במקחו רק שיחזיר לו מעותיו ודאי לא יוכל לכוף את הלוקחו שישאר במקחו כיון שמכר לו דבר שאינו שלו וא"כ אין למקח קיום עד שיוודע ללוקח ויתרצה על המקח וקודם שנודע לו אין למקח קיום דשמא לא יתרצה הלוקח אלא אחר שנתרצה כעין שאמרו בגר קטן בהגדילו יכולין למחות וכאן נמי מסתברא ודאי שאם הלוקח אומר החזיר לי מעותי יד לוקח על העליונה וא"כ במת לוקח קודם שנתרצה לקנין שפיר יכול לומר כיון שאינו מבורר שהיה הלוקח מתרצה רק הבנים שמרוצים ובשביל הבנים לא קנה אי לא אמרינן דגבי בני נמי ניחא ליה ובאמת שצ"ע שלא חילקו הפוסקים אם הלוקח אינו חפץ רק שיחזיר לו מעותיו ודאי מסברא לא יוכל לכוף את הלוקח שישאר במקחו אם אינו רוצה מאחר שנודע לו שהיא גזולה ומעיקרא לא ידע. מיהו מלשון רש"י לקמן נראה שאין כוונת הגזלן רק להעמיד ממכרו בעת שיש לחוש שיקראהו גזלן או דליקו בהימנותיה ומ"מ זה דוחק גדול שאחר שימות תצא הקרקע מתחת ידו לכן נראה דרש"י ס"ל דודאי עיקרו דלא לקרייה גזלנא וא"כ אין דעתו להקנות לו רק כדי שלא יקראוהו גזלן וא"כ ודאי אם נודע ללוקח שקנאו מרויח בזה שלא יקראוהו גזלן אבל אם לא נודע ללוקח כלל שקנאו' עד שמת אין דעתו שיקנה הלוקח כלל רק אם יהיה נודע לו שלקחו שמרויח בזה שלא יקראוהו גזלן ולכן במית גזלן נמי איירי קודם שנודע ללוקח שקנאו ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה דמית כו'. ואין נראה כו'. ומית גזלן כו' עכ"ל, ולענ"ד נראה לפרש למאי דקיי"ל באתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר וא"כ נראה דאי אמרינן דניחא ליה דליקו בהימנותיה א"כ כיון שנתן המעות בשביל הלוקח אף שעדיין לא קנה עד שיכתוב השטר מ"מ כיון דהנגזל אינו חוזר בו אין הגזלן יכול לומר שחוזר ליקח השדה לעצמו כיון שנתן המעות ע"ד שיקנה הלוקח ממנו נתן נמי בשביל בני הלוקח וכבר זכה הלוקח בזכות המעות ואין בידו לחזור כל דבכל אופן נתן. אבל אי אמרינן דגבי בנו לא שייך לקרייה גזלנא א"כ נהי שנתן המעות בשביל הלוקח מ"מ כיון דלא נגמר עדיין המקח אמרינן דאדעתא דבני לוקח לא יהיב דלא גרע מזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק כדאיתא בכתובות פרק אלמנה ובח"מ סימן ר"ז וכ"ש כאן דהוה גלוי דעת קודם שקנה קנין גמור וכן יש לפרש במית גזלן קודם שהספיק ליקח שטר מיד הנגזל דאמרינן מסתמא אדעתא דאם ימות לא יהיב המעות ויכולין בני הגזלן לקחתו לעצמן

ד' טז ע"א גמ' מאן דאמר ניחא ליה דלא לקריוה גזלנא כו' מאי גזלינא מינך. לפ"ז משמע דהוא מוציאה מן המקבל מתנה וא"כ צריך המקבל מתנה להחזיר לו הפירות ונ"מ גם לדידן בזבנה או אורתא שמוציא מיד הלוקח א"כ בלוקח אין צריך להחזיר הפירות שהרי מחוייב לו הגזלן הפירות על אחריותו דיש לו שבח אבל במקבל מתנה מוציא מיד מקבל מתנה הפירות כמו שהנגזל היה יכול להוציאו. מיהו כבר כתבתי שאין הנגזל יכול להקנות פירות שאכל הלוקח או המקבל מתנה דהו"ל מלוה אם לא במעמד שלשתן שהמחה לגזלן לגבות הפירות מהלוקח

בתוס' ד"ה מאי כו' וא"ת וכי מכרה כו' צריך להחזיר לו מעותיו עכ"ל לכאורה נראה דמ"מ נקרא גזילה שגזל ממנו מעותיו להשתמש בהם שלא ברשות במה שהטעהו למכור קרקע שאינו שלו ואין לך גזל גדול מזה. ונראה דהתוס' קאי לדידן דקיי"ל דיש לו שבח א"כ מרויח בזה הפירות שאכל שצריך להחזירם לו וגם השבח א"כ אין לו הפסד דנוטל ריוח ממעותיו. מיהו אפשר לומר דהא דיכול ליטול השבח היינו משום דשם מקח עליו אבל אם נימא גם בקנאה אח"כ לא יקנה א"כ אין שם מקח עליו ולא יתן לו השבח דהוה רבית א"כ שפיר היה נקרא גזלן במה שהוציא ממנו מעותיו ומחזירם לו בלי ריוח וגרע משואל שלא מדעת מיהו התוס' לשיטתיה דמשמע ממ"ש לעיל ד"ה מעות דאפי' בהכיר בה שאינה שלו גובה השבח ובהכיר בה לא שייך שקנאה לאוקמי קמי לוקח ואפ"ה יש לו שבח וא"כ הקשו שפיר שמחזיר לו מעותיו

שם בתוס' ד"ה האי כו'. וא"ת ולימא דקני לה במה שהחזיק כו' עכ"ל לכאורה י"ל דאם רוצה שיקנה לוקח מיד הנגזל א"כ היה לו לכתוב השטר בשם הלוקח ומדכתב השטר על שם הגזלן ודאי דעתו שיקנהו מן הגזלן מיהו י"ל דודאי קנאו בשביל לוקח ומה שלא כתב השטר בשם הלוקח היינו משום שאם יכתבנו בשם הלוקח יחזור הלוקח ויתבע ממנו מעותיו בשטר מכירה שבידו מן הגזלן. אלא די"ל דאם הגזלן יטעון שהוא קנאו בשבילו במעותיו יהיה נאמן במיגו דפרעתי האחריות מיהו כיון דשטר ביד הלוקח אינו יכול לטעון פרעתי. ועפ"ז י"ל עפ"י מה שמבואר בפ' איזהו נשך דפריך האיך גובה הקרן ממשועבדים הא לא ניתן לכתוב ומשני אי למ"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה כו' ושפיר הוה קנין וזה דוקא אם קונה עפ"י שטר הראשון משא"כ אם לא יקנה בשטר הראשון לא יהיה לו דין שטר דלא ניתן לכתוב ויוכל לטעון פרעתי א"כ אם רוצה שעכשיו יקנה הלוקח היה לו לכתוב השטר בשמו ועל שטר הראשון יהיה נאמן שהוא קנאה במעותיו במיגו דפרעתי עיין בסמוך

בא"ד וי"ל דמשמע ליה משעה שקנאה כו' עכ"ל וקשה לי דאין זה עולה רק לפי מה שהקשו אבל אכתי תקשי נימא דקנה שהרי הגזלן קנה בשביל הלוקח וא"כ נתן המעות בשביל הלוקח וקנה מטעם זכיה מטעם שליחות שזכה בקנינו דלוקח כמו בכל שליח וא"כ א"צ הלוקח לעשות מעשה כלל וכן מבואר בח"מ סימן רל"ה סעיף כ"ג במוכר שמכר קרקע וזיכה ללוקח שלא מדעתו דיד לוקח על העליונה רצה עומד במקחו כו' וכ"ש כאן שקנה הקרקע מדעתו בתחילה. לכן נלענ"ד דעיקר הדיוק אלישנא דרב דקאמר מה מכר ראשון לשני משמע שקונה מיד הגזלן ולא שהוא קונה עכשיו בשבילו והא דלא סגי ליה למימר דעכשיו הוא שקונה בשביל הלוקח י"ל דהיינו לשמואל לשיטתיה דס"ל דאין לו שבח וא"כ כשקונה עכשיו בשביל הלוקח אכתי יתחייב הפירות שאכל להחזירם לגזלן לכן מקרי טפי למיקם בהימנותיה כשמעמיד המכירה ראשונה והוא קונה ג"כ מן הנגזל שיסתלק מתביעת השדה לגמרי ויהיה הכל שלו והלוקח יזכה ממנו ואף דהפירות הם חוב על הלוקח אפשר שמ"מ יקנם הגזלן בקנין אג"ק לדעת קצת פוסקים דחוב נקנה באגב וא"כ כשמוכר לו השדה שיהיה הכל שלו קנה מטעם אגב א"כ לא לקריוה גזלנא שהרי בא להעמידה ביד הלוקח לגמרי וזה לשמואל לשיטתיה דס"ל דאין לו שבח אבל לדידן דקיי"ל דיש לו שבח א"כ בלא"ה לא יוציא הפירות שהרי מחוייב לו הפירות על אחריותו וא"כ י"ל שפיר שקונה עכשיו בשביל הלוקח וא"צ לדחוק בסברת הש"ס. מיהו זה דוקא אם נימא דחוב נקנה באגב משא"כ לדעת הפוסקים שהביא רמ"א דאין חוב נקנה באגב א"כ לא קנה כלל הפירות שאכלן הלוקח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא שקונה עכשיו עבור הלוקח. לכן נראה לפענ"ד דודאי רב דדייק לומר שמכר לו כל זכות שתבא היינו משום דמסיק בפרק איזהו נשך דזוזי הם מלוה בשטר ופריך דלא ניתן ליכתב ומשני משום דקנאה הלוקח א"כ זה דוקא אם קנאו עפ"י שטר הראשון אבל אם לא יקנהו רק עפ"י קניי' של עכשיו א"כ השטר הראשון חספא בעלמא הוא וא"כ אכתי נעשה מאחריות לוקח שהיה סבר לקנות באחריות שיהיה מלוה בשטר נעשה חוב ע"פ וא"כ בהא נמי שייך דלא לקריוה גזלנא או דליקו בהימנותיה שישאר האחריות קיים וא"כ ל"ל דעכשיו קונה בשביל לוקח ועכשיו הוא שקונה א"כ בלא"ה לא נשאר בהימנותיה וגם יקרא גזלן בשביל שנתבטל האחריות א"כ לא נימא כלל שקנה בשביל הלוקח כיון דבין כך ובין כך נקרא גזלן ולא ליקום בהימנותיה וע"כ מטעם שהמכירה ראשון ושטר ראשון הוא דאהני ליה ולכן עיקר הקושיא במה מועיל לו השטר הראשון. כן נ"ל ברור ומוכרח וא"כ אין מקום לדברי התוס' בזה ומיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל דהא יצטרך להחזיר לו מעותיו דמ"מ נעשה על האחריות שהיה מלוה בשטר מלוה ע"פ

בא"ד וי"ל באתרא דלא קנו בכספא עכ"ל. וקשה לי לפ"ז מאי מדמי ליה הש"ס לשדה זו שאירש מאבא מכור הא כאן י"ל דקונה שפיר בדמים שחייב לו דהא קנה בכסף ועיקר הטעם משום דלא סמכה דעתיה שמא לא יכתוב לו שטר כדאיתא בקדושין דף כ"ז וא"כ הכא כיון דשטר בידו מן הגזלן שפיר סמכה דעתיה דאנן אמרינן דניחא ליה למיקם בהימנותיה או דלא לקריי' גזלנא סמכא דעתיה שפיר דאנן אמרי' שבשביל כך הוא קונה ודוחק לומר דזה בכלל שינויא דש"ס שיקנה במעות שנתן כבר דלא משמע הכי וגס התוס' לא פירשו כן ולשון הש"ס דקאמר סמכא דעתיה דטרח ומייתי לה ואם הכונה שסמכה דעתו לקנות בדמי המכר הול"ל בפשיטות הכא סמכא דעתיה בשטר שקיבל כבר וצ"ע

בא"ד אי נמי במלוה אין יכול לקנות עכ"ל. וקשה לי דהא איתא בר"פ האומר בקידשה לאחר שלשים יום אע"פ שנתאכלו המעות מקודשת משום דלא דמי למלוה דבתורת קדושין אתי לידה וא"כ כאן נמי בתורת מכירה אתו לידיה דגזלן א"כ אינם מלוה כלל. ועיין תוס' קדושין דף מ"ו ד"ה ואפילו במה שחילקו בין שנגמר לשון הקדושין. ויש ליישב דשם שפיר מקרי בתורת קדושין שהרי לא היה טעות בקדושין משא"כ כאן כיון שלא ידע הלוקח שהיא גזולה א"כ הו"ל נתינה בטעות ואינו רק כגזלן על המעות ומקרי מלוה מאחר שכבר הוציאן שלא ברשות

בגמרא הכא סמכא דעתיה וכן פסקו הפוסקים כהך דהכא וקשה לי הא במוכר פירות דקל קיי"ל דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו ולמה לא נימא ג"כ דסמכא דעתיה כמו הכא דניחא ליה דליקום בהימנותי' ועיין בתוס' לקמן פ' איזהו נשך דף ס"ז דגם שם כתבו הטעם דלהכי מהני מחילה בטעות משום דניחא ליה למיקם בהימנותיה וצ"ל דלא אמרינן הך סברא לענין שיתקיים המקח היינו משום שהלוקח קנאו בחזקת שלו ולא פשע כלום לכך אמרינן דניחא ליה למיקם בהימנותיה להעמיד מקחו משא"כ בפירות דקל דיכול המוכר לומר סבור הייתי שיש